למידה מרחוק: חמישה דברים שעובדים טוב

שנת הלימודים תשפ"א נפתחה בחגיגיות. בקפסולות, אמנם, אבל בכל זאת – בשמחה. שבועיים עברו ושוב מצאנו את עצמנו בסגר ממושך, ושוב למידה מרחוק.

ושוב מתמלא הפיד שלי בפוסטי "למידה מרחוק לא עובדת".

אז שינסתי מקלדת, עטיתי צנה וביקשתי מחברי בפייסבוק – בקיר האישי ובקבוצות ספורות – לשמוע מה כן עובד. קיבלתי תגובות רבות, שחזרו על עצמן בצורה כזו או אחרת. מסתבר שכשזה עובד, כולם רואים את זה – הורים, מורים, תלמידים. הגיוני, נכון? אז זה מה שקיבלתי, פחות או יותר לפי הסדר:

1. סדר וארגון

זה היה הדבר שהכי בלט בתשובות – של כולם: סביבת למידה מסודרת וקבועה מגדילה את הסיכוי שהילדים ילמדו.

וכשאני מדברת על מסודרת וקבועה אני מתכוונת – קישור לסביבה אחת שבה יש קישורים למפגשים סינכרוניים, שנמצאים בסביבה לפחות ערב לפני השיעור; ספריות מסודרות של חומרי למידה (מצגות, סרטונים, קבצים) ומטלות שברור מה צריך לעשות בהן ומתי צריך להגישן.

וזה ממש לא משנה מהי הסביבה. לכל סביבה יתרונות וחסרונות, והעיקר הוא שיש סביבה כזו וכולם יודעים איך להגיע אליה. כמובן, אם מדובר בסביבה בית ספרית שכל המורים משתמשים בה, זה הרבה יותר טוב (אבל גם סביבה לכל מורה זה בסדר).

עצם קיומה של סביבה כזו משרה אוירה של רגיעה. והיא מומלצת תמיד, לא רק כשעושים למידה מרחוק. הרי גם בשנים רגילות שומעות מורות את "הייתי חולה ולא קיבלתי שיעורי בית", "איבדתי את הדף שחילקת בשיעור האחרון אז לא ידעתי מה להביא"…

(ואולי זה משונה שדווקא אני כותבת על סדר וארגון בטון חיובי – אחותי הבכורה בטח תאמר שזה צדק פואטי – אבל יש לי כבוד לחוכמת ההמונים).

2. פחות זמן שיעור, יותר זמן הפסקה

הרבה דברים מתרחשים בבית הספר, הרבה קפיצות משיעור לשיעור ומנושא לנושא – וזה עוד לפני שדיברנו על התמודדויות חברתיות וערכיות ואישיות. ולמידה (ואני מדברת על למידה, אמיתית, כזאת שממש קורה בה משהו) מצריכה מקום פנוי שבו היא תוכל להתרחש. גם בימים כתיקונם יש מעט מדי הפסקות בין שיעורים בבית הספר. יש מורים שמתחילים את השיעור במשחקון, בקריאת שמות שמלווה במשפט של כל תלמיד או ב"כרטיס כניסה" – שהוא כשלעצמו מתודה מעולה לפתיחת שיעור. כל אלה נהדרים, מרגיעים את הכניסה לשיעור ואפילו משיגים מטרה פדגוגית ("כרטיס כניסה" הוא דרך פעילה ואלגנטית להיזכרות במה שהיה בשיעור הקודם), אבל הם לא יכולים להוות תחליף לדבר היקר באמת: זמן חופשי.

ואם בימים כתיקונם כך, כשעושים למידה מרחוק – על אחת כמה וכמה. הלמידה מרחוק, בסביבה הביתית, מחייבת הפסקות ארוכות. "חמישה שיעורים עם הפסקה של חמש דקות בין שיעור לשיעור" כתבה לי חברה על יום הלימודים של בן ה-12 שלה, וממש כאב לי באוזן. בשבילו. כדי לקיים למידה טובה צריך זמן לקום, לשתות, להתמתח, אפילו לסגור בנחת את הקישור הנוכחי ולפתוח בשלווה את הקישור הבא.

אז רבע שעה הפסקה, ואפילו 20 דקות, בין שיעור לשיעור – הם ממש לא יותר מדי ללמידה מרחוק.

3. כדי להשיג zoom-in צריך לעשות ל zoom קצת out

הלמידה הסינכרונית (zoom ודומיה) היא "הכי קרוב לשיעור שיכול להיות לנו בסגר". משום כך נוטים מורים רבים לנהל שיעורים שלמים (45 דקות, בואכה שיעור כפול) בזום, עם "הכיתה".

וזו טעות, כמובן. למעשה, שתי טעויות.

הטעות הראשונה היא המחשבה שהשתתפות בשיעור בזום דומה להשתתפות בשיעור בכיתה.

וזו טעות, כי היא לא. גם אם השיעור "פעיל" (סקרים, הרמת יד, כתיבה בצ'אט, דיבור) – השיעור הסינכרוני מצריך יותר ריכוז והוא יותר מעייף מפעילות דומה בכיתה.

אני לא אומרת ששיחת וידאו מרובת משתתפים (זום, נו) אינה טובה. אני אומרת: זה טוב, לעשר דקות – רבע שעה. זה מצוין להתנעת שיעור או לסיכום שלו. אבל זה לא מחזיק שעה וחצי. פשוט לא.

(לא מאמינים? – חפשו ביוטיוב שיעור בנושא שמעניין אתכם באמת. שיעור מסוג "talking heads" שאורכו חצי שעה או יותר. שבו והקשיבו לו, ואם עוד יהיה לכם כח – חיזרו לספר בתגובות מתי התחלתם לנוע בכסא ולתהות מה עוללתם שזה מגיע לכם).

אז מה כן?

מפגש סינכרוני קצר שמתחיל את השיעור. מסכמים את השיעור הקודם ו/או נותנים מבוא והסבר לשיעור הזה. ואז – רוב השיעור מוקדש לעבודה עצמאית, בשקט, כשהמורה נוכחת לצורך מתן סיוע. או עבודה בקבוצות. או שהמורה עם קבוצה והשאר עובדים – בקיצור, כמו שיעור רגיל, מורה ותלמידים, אבל עם הרבה יותר זמן שקט. וכל אלה יחד מהווים, בסך הכל, למידה מרחוק.

ואפשר גם לתת מטלה להכנה עד השיעור הבא. או עד מועד מוגדר. ואפשר לעשות כיתה הפוכה ולנצל את זמן ה"ביחד" לתירגול. הכל, ובלבד שלא להחזיק את התלמידים שעה וחצי, שלוש או ארבע פעמים ביום, מול הזום.

הטעות השניה היא האשליה שאם כל הכיתה נוכחת בזום, יש אוירה "חברתית".

ועל זאת אין לי אלא לשאול: הייתם פעם בזום של יותר מעשרה משתתפים?

מה שמביא אותי ל"less is more", ובהקשר הזה להמלצה על

4. עבודה בקבוצות קטנות, גם במחיר של פחות זמן לכל ילד

אין ספק שללמידה מרחוק יש מחיר חברתי. אין לי ספק שזום של 30 ילדים הוא לא הפתרון.

מה כן? – פחות זמן, פחות ילדים, יותר פעמים.

רוצה לומר: זום של המורה עם שליש כיתה בכל פעם, שליש מזמן השיעור, שווה יותר – לימודית וחברתית – מזום של שיעור שלם בנוכחות הכיתה כולה. זה שהילד יראה את המורה חצי שעה, ולא שעה וחצי, זה לא נורא. כי בחצי השעה הזו המורה תראה אותו יותר זמן. ואני אומרת את זה באחריות.

צריך להחליף מדי פעם את ההרכב של הקבוצות, וצריך לוודא ששומעים את כולם (ודווקא בעניין זה – קבוצות קטנות הן יתרון גדול), ובכלל, צריך להתאמץ השנה. אבל המחשבה שמסך מלא ריבועים זזים או שחורים הוא "חוויה חברתית" היא אשליה.

ואני כותבת את זה דווקא משום שבימים של ריחוק חשוב לטפח את הקשר החברתי: לא מפתחים קשר חברתי בזום של כיתה שלמה. גם את העבודה החברתית עושים בקבוצות קטנות, שיש בהן אפשרות לשמוע את כולם בסבלנות ואפילו לקיים דיון. עושים את זה בזמן "החופשי" של לפני השיעור או אחריו, ונותנים לו הרגשה של "הפסקה" שבה כולם מפטפטים עם כולם. לא עושים את זה בסבב של 28 ילדים, כשכל אחד מספר בתורו מה עשה השבוע, והאחרים סופרים את השניות עד תום השיעור.

5. סבלנות ונכונות ללמוד

הלמידה מרחוק שוברת פרדיגמות של מורים ותלמידים. כמו שכתב תומר ברץ בדף הפייסבוק שלו "ללמוד אחרת", היא שוברת את ההנחה שלמידה היא תוצר טבעי וחסר מאמץ של הוראה ואת המחשבה בדבר אחריותו הבלעדית של המורה לקיומה של למידה. בנוסף, היא פולשת הביתה ומכניסה את ההורים אל הכיתה. את כל אלה צריך ללמוד.

ולמידה היא לא עניין של 0-1, או שהיא "מופלאה" או שהיא "לא קיימת". למידה היא רצף, והיא  מתבססת על פעולות ותנאים שיכולים להיטיב עמה או להפריע לה. ככה זה תמיד, ככה זה גם בלמידה מרחוק.

בחצי השנה האחרונה מרגישים מורים רבים שהם חוזרים אחורה, לשנה הראשונה בהוראה. הכל חדש, את הכל לומדים תוך כדי הליכה, כל מה שידענו שעובד – עומד פתאום בסימן שאלה. יש מורים שנסוגים אחורה, מתבצרים בהרצאת זום או בדפי עבודה משמימים. בהחלט יש כאלה. ויש שעובדים קשה וחושבים ומנסים. הפיזור שלהם במערכת לא שייך למצב הסוציואקונומי שלהם או של התלמידים, אלא יותר ליצירתיות וגמישות מחשבתית שלהם ושל מנהליהם. וביצירתיות הזו חייבים להכיר כדי לטפח אותה. שם טמונים זרעי ההצלחה של הלמידה העתידית.

~~~

כתבתי, פרסמתי, ודפנה רוט, שיש לה אתר שעוסק בכלים להוראה מקוונת – העמידה בפני אתגר: לתמצת את הפוסט הזה בצורה גרפית. החלטתי שחול המועד הוא הזדמנות מצוינת לאתגרים מסוג זה, פתחתי את canva – תוכנת עיצוב גרפי שיש לי אתה יחסי אהבה-שנאה ישנים – והכנתי את התמונה הזו:

~~~

(אבל אפילו זה לא גרם לי להסיר את התמונות המקוריות – מסדנת נפחות זוגית שעשינו, האיש ואני, בקיץ אצל דוב שפירא. מעניין? – כתבתי על זה גם בפייסבוק.)

~~~

ועוד תגובה שקיבלתי ואני חייבת להתייחס אליה: מורה לאנגלית כתבה לי שאצלה דווקא יש זום מצוין של 30 ילדים, 45 דקות. היא מפעילה את התלמידים, רוב הזמן יש שיח בכיתה, חלק ממנו באמצעות משחקים; בלמידת שפה, היא אומרת, חשובה האינטראקציה הזו. והילדים? הם ממש לא ממהרים לצאת עם תום השיעור.

אז כמובן, חשוב לומר – יש מורים שעובדים לא לפי ה"כללים" האלה, שהם בסך הכל התכנסות של עדויות ולא בדיקה מקיפה וכוללת באמת, וממש מצליח להם! אם עובד לכם בדרך אחרת – אל תשנו "כי צריך". ממש כפי שאני מאמינה בהיכרות עם מגוון אפשרויות ובנכונות להתנסות, אני מאמינה גם בלמידה האישית של מורים ובאינטואיציה שנסיונם מעניק להם.

~~~

אהבת? השתמשת? – למה שלא יגיע אליך מייל בפעם הבאה שמתפרסם פוסט חדש? (זה קורה פעם בשבועיים-שלושה, ואני לא מספימה!) – אפשר למלא פרטים כאן למטה, בטופס, או לשלוח מייל ל rachel@giftedandmore.co.il, או ווטסאפ ל 054-2022348.

~~~

ומה עבד אצלך? מה ראית? מה ניסית?

ממש אשמח לשמוע פה, בתגובות!

~~~

לקריאה נוספת:

על תשישות זום – כותבים על זה מאז מאי, הנה שתי דוגמאות טובות, דווקא מהזווית העסקית. היא חשובה משום ששיחות וידאו נוצרו כפלטפורמות לשיחות, הפכו להיות פלטפורמה לוובינרים (הרצאות מרובות משתתפים) ומשם גלשו בטבעיות אל מערכת החינוך. אז שווה לקרוא את הפוסט של טל בר בבלוג "המטענה" ואת הראיון הזה עם מלי אלקובי (אפשר לקרוא אותו גם בקבוצת הפייסבוק הזו).

על דברים שעובדים בלמידה מרחוק – פוסט של ליאת שמרלינג מאיר בבלוג "מורה בפיג'מה". ליאת, בשונה ממני, מגיעה מבית הספר היסודי, מה שנותן לה פרספקטיבה אחרת על למידה מרחוק.

ועוד על למידה מרחוק, והפעם מנקודת המבט של האטה בחינוך – פוסט של אורית פרנפס בבלוג "למידה מתנועת החיים". אני עוד לא בטוחה מה אני חושבת על הכיוון שאליו הולכת תנועת ההאטה בכל הנוגע לחינוך, אבל בטוחה שאת הפוסט הזה שווה לקרוא.

ארו