רחל ארליך

רחל ארליך

פתיחת שנת לימודים בצל קורונה: הזדמנות להגדיר מחדש את המערכת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

זה היה בחיים הקודמים. לפני שנה.

"קורונה" עוד היתה רק מילה בספרדית, ואני ישבתי עם חברה, מורה בבית ספר יסודי. חשבנו יחד על פרוייקט של למידה עצמאית שהיא רצתה להוביל כמחנכת. מפה לשם פטפטנו על מערכת השעות שלה: מחנכת בכתה ו, שיש לה שעה שבועית אחת בהסטוריה, אחת בגיאוגרפיה ואחת בדינים, ועוד שעתיים נביא ושעתיים משנה. כלומר, חמישה מקצועות נלמדים בשבעה שיעורים שבועיים בני 45 דקות ברוטו. כשמורידים מהדקות האלה את קריאת השמות, ושתי הודעות ותזכורת איפה היינו ומה עשינו רק לפני שבוע – נשארים עם למידה של חצי שעה נטו (כן, אני אופטימית חסרת תקנה, כבר אמרו לי).

"תגידי", שאלתי אותה, "וכי שעה שבועית למקצוע – הלכה למשה מסיני? אולי אפשר לסדר את המערכת אחרת? למשל, שליש שילמדו בו הסטוריה, שליש גיאוגרפיה ושליש דינים – ובכל אחד מהם שלוש שעות שבועיות? או, אם נהיה ממש מהפכניות, אולי אפשר לקחת שבוע אחד בכל מחצית ובו – בכל שעותייך – תעשו פרוייקט מקיף באחד המקצועות החד-שעתיים האלה, ותלמדו אותו באמת, כמו שצריך, למידה נושאית, רב תחומית, חגיגה של ממש? ובשאר השנה – תשלימי את השעות שלקחת מהמקצועות האחרים, לפי הצורך?"

העיניים שלה נדלקו: לרגע ראינו יחד עולם חדש ומופלא של אפשרויות. "אבל אני צריכה לשאול את המנהלת שלי", אמרה, "והיא תשאל את המפקחת".

ואני שמעתי את ה-פסססס של יציאת האויר מהבלון.

מתווה משרד החינוך לחזרה ללימודים – שנה"ל תשפ"א

נזכרתי במפגש הזה השבוע. לא רק כי הוא חוגג יומולדת שנה, אלא משום שהפיד שלי, הווטסאפ שלי ושיחותי עם מנהלים ורכזים ומורים מלאים כולם בטרוניה בלתי פוסקת על החורים במתווי החזרה ללימודים שפרסם משרד החינוך לקראת ה 1.9.20. חלק מהתלונות מזכירות את מתווה החזרה ללימודים אחרי תקופת הסגר הגדול, חלקן חדשות: "חסרה התייחסות לזה ולזה ולזה", מלינים כל אלה באוזני, ואילו אני מרגישה דווקא ההיפך:
הבעיה הגדולה במתווים של משרד החינוך טמונה בנסיון לקבוע "מלמעלה" מה יקרה בכל בית ספר, בכל כיתה, בכל דקה.

ב-12.8.20 גילה לנו שר החינוך שאינו מפחד. קראתי והתמלאתי קנאה באיש האמיץ הזה. הרי לו אני שר חינוך, ופקידי היו מוציאים מתווה שעל פיו הגדלת מספר תלמידים בכיתה ג ומעלה תחייב אישור של מנהל מחוז (עד 20 תלמידים), של מנכ"ל משרד החינוך (עד 22) ושל השר בעצמו (עד 24) – הייתי מתמלאת חרדה. 1.8 מליון תלמידים במערכת החינוך, 180,000 מורים, כ-5000 בתי ספר – וזה מה שיש לשר החינוך לעסוק בו? לאשר באופן אישי חריגה של מספר תלמידי כיתה ד-5 בבית הספר האיזורי "מעניין לי" שבגוש "קצה הבוהן"?

