PBL לסטודנטיות, מוזיאון פעיל לתלמידות: רשמים מפרוייקט סיום רג"ב במכללה ירושלים

"הפעם זה לא יהיה בנושא השואה", מבשרת לי אתי, "החלטנו ללכת על עליות".

זו הפעם השלישית שאתי ואני מקיימות שיחה כזאת בבית-קפה מודיעיני. אתי – היא אתי רפלד-רוט, חברה ומורה להסטוריה. זו השנה השלישית שהיא מובילה יחד עם איקה מישר פרוייקט ייחודי של סטודנטיות מצטיינות להוראה בתוכנית רג"ב במכללה ירושלים לבנות.

בשנתיים הקודמות עסקו הפרוייקטים בשואה: קודם בשואה, ואז בשואה ותקומה. והשנה, רבותי: מהפך.

השנה, מספרת לי אתי, בחרו הסטודנטיות בעצמן את הנושא לפרוייקט. אתי ואיקה נתנו להן רשימת נושאים שיש להם היבט הסטורי וערך חינוכי שמשתלב עם חזון המכללה: נושאים ששווה להקים מרכז למידה שעוסק בהם, ושהם מספיק גדולים ורחבים כדי "להחזיק" פרוייקט של כ-20 סטודנטיות.

הפרוייקט

המסגרת: פרוייקט ייחודי שמבצעות תלמידות מצטיינות בתוכנית רג"ב (ראש גדול בהוראה: תוכנית המצוינות במכללות לחינוך ולהוראה). השתתפות בפרוייקט במהלך לימודי ההוראה ברג"ב היא חובה.

הפרוייקט: הקמת מרכז למידה בנושא הסטורי, שתלמידות מחטיבות ביניים דתיות יבואו לבקר בו.

הסטודנטיות: קבוצה מגוונת של בנות, סטודנטיות להוראה, אבל אף אחת מהן לא מתעתדת להיות מורה להסטוריה. למידה באמצעות פרויקטים בתחום ההסטוריה דווקא אינה ההעדפה הראשונה שלהן. אבל כשיהיו מורות יגלו, שבתי הספר עושים פרוייקטים כאלה מעת לעת: יש נושא חודשי או שנתי, או יום מיוחד, או טקס – וכל המורים מתבקשים לשתף פעולה ולעשות משהו מתאים, במסגרת תחום הדעת והשיעור שלהם". מבחינה זו, פרוייקט בתחום דעת אחר הוא ממש "הכנה לחיי ההוראה".

גם הנושא, יש לציין, נושא אופי אקטואלי: במדינה קולטת-עליה כמו שלנו, צפויות המורות הצעירות לפגוש עולות חדשות שעל ארץ-מוצאן ואורח-חייהן למדו בפרוייקט זה. כך שההסטוריה והערכים רלוונטיים מתמיד.

תהליך העבודה של הסטודנטיות כלל למידה על העליות, חשיבה על הקונספט ותכנון תחנות הלמידה. התהליך לווה בהנחיה של תחום התוכן ובהנחיה של הכנת הפרוייקט.

למידה תיאורטית של הנושא

למידה באמצעות פרוייקטים מכילה בדרך כלל רכיב של למידת חקר בנושא בו עוסקים. למעשה, זו ההצדקה העיקרית ללמידה כזאת: חסידיה טוענים שלמידה לצורך עשיה היא אפקטיבית יותר מאשר למידה תיאורטית. אבל מנסיוני בבתי הספר, לא מעט פעמים הופכת למידת הנושא לטפל, והעיסוק סביב הפרוייקט – לעיקר. ממש כמו שקורה בחדרי בריחה ובשיטות אחרות המבקשות להביא ללמידה רלוונטית ומעניינת.

אז כן, היתה כאן למידה. לא למידת חקר עצמאית ועמוקה, כי המטרה היתה, בבירור, הפרוייקט, והנושא – משני בחשיבותו. (אני חושבת, אגב, שזה בסדר, להחליט כך גם בבית הספר. כלומר, ליצור תהליך PBL שבו עיקר התהליך הוא הפרוייקט. רק צריך להגיד את זה במפורש ולהבין את המשמעות: ידע של "חומר לימודי" לא יהיה כאן, מיומנויות ביצוע דווקא כן). במסגרת המגבלות (קורס של 4 שעות, סמסטר אחד, סטודנטיות שלא באות מתחום הדעת) בנתה אתי תהליך למידה מסודר: כהכנה, למדה בעצמה את הנושא (נכון שהיא מורה להסטוריה, אבל זה לא אומר שהיא בקיאה בכל ההסטוריה העולמית מאז ולתמיד).

