התחנה המרכזית החדשה: סיור במעמקי המגלומניה

איך יצאת מהסיור? – שאלה אותי שירלי ארמלנד-חן בהפוגה הקצרה שבין סיור שלקח אותנו בין נבכי התחנה המרכזית החדשה של תל אביב להרצאה שלה על הפעלת החושים במהלך פרזנטציות. יצאתי בתחושה קשה מההזנחה, אמרתי לה. ארבעה ימים עברו עד שהבנתי שכאב הבטן שהרגשתי בסיור היה בכלל תגובה אלרגית למגלומניה.

הסיור היה מעולה, כפי שמוכיחה המועקה שלא עוזבת אותי כבר שבוע. מעגל המנורות המפואר בכניסה מרחוב לוינסקי, זה שנורותיו השרופות והמנופצות מוארות בפרוז'קטור מכוער, פותח צוהר לעולם אחר. עיתונים מצהיבים מודבקים על קירות הזכוכית של החנויות הריקות מקפיאים את הזמן. לא צריך לחפש תאריך על הגליון; הפונטים, התמונות והפרסומות עושים את זה בעצמם, וכמותם אולמות הקולנוע שפעלו פחות משנה, מסוף האוטובוסים הריק, ריחות חצר אחורית מלאת זוהמה. הזנחה, כבר אמרתי.

כמובן שיש נקודות של אור: אחת מהן היא המרכז של YUNG YiDiSH TLV יונג יידיש תל אביב – עולם קסום שהחזיר אותי לרגע לאבא שלי, שדיבר עברית וספר ביידיש, ובעיקר דיבר ביידיש עם אמא שלי כשרצו שלא נבין.

וגם תיאטרון קרוב – מייסודו של ניקו ניתאי שבו התכנסנו להרצאה מצוי שם, וכמובן, הגרפיטי של הקומה השביעית. ועדיין.

הזנחה משאירה טעם חמצמץ, אבל לא גורמת לכאב בטן

מגלומניה, לעומתה, דווקא כן. לקח לי ארבעה ימים להבין את זה. וכשהבנתי, הלכתי לקרוא קצת על התחנה שתוכננה להיות הגדולה ביותר בעולם, וזה ב"ארץ כל כך קטנה ששטחה על מפת העולם אינו מאפשר לכתוב את שמה בתוכו", כפי שכתב אפרים קישון. שני רציפי אוטובוסים וביניהם ארבע קומות מסחר שוקקות אדם, למעלה מאלף חנויות, בתי קולנוע ודוכני מזון – זה מה שראו החולמים. ומאיפה יבואו כל האנשים הללו? ולמה שיבואו לצפות בסרט בתחנה המרכזית דווקא? – השאלות היו חשובות פחות מהחלום.

התחנה המרכזית החדשה: הגדולה בעולם

זה טיבה של מגלומניה, כנראה: שרטוט חזון מופלא שאי אפשר להתנגד לו – הוא הרי בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע. הוא שחר של יום חדש, הוא בשורה של שינוי, הוא כל כך מושלם שאסור לתת לשאלות קטנות של יומיום לקלקל אותו. שאלות קטנות של עלות מול תועלת, של היתכנות ושל זמן. וכל כך מפתה לנהות אחרי החולמים האלה ולא לשאול. (ויש לומר בכנות: לפעמים הם מצליחים, ואז אנחנו נדים בראשנו ומצטערים על מי שלא השכיל להאמין. אבל כשהם לא מצליחים הם משאירים אחריהם עזובה ועליבות וריח פיח שגודלם כגודל החזון).

את הפוסט הזה פרסמתי בפייסבוק בסוף יוני 2021. לא כתבתי שם במפורש, אבל מבחינתי זו היתה תגובתי הפומבית ל

מינויה של שרת החינוך החדשה, יפעת שאשא-ביטון

"היא עשתה את צעדיה הראשונים בתור שרה, כשהיא מצוידת בתוכניות שאפתניות רבות, בהן צמצום הבגרויות וקיצור ימי הלימוד: הגיע הזמן לעשות שינויים אחרי כל כך הרבה שנים. עם קצת איזון אפשר למצוא את הדרך", סיפרה יעל אודם ב 14.6.21 באתר N12, והמשיכה: " שאשא ביטון מתכוונת לצמצמם את מספר הבגרויות, לשנות את המבחנים עצמם, לחלק את שעות ההוראה הקיימות על פני 5 ימים בלבד, להקדיש את היום השישי לפעילות העשרה וחברה – ולשנות את לוח החופשות. כולם יודעים שבדרכה יעמדו ארגוני המורים, ואולי גם שר אוצר חדש. יעד אחד היא כבר השיגה כשהחפיפה את מעונות היום מגיל לידה למשרד החינוך. כעת ניצבים בפניה יתר היעדים". טעות הכתיב היא במקור, ואילו הייתי רוצה להיות צינית הייתי אומרת משהו על יעדים ראויים נוספים של השרה. אבל אני לא צינית, אז אומר רק ש

אין ספק שמערכת החינוך צריכה להשתנות, רק כדאי לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה

ממש כמו התחנה המרכזית החדשה, גם שרת החינוך החדשה יורה לכל הכיוונים. היא תשנה את הבגרויות ואת המערכת השבועית והשנתית – שני שינויים שכל אחד מהם הוא מהפכה עצומה. הכוונות טובות, לגבי הדרך אני פחות משוכנעת. אני מסכימה אתה שאת הבגרויות יש לשנות; אני בעד מבחנים במערכת החינוך, אבל מסכימה שהחלוקה הקשיחה לתחומי דעת לא מאפשרת חשיבה רחבה ומעמיקה ולא מאפשרת תהליכי למידה ארוכים ורציניים. יש מקום להגדיר את תפקידם של בתי הספר כמחנכים לערכים, אבל יום שכולו העשרה, ערכים וחברה נראה לי טעות. ערכים קונים בחיים האמיתיים, מתוך התנסות וצורך, ולא באקווריום של יום ששי (שיהפוך עד מהרה להיות היום של "תקבעי לי תור לאורתודנט, ממילא לא לומדים שום דבר חשוב"). התנהגותה של השרה בימי הקורונה השאירה בי חשד עמוק שהיא סובלת מנטיה לפופוליזם; הפרסומים בדבר תוכניותיה במשרד החינוך לא הזימו את החשד.

ובכל זאת, אני מקווה לטוב.

מקווה לטוב – אולי בגלל התמונה הזו שצילמתי ביונג יידיש. תמונה של חזון שיכול היה להיראות מגלומני לא פחות, כנראה יותר, מחזון התחנה החדשה. "חזון אחד שלא הצליח, וחזון שני שדווקא כן", כתבתי בפוסט בפייסבוק. כי החזון הזה הצליח. ולא במקרה. ולא רק משום שהיה אידיאולוגי, אלא משום שהיה נכון. (כן, אני חושבת שיש טוב ורע בעולם, ויש נכון ושאינו נכון. והחזון הציוני הוא חלק חשוב בתפישת עולמי).

הכל קשור להכל

הכל קשור להכל, אמרה לי רוית נדלר בתחילת הסיור (רוית היא מהאנשים שאני פוגשת במעגלים שונים – קבוצות שעוסקות במחוננים ובמסרים ועוד – וסופסוף נפגשנו פנים אל פנים. היה שווה: היא זו שצילמה את התמונה שבראש הפוסט, בה רואים אותי מצלמת). בין הסיור לכתיבת הפוסט הספקתי להיות בסדנת צילום זריחה בים המלח ולהעביר הרצאה בחדר מורים, פנים אל פנים, לראשונה מאז הקורונה. וגם המסכות חזרו לחיינו, והפגנות נגד ראש הממשלה, וגם העוגיות לחייל שיוצא הבוקר לטירונות קצרה שבין הכשרה לשירות. והכל קשור להכל.