הגיע זמן אוטונומיה

כבר שנים שה"שטח" – מנהלים ומורים – מתחננים לאוטונומיה. במערכת שלא לגמרי ברור לה מה תפקידי המורה לא פשוט לתת לשטח לעשות מה שהוא יודע, אבל הנה באה הקורונה ומכריחה אותנו לחשוב מחדש על כל הנחות היסוד שלנו.

אז הנה משהו שאפשר לעשות בשטח כבר עכשיו, כשמדברים על מתווים וקפסולות ולמידה היברידית:להגדיר מחדש את שתי יחידות היסוד של המערכת – יחידת הזמן ומספר התלמידים

הדבר הראשון שצריך להגדיר מחדש הוא המערכת השבועית.

זה חשוב לפחות בבתי הספר היסודיים, בהם כל מורה כוללת מלמדת המון מקצועות, מעט שעות. אבל זה בהחלט אפשרי גם בחטיבת הביניים.

שעה שבועית היא בערך 30 שעות שנתיות. יש כל מיני דרכים למקם אותן על פני השנה בלי להסתכסך עם הסתדרות המורים. אפשר לעשות מהפכה, אפשר להתחיל ממש בקטן, עם מחנכת אחת, פיילוט. כך או כך, זה יהיה שינוי שלומדים ממנו הרבה.

הדבר השני שצריך להגדיר מחדש הוא מושג ה"כיתה".

כיתה היא יחידה בסיסית של 20-35 תלמידים, והיא משמשת אותנו גם ללמידה וגם לעבודה חברתית אבל בכלל לא בטוח שהיא נכונה לשתי המטרות באותה מידה. ואפילו לאחת מהן.

שאלת גודל הקבוצה שעובדים איתה היא שאלה שצריך לשאול תמיד, אבל עוד יותר בלמידה מרחוק: כי אם רוצים לשים תלמידים על "מיוט" וללמד חומר חדש – אפשר לעבוד עם 100 תלמידים במקביל, לא צריך להצטמצם ל-30. אבל דיון, תירגול מונחה, מעורבות פעילה בשיעור, שלא לדבר על מהלכים חברתיים ורגשיים – את אלה אי אפשר להשיג בזום שהרכבו כיתתי ויש צורך בקבוצה קטנה יותר.

הדבר השלישי שצריך להגדיר מחדש הוא תפקידו של משרד החינוך.

ועכשיו אני הולכת לקומם עלי את העולם ואשתו, אז נשימה עמוקה: הפערים הגדולים ביותר במערכת החינוך אינם בין תלמידים אלא בין מנהלים. בין מנהלי בתי ספר ובין מנהלי אגפי חינוך.

"לומדים בבטחון", אתר משרד החינוך לפתיחת שנת הלימודים תשפ"א בתנאי קורונה, מדבר על מינימום לפי כיתות: עד כתה ד ילמדו לפחות חמישה ימים בשבוע, בכיתות ה-ט לפחות יומיים בשבוע. בשיחותי עם מנהלי אגפי חינוך ברשויות שונות שמעתי על מדיניות מקומית שנעה בין "ילמדו את המינימום ולא דקה יותר, אנחנו רוצים לצמצם מגעים בין תלמידים ומורים כדי לא להגיע לסגירה של מוסדות חינוך" לבין "עד כיתה ו ילמדו פה חמישה ימים בשבוע, ויהי מה". אני לא רוצה לדבר על טוב ועל לא טוב, אלא להגיד:

מנהלי אגפי חינוך ברשויות הם הדרג העליון של "השטח".

בשונה ממשרד החינוך, הם מכירים את עירם ואת תושביה, את משאביה ואת מנהליה. הם קובעים מדיניות מקומית. ככל שהם קשובים יותר ויצירתיים יותר, וככל שהם מסוגלים להוציא קשב ויצירתיות ממנהליהם – כך מערכת החינוך שלהם טובה יותר. וזה קורה רהבה לפני שמגיעים לדבר על תקציבים שוטפים.

השכבה הבאה בתור היא מנהלי בתי ספר.