השלב הבא היה ביקור בספריה הלאומית, שם קיבלו הסטודנטיות הדרכה ביבליוגרפית. גובש קונספט כללי בהשראת "האורן" של לאה גולדברג:

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים

העולים מביאים אתם שורשים ונוטעים את עצמם בארץ, נטיעה שמביאה עמה פירות. כל קבוצה התבקשה לבחור עץ מתאים. הבנות שקיבלו את העליה מצרפת חשבו על גפן, הבנות שעסקו בעליה מאתיופיה חשבו על דקל, ומכאן – הדרך לשבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, נסללה במהרה. שאלתי האם הההחלטה על שבעת המינים לא הביאה להסברים מאולצים. אתי שלחה אותי לקרוא את הרציונל שליווה כל תחנה. השתכנעתי: יש פה מגבלה של תבנית, אבל לא אילוץ.

הקבוצות החלו לעבוד על שני צירים במקביל: ציר ספציפי – הסטוריה של הקהילה, החיים בגלות, ההחלטה לעלות, הקשיים והקליטה, והתרומה שהביאה עמה. וציר כללי – גיבוש קונספט עיצובי ולימודי למרכז הלמידה שיקום.

בניית המרחב: עיצוב ופדגוגיה

בניית המרכז חייבה עיסוק בשני ההיבטים – עיצוב מרחב למידה מעורר סקרנות ומאפשר למידה, ומגוון פעילויות לימודיות.

התחנות היו מגוונות בשני ההיבטים – העיצובי והפדגוגי כאחד. החדר של ארה"ב עוצב בהשראת כוכבים ופסים, כולל חנות "הכל בדולר". ברוסיה היתה גלריית אומנות, בתימן קידם המארי את פני הבאים ובצרפת עוטרו שולחנות (בית ה)קפה-דילמה בשוקו חם וקרואסון.

המשימות היו מגוונות אף הן: חדר בריחה וחידות, דילמה וציור, חינה, ריקוד וריקוע – מגוון חווייתי ורב-חושי. כמו כן הוכנו סרטונים, שכללו רקע כללי על ארץ-המוצא ועל מנהגי הקהילה, ליווי מוזיקלי מתאים ולעתים – ראיון.

התלבטויות

לא פעם מוביל תכנון שיעור להתלבטות חינוכית. כשמדובר בפרוייקט, התלבטויות כאלה הן חלק בלתי-נפרד מהתהליך. דוגמא להתלבטות כזאת היתה שאלת הנושא שיילמד בתחנה של הקהילה האתיופית: הסטודנטיות, שידעו כי קהל הצופות שלהן עומד לכלול בנות בחטיבת הביניים, ביקשו לדבר על "בית הנידה" כפי שהיה נהוג בקהילה האתיופית, שהחמירה בעניניי טומאה וטהרה. היו שחששו מהנושא. לאחר דיון הוחלט ליידע מראש את הצוותים שתלמידותיהם יגיעו למקום. מעניין שלצוותים החינוכיים לא היתה התלבטות: הם שמחו מאד בנושא.

התלבטות נוספת נגעה לשאלה, מה צריכה כל תלמידה לחוות במרכז? הוחלט על עקרון ה"כלל אחד, דוגמאות מגוונות": כל תלמידה צריכה להבין את התמונה הכוללת (גודלו ועוצמתו של קיבוץ הגלויות ותרומתה של כל עליה לבניין המדינה). כל תלמידה צריכה להכיר דוגמאות, אבל לא בהכרח את כולן. כך נוצר מסלול מסודר: תחילתו במליאה, בסרט פתיחה שהכינו הסטודנטיות, ובו סקירת העליה הגדולה מאז ראשית הציונות. לאחר מכן עברה כל קבוצת תלמידות בשלוש תחנות שיש בהן גיוון בסוג הפעילות, בנושא, באופי הקהילה וההסטוריה שלה. לבסוף התכנסו הבנות למליאת סיום בסימן "אבותינו שורשים, אנחנו הפרחים" (גילוי נאות: לא הכרתי את השיר. כשמצאתי את הקליפ ביוטיוב גיליתי כמה אני לא עדכנית: הייתי הצפיה ה-11,493,974…). כל תלמידה קיבלה פרח, והתבקשה לכתוב במרכזו מהיכן הגיעה משפחתה, ומה קיבלה משורשיה – חפץ, מנהג, מאכל, נוסח ועוד עלה לכתיבה חופשית. הפרחים ניתלו על קיר ארוך. מקבץ מקרי העלה בנות מאיטליה, ארה"ב, צרפת, רוסיה וכורדיסטאן; צ'ימיצ'ורי וג'חנון לצד חמאת בטנים ושוקרוט (גיליתי מאכל חדש!), פמוטים מסבתא וכלי להכנת פסטה לצד אייפון והכנת עוגה מיוחדת לבר מצווה לצד קובה בכל יום ששי.

זה עקרון חשוב בתכנון פעילות חינוכית: מה חייב כל אחד לדעת, ומה לא? מה "דומה" למה, וניתן לוותר על אחד משניהם? – גם את הדיון הזה הרוויחו הסטודנטיות כשתכננו מסלולים שונים לשבע קבוצות.

(התלמידות, אגב, התמרמרו על שלא ניתן להן לעבור בכל התחנות – עדות לכך שהיה מעניין…)

התלבטות אחרונה נגעה לתמהיל של פעילות אינטלקטואלית ויצירה. בכל תחנה היה רכיב של למידה פעילה, אבל פעילויות היצירה זכו בהצלחה גדולה במיוחד.

הכל מוכן, רק צריך קהל

ואז הן הגיעו: כ-300 בנות מחטיבות הביניים של אולפנת "חורב" הסמוכה למכללה, "בית שולמית" ואולפנת "טליה" למחוננות ולמצטיינות, בה מלמדת אתי.

ליוויתי קבוצה אחת כזאת. ילדות טובות, יודעות, חושבות ולומדות. השהות בתחנות לא היתה ארוכה – הוקצבו כעשרים דקות לכל תחנה – והבנות שיתפו פעולה ברצון. אני יודעת, זה בטח יותר כיף משיעור אנגלית או מדעים או כל דבר שהיה במערכת… – וזה בסדר, גם לגיוון יש מקום במערכת החינוך. אבל גיוון לא יכול לעמוד לבד. הרי הבנות יכלו "לנשור" בדרך אל המכללה, או להיעלם בפרוזדוריה המרובים לשעתיים של שלווה. הן לא עשו זאת. הן דיברו ושאלו ונהנו מהיצירה – באמת. ההנאה שלהן היתה, מבחינת אתי, סוג של "רווח צד": הפרוייקט נועד לסטודנטיות. אבל אין משמעות למרכז למידה אם לא משתמשים בו.

ביקורן של הבנות היה חשוב במיוחד משום שזו ההתנסות הראשונה של הסטודנטיות בעמידה מול קבוצת תלמידות. הופתעתי לשמוע שבסוף השנה השניה ללימודי ההוראה שלהן עדיין לא חוו את החוויה של מורה בכתה. ברור שיש דברים רבים שהכשרת מורים צריכה ללמד (את תחום הדעת, ואת ההגיון הפדגוגי שלו), אבל בסופו של דבר, העמידה בפני כתה היא שיעור חשוב כשלעצמו.

וכך, בסוף שנתן השניה ללימודים, קיבלו הסטודנטיות טעימה ראשונה מההוראה. הן למדו מקבוצה לקבוצה, חשבו מה עבד טוב ומה יש לשנות, הפיקו לקחים – וכל כך נהנו, שהצטערו כאשר, כעבור שלושה ימים, פורק מרכז הלמידה…

אז מה היה לנו כאן?

סטודנטיות שהתנסו, כלומדות, בלמידה-באמצעות-פרוייקט: כלומר, בלמידת נושא, בעבודה בקבוצות קטנות ובשיתוף פעולה בהעמדת פרוייקט מוגמר.

ואז התנסו לראשונה בעמידה מול כתה.

מרכז למידה בנושא ערכי ואקטואלי, שיש לו בסיס-ידע הסטורי.

כ-300 בנות חטיבת ביניים, שביקרו בתערוכה, דנו ולמדו על העליות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי.

בסך הכל נראה שזה אירוע שסכומו גדול בהרבה מסך חלקיו.

~~~

תודה לאתי רפלד-רוט, שהזמינה אותי לראות, מה שהיה כיף כשלעצמו, ובנוסף – העניק לי הזדמנות לפוסט.

תודה מיוחדת למכללה ירושלים לבנות, על הרשאת השימוש בתמונות שהופקו על ידי אניה ליכטיקמן ושרית היימן, צוות הסדנא הדידקטית של המכללה, ובתמונות שצולמו במהלך הפעלת המוזיאון ופורסמו באתר המכללה.