בעשור האחרון הדרכתי קרוב לחמישים מנהלים. את כולם פגשתי במסגרת האמירה "אנחנו רוצים חינוך למצויינות": מנהלים שבבית ספרם מתקיימת תוכנית "אמירים", מנהלים שיש להם כיתות מחוננים, מנהלי מרכזי מחוננים ומדי פעם גם מנהלים שאין להם אף אחד מאלה אבל רוצים שיהיה משהו ועושים אותו בכוחות פנימיים עד שיקבלו יותר מהם. פגשתי מנהלים שעשו המון עם מעט שעות ומעט משאבים: חילקו את השעות אחרת, איגמו משאבים מצד ימין כדי לשחרר אותם מצד שמאל, מצאו שיתופי פעולה מקוריים ובאופן כללי טוו חול לזהב. פגשתי גם כאלה שלא.

ידועה האמירה כי איכות מערכת החינוך לא יכולה לעלות על איכות מוריה. אני רוצה לעלות שלב ולומר: איכות המערכת לא יכולה לעלות על איכותם של מנהליה. מנהל טוב יפתח את מוריו. מנהל טוב יעשה שימוש מקסימלי במשאבים העומדים לרשותו, וגם באלה שלא.

וכאן אני חוזרת לתפקידו של משרד החינוך: המשרד משקיע משאבים רבים במישטור, פיקוח והנחיה של מנהלים והורים. הכל נעשה מתוך תפישה מוצקדת וחשובה של שוויון ובטיחות ושקיפות ושאר מילים אהובות על מערכות ממשלתיות: המשרד מגביל תשלומים (כי צריך שוויון) ומגביל שימוש במשאבי חוץ (כי צריך מישהו שיגדיר מהי בטיחות) ומגביל ניסויים ("את רואה ילד, אני רואה מפגע בטיחות" אמר לי מישהו מבכירי הבטיחותיים במשרד). אז אני לא מציעה לשחרר כל רסן, אבל כן מבקשת להניח למנהלים הטובים ברשויות ובבתי הספר לעבוד, ולמקד את העיסוק במנהלים הפחות טובים. יש כאלה.

אוטונומיה זה מפחיד, אבל גם החיים הם כאלה

וכמו בחיים, גם במערכת החינוך אוטונומיה היא לא רק כיף, היא גם אחריות, וכשהיא באה – היא מבהילה.

וזה בסדר לפחד, אפילו אם שר החינוך חושב שלא. ובטח שזה בסדר לפחד אם האוטונומיה (המוגבלת. אוטונומיה, מעצם טיבה, תמיד מוגבלת) מגיעה בהפתעה, ולא בדיוק במקום ובדרך שרצינו.

אבל זה לא אומר שאי אפשר לעשות איתה משהו.

הפוסט הזה הוא למעשה שילוב של שני פוסטים שפרסמתי בפייסבוק בשבועיים האחרונים. את שניהם פרסמתי כי משהו "דרך לי על הרגל" – בהתחלה היו אלה האמירה של גלנט, הנחיות הקפסולות והאישור המיוחד שצריך לקבל משר החינוך על הגדלת מספר הילדים. אחר כך הגיעו מתווה החזרה ללימודים של מרכזי המחונים ושיחות עם מנהלי אגפי חינוך ברשויות.

הנה הפוסטים, אם מעניין אתכם לראות את שירשור התגובות:

כאן תמצאו את הפוסט על שר החינוך הלא מפחד והגדרת מערכת השעות וגודל הכיתה , וכאן את הפוסט על מנהלים יצירתיים ועל אלה שפחות

~~~

לפוסט הזה בחרתי להכניס תמונות מהחופש שעבר עלינו. החופשה הזו היתה שונה ממה שאנחנו רגילים. יוליאוגוסט בקורונה, חתונה בחצר ביתנו ובני משפחה שעוברים דירות ומחפשים ומוצאים עבודות אילצו אותנו להגדיר מחדש את מושג החופשה. ניסינו, טעינו, צדקנו, למדנו. כמו בחיים.

הסימפוניה הבלתי-גמורה

שום דבר היא לא עושה עד הסוף, אומרת לי אמא של ב' באנחה. תמיד משאירה איזה "זנב" לא גמור. וב' מתבוננת באמא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן