רחל ארליך

רחל ארליך

דברים שרואים משם

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp

"בעוד 45 דקות ניפגש בכיכר ספרא, ליד עיריית ירושלים", אני אומרת לתלמידות כתה י' שלי, מתנודדת קלות, יד אחת אוחזת במעקה האוטובוס הנוסע והשניה אוחזת במיקרופון; "ולכל זוג יהיו בפלפון מספיק תמונות כדי להגיש לי את העבודה למחר".

זהו שיעור ההסטוריה הראשון של השנה. אני נכנסת לכתה, ופוגשת בעשרים זוגות עיניים, עשרים ספרים חדשים לגמרי, מחברות נקיות שמחכות להתחלה —

"קדימה, קומו", אני אומרת לתלמידותי, "בחוץ מחכה לנו האוטובוס שיקפיץ אותנו למרכז העיר. הוראות לשיעור תקבלו במהלך הנסיעה".

הרקע: שוב שינו את תוכנית הלימודים

ההסטוריה, כך אומרים, חוזרת. אבל תוכנית הלימודים בהסטוריה – פחות: היא השתנתה שלוש פעמים בעשרים שנות הוראתי את המקצוע, ואני לא מדברת על שינויים קטנים כדוגמת מיקוד ההוראה לקראת בגרות, אלא על הנושאים והצירים המרכזיים של יחידות החובה.

שלא יהיו אי-הבנות: שינויים עושים לי טוב. אני משתעממת בקלות, ולא מסוגלת להחזיק מחברות מסודרות של מערכים שילוו אותי משנה לשנה – גם משום שהרגלי הסדר שלי אינם מהמשובחים, וגם משום שהכתה משתנה משנה לשנה, ואני, והאקטואליה – אז איך אפשר ללמד הסטוריה פעם אחר פעם באותה הדרך? – ובשנה הזאת, כשהוכרז נושא מרכז חדש לכתה י': מסורת ומודרנה, חיפשתי דרך חדשה להתחיל את השנה.

איך מלמדים מושג?

מסורת ומודרנה. שני מושגים העומדים בבסיס החומר שאלמד השנה. שני מושגים פשוטים, לכאורה: יש להם הגדרה מילונית די ברורה, ובכיתת מחוננות ומצטיינות דתיות לא בעיה ללמד אותם.

ואולי כן?

מהי מסורת? מהי מודרנה? איך אני יכולה לנהל שיח של עומק על המושגים האלה? איך אדע מה יודעות וחושבות עליהם תלמידותי? לכאורה – פשוט: "שמש אסוציאציות" היא כלי נהדר להעלאת ידע קודם. אבל זה השיעור הראשון של השנה, והרגשתי ששמש כזאת לא תתאים לי הפעם. חששתי שתהיה שטחית מדי. הרגשתי שאני צריכה שמש אמיתית.

ובעודי תוהה איך ומה – נחו עיני על "הכתה המעופפת" של אריך קסטנר, ונזכרתי במשפטו המופלא "והשיעור – מושב בית דין במקום המעשה", ומחשבתי נדדה לשיעור נהדר של ד"ר אסף זלצר, שהגיע לאוניברסטה בהר-הצופים (שם למדתי קורס התמקצעות בהוראת מחוננים), הוציא אותנו לגג (מעל הקומה השישית) ולימד אותנו דבר או שניים על למידה חוץ-כיתתית, ומפה לשם מצאתי את עצמי מנהלת שיעור במרכז העיר בירושלים.

ההוראות

ואלו ההוראות שקיבלו תלמידותי באוטובוס, ברבע שעת הנסיעה למרכז העיר:

"השנה נלמד הסטוריה של מסורת ומודרנה. אנחנו יוצאות למרכז העיר. לכל אחת מכן יש סמארטפון ביד, ו-45 דקות להסתובב – מגן הסוס ועד לכיכר ספרא. עד מחר, אקבל מכל זוג שתי שקופיות פאואר-פוינט: אחת תעסוק במסורת והשניה במודרנה. כל שקופית תכלול 3-5 תמונות, משלושה תחומים לפחות, והסבר המבוסס על התמונות, או שהתמונות מדגימות אותו – מהי מסורת, מהי מודרנה".

רגע אחד היה שקט, ואז התחילו השאלות:

  • אפשר קודם לבדוק בגוגל מהי מסורת ומהי מודרנה, ולפי זה לצלם? או שצריך קודם לצלם ואז לחשוב? – מה שנוח לכן, ובלבד שיהיו תמונות שקשורות להסבר.
  • בירושלים יש בניה מסורתית ב"אבן ירושלמית", זה נחשב? – מה אתן אומרות לי על המושג "מסורת" כשאתן שואלות את השאלה הזאת? אם בעיניכן יש פה מסורת, אז בטח שנחשב.
  • ואם לא נמצא? – אין כזה דבר. 45 דקות! במרכז העיר!! בירושלים!!!
  • ואם נתווכח בינינו? – זה יהיה נהדר! ככה זה הכי מעניין!

הביצוע

45 דקות אחר כך נפגשנו בכיכר ספרא. אני אומרת כמה מילות סיום ליד פסיפס מפת שלושת העלים. והפסיפס הזה – מהו, אני מבררת עם תלמידותי, מסורת או מודרנה? – מסורת, כי פסיפס. מודרנה, כי כיכר עיריה יש רק בעיר המודרנית. מסורת, כי זו מפה ישנה, לפני שהיה ידע בקרטוגרפיה. מודרנה, כי הפסיפס עשוי מאבנים שייצרו לשם כך באמצעים מודרניים – כל התגובות הללו מתעופפות באוויר, ואנחנו מחליטות שלא להחליט, כי הגיעה הרכבת הקלה, ואתה – חזרה לבית הספר.

למחרת אני מקבלת 10 זוגות של שקופיות, כמו זו, ולשיעור הבא אני נכנסת – ומתחילה בהקרנה.

שנתיים רצופות פתחתי כך את שנת הלימודים. בשנה הראשונה לא ידעתי למה לצפות: זה היה רעיון פרוע. קיוויתי שאקבל קצת יותר מצילום חרדים ברכבת הקלה… חשבתי שמן הסתם יהיו תמונות סלפי, כי מצלמה – מודרנה היא. קיבלתי גם את אלה, כמובן, אבל הדברים הגדולים-באמת הפתיעו אותי, כל שנה – והפתעותיה.

בראשונה היה ברור מהרגע הראשון שאני מלמדת בנות: השיעור התחיל ב"הבגד הזה, שהיה מודרני כשאמא שלי היתה בגילי, כבר מזמן מיושן. האם זה אומר שמודרנה היא מושג זמני? ומה זה אומר שיש טרנד של רטרו? אז החזרה הזו לשנות ה-70, היא מסורת או מודרנה?" מהבגדים המשכנו היישר לוויכוח לגבי דגל ישראל: דגל זה מודרנה, כי לאומיות היא עניין מודרני, אבל הוא בצבעי הטלית, שזו מסורת. השיא היה שלט רחוב שהכניסה אחת הבנות לשקופית של מסורת: "רחוב הרב ריבלין". "זו מסורת", הסבירה המצלמת, "כי זה רחוב הרב משהו" (כך במקור). לא הספקתי למצמץ: "זה רחוב הרב ריבלין!" נזעקה השורה האחרונה, "הוא מראשוני היוצאים לגור מחוץ לחומות, זו ממש תופעה של מודרנה!". "היציאה מהחומות היא מודרנה?" הקשו כעת מימין, ומצד שמאל עלתה טענה אחרת: "זה לא משנה מי הוא, מדובר בשלט של רחוב – זו תופעה מודרנית, שיש שמות לרחובות, ושיש עיריה ששמה שלטים!" – וכנראה שרק נוכחותי המרגיעה מנעה שליפת צפרניים…

בפעם השניה כבר באתי סקרנית, והבנות לא הכזיבו: חוץ מכל הויכוחים של השנה שעברה, היה אחד חדש:

תעודת כשרות, הן אומרות. התלבטנו: זו מסורת או מודרנה? כי כשרות היא עניין של מסורת, אבל השגחה של גוף כשרות ועדות באמצעות חותמת היא עניין חדש…

דברים שרואים משם לא רואים מכאן

לא פעם שאלתי את עצמי מה-היה-קורה-אילו. אילו, למשל, הייתי מתחילה בשמש אסוציאציות, או פשוט – מתחילה ללמד. או מנצלת את הסמארטפונים, אבל בלי לצאת מהכתה: פשוט אומרת – חפשו תמונות והכינו לי שקופית.

אז לא ניסיתי, אבל יש לי ניחוש מושכל: הייתי מקבלת פמוטים, ורכבת קלה, ורקמה אתנית ותאורת רחוב, ואולי דגל וטלית – אבל לא הייתי מקבלת את הרב ריבלין, ובוודאי שלא את תעודת הכשרות. כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. ואם תתהו מאיפה מגיע הבטחון הזה, יבואו התוצאות הראשונות בגוגל תמונות בחיפוש המלים מסורת ומודרנה ויעידו:

תוצאות חיפוש תמונות בנושא

תוצאות חיפוש תמונות בנושא

חוץ מלמידת-עומק של המושגים "מסורת" ו"מודרנה", וחוץ מההנאה שבשיעור מיוחד, הרווחתי את אחת המטרות הכי חשובות לי, כמורה: נתתי לתלמידות שלי משקפיים נוספים להתבונן בהן על העולם. למידה, כך לימדתי אותן, מתרחשת בכל מקום. לימדו להתבונן, לימדו לחשוב, לימדו לשאול. לימדו לחשוב על מושגים גדולים שיש להם משמעות מעבר לתחום הדעת שאותו אתן לומדות כעת. עשו את כל אלה כשאתן לומדות הסטוריה, אבל גם כשאתן לומדות מתימטיקה, ובוודאי כשאתן מטיילות ברחוב.

צילמתם? – הבנתם

ניסיתי את הפעילות הזו גם בהשתלמויות ובחדרי מורים. פעם במסגרת סדנה בכלי תקשוב בהוראת מחוננים, פעם בהקשר של יצירתיות. אפילו סיפרתי על זה בכנס וירטואלי שהשתתפתי בו. בכל פעם אני מגלה מושג חדש, רעיון חדש, שניתן לצלם. את המושגים אני מוסיפה ללוח הפינטרסט שלי.

ואיפה עוד אפשר ללמוד?

אייל מליון הוא מהאנשים שגורמים לידיים שלי להפוך לירוקות. אני קוראת את הבלוג שלו, ונעשית ירוקה – מקנאה: ההישג העיקרי שלי עם עציצים הוא לא להרוג אותם בתוך חודשיים מאז שהגיעו אלי הביתה, ואני לגמרי מתבייישת להודות שגדלתי במושב…

אבל החיים זה חיים, ויצא ככה, שאייל כתב לי "יש לי פוסט שאני חושב שיעניין אותך", ואני הלכתי לקרוא, ונדלקתי.

אז הנה, המלצה חמה: תקראו את הפוסט הנהדר על מרפסות מלמדות. כי למה לא ללמוד במרפסת, בעצם? הרי מרפסות הן תשתית נהדרת לתצפית ולמחקר.

כי דברים שרואים מהרחוב ומהמרפסת אי אפשר לראות מאחורי השולחן בכתה.

~~~

תמונות מרחבי הרשת: תמונה ראשית, פתקים, חותמת בד"ץ

~~~

7.11.18, עדכון מאחותי, בבא כהן, מורה בישיבת "ברקאי מגן דוד" בניו יורק, שמספרת:

אני מלמדת ספר בראשית לכיתה ז בנות.  כשראיתי בבלוג את פוסט על “לצאת החוצה” עם התלמידות שלי, זה היה עוד לפני תחילת שנת הלימודים. מיד ראיתי בעיני רוחי את עצמי לוקחת את תלמידותי לדשא שבו הן משחקות בהפסקה, לבקש מהן להסתכל מסביב ולדמיין את בריאת העולם. וכך עשינו: הן ישבו, עצמו עיניים, ודמיינו את הבריאה. תהו ובהו, מה קורה ביום הראשון, מה ביום השני, ובשאר ימי הבריאה. פקחו עיניים ושאלו – מה לא היינו רואות פה, אם היינו מסתכלות סביב בסוף ימי הבריאה, לפני שהתערב האדם והתחיל לבנות בעולם? מה מהסביבה שלנו הוא מעשה הבריאה, ומה ידי אדם? את המחשבות האלה הציגו בפני הכתה, וזו אחת התוצאות. תודה לתלמידה שהרשתה לנו לשתף.

אז – איפה למדת, או לימדת, מחוץ לכתה? …

~~~

29 תגובות

  1. איזו מורה נפלאה את, רחל!
    הלוואי עליי בזמני מורות כמוך, שמחפשות ללמד שונה.
    אני מלמדת את בנותיי בבית, ומכל חוויה אנחנו למסות משהו חדש.
    הכי אני נהנית מהימים בהם אנו יוצאות למוזיאונים, ואפילו למרכזי קניות, ולומדות אמנות, מסורת, חשבון וקריאה – מכל. מה שאנחנו פוגשו ת בדרך.

  2. איזו מורה נפלאה את, רחל!
    הלוואי עליי בזמני מורות כמוך, שמחפשות ללמד שונה.
    אני מלמדת את בנותיי בבית, ומכל חוויה אנחנו למסות משהו חדש.
    הכי אני נהנית מהימים בהם אנו יוצאות למוזיאונים, ואפילו למרכזי קניות, ולומדות אמנות, מסורת, חשבון וקריאה – מכל. מה שאנחנו פוגשו ת בדרך.

    1. עינת,
      כל כך שמחה שאהבת – יצירתית כמוך!
      אני תמיד מתבוננת בהתפעלות על אלה שלוקחים על עצמם את המשימה המופלאה של חינוך ביתי. לא בטוחה שהייתי רוצה, לא בטוחה שהייתי מסוגלת, לאורך זמן, לראות בכל דבר חוויה חדשה.
      מעניין – שתמיד ידעת שזה הכיוון שלך, או שקרה משהו?
      לגבי החיפוש המתמיד, אני משתעממת בקלות. שיעמם לי לא מעט בתור תלמידה, וכמורה – ישעמם לי ללמד שוב ושוב אותו דבר… ואני באמת סקרנית לראות את הלמידה ואת החשיבה. אז לא אומר לך שכל שיעור אצלי הוא חגיגה כזאת במרכז העיר, ויש שיעורים שהם, ובכן, שיעורים (למרות שחשיבה תמיד תהיה בהם, אני חושבת. מקווה!), אבל משתדלת להוציא את החשיבה החוצה אל העולם. זה מה שמעניין אותי ורלוונטי לי – למה שלתלמידותי יהיה מעניין אחרת?
      תודה שקפצת לבקר אצלי (-:

    1. מירי,
      תודה שאת מעלה את הנושא הזה של תקציב. כי הרבה רעיונות נופלים על היעדר תקציב, ואת נותנת לי הזדמנות לחשוב על זה בקול.
      קודם כל – אני מזקקת את הרכיבים של הפעילות שתארתי:
      יש בה למידה של מושג גדול שילווה אותנו כל השנה (ולכן שווה להשקיע בו), יש בה למידה מחוץ לגבולות הכתה, שמביאה להתבוננות ולהבנה שמה שלומדים הוא רלוונטי – כי העולם מסביבנו מלא בעצם במשמעויות של המושג הזה שלמדנו בשיעור הסטוריה, ולשני אלה – שהם המהות הפדגוגית של השיעור – מצטרפת החוויה הכיפית של מרכז העיר, דובדבן – אבל לא הכרחי.
      ועכשיו, אני עוברת לפסים מעשיים:
      סמארטפונים יש להן? – מצוין. מתחילים בתוך בית הספר. איפה יש בו אלמנטים של מסורת ומודרנה? למידה, שולחנות, לוח לבן, מקרנים – מה מהם מסורתי ומה מודרני? המורה שעומדת ומלמדת את הכתה, מעמדה של המורה ותפקידה, העובדה שלומדים לפי שכבות גיל, מה לומדים בתוכנית הלימודים, מי מכתיב אותה – כבר יש פה היבטים של מסורת ושל מודרנה. ואולי יש תעודות מחזור על הקירות? אם יש מזל, וביה"ס מספיק ותיק, יש תמונות בשחור-לבן… – תיעוד של אירוע, זה משהו מודרני? מה זה אומר, שיש תמונות בשחור-לבן ליד תמונות צבעוניות? (ועוד הערה צדדית: במקרה של עולות, הייתי מוסיפה עוד שכבה ושואלת על הלימודים בארצות מוצאן: מה דומה, מה שונה? כשאומרים "בית ספר", למה מתכוונים?)
      ואז יוצאים לשכונה. יש שכונות שיותר מזמינות את המושגים האלה ושכונות שלא, אבל זה מקום לדיבור על ישן וחדש, ומה ההבדל בין ישן-חדש ומסורת-מודרנה? האם כל ישן הוא מסורת וכל חדש הוא מודרנה? – את מחדדת פה מושגים מופשטים, יכול להיות שזה קשה מדי עבור עולות, אבל יכול להיות גם שיש פה פתח ללימוד דקויות של שפה ולימוד עומק (זה כבר תלוי בקבוצה עצמה). וממשיכים, ואפשר גם ללכת עם זה הביתה ולהמשיך לצלם – בדרך הביתה, ובבית. העיקר לטעמי הוא שאת מתחילה בכך שאת פותחת מקום להתבונן בלי לתכנן, בלי ללכת אל המושגים המובנים-מאליהם של חפצים דתיים ושל טכנולוגיה שבולטת במודרניות שלה.
      ואחרי כל אלה, אני חוזרת להתחלה:
      בשנים האחרונות למדתי שמגבלות מייצרות יצירתיות. התקציב הוא בונוס נחמד, אבל ממש אפשר גם בלעדיו.
      תודה ששאלת, ואשמח להמשיך ולחשוב אתך, אם תרצי, על מושגים נוספים שניתן לעשות אתם משהו מחוץ לכתה.

  3. מדהים.
    תמיד אמרתי שהכיתה צריכה לצאת מגבולותיה ולחקור בעולם האמיתי.

    אני עושה טיולים מתמטיים לתלמידים

  4. כמה שאני מצטערת שאת לא המורה שלי להיסטוריה! אני מאוד אוהבת היסטוריה, אהבתי בתיכון ויש לי אפילו תואר בהיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת חיפה. יחד עם זאת, אני בטוחה שהייתי יכולה ללמוד ולהפיק יותר עם שיטות לימוד יותר מעולם ה"מודרנה" 🙂

    1. תודה, הדס!
      ההסטוריה, כמובן, היא הדוגמא, כי ממנה אני מגיעה. אבל יש המון דוגמאות נוספות של מורים מעולים:
      לפני כמה שנים לקחו סטודנטיות את תלמידותינו לסיור ברכבת בהשראת "יש ילדים זיגזג", ראיתי מורה למתיטיקה בתוכנית "אמירים" שלקחה את תלמידיה לחורשת האורנים הסמוכה לביה"ס כחלק מלימוד סדרת פיבונאצ'י, והחינוך הקיבוצי ידע ללמד מחוץ לכתה כבר לפני שנים רבות. העניין הוא, כמובן, ללמד את עצמנו לפקוח עיניים.

  5. קודם כל אהבתי , את הרעיון ואת הביצוע!!
    והאמת , הייתי מאמץ את המרחב למקום הקבוע, ולעתים מתכנס לכיתה לצורך סיכום, מנוחה, ומתן זמן של תנומה קלה למאזינים…

    1. תודה!
      מה שאתה כותב, זו תמיד התלבטות: מה יקרה אם הלא-שגרתי יהפוך שגרה? מה נרוויח, מה נפסיד?
      (הבנתי שנרוויח תנומה, שזה חשוב כשלעצמו (-: אבל מה עוד?).

  6. רעיון מקסים. התוצרים של הבנות מרשימים, ומעידים שאכן אפשר להביא ללמידה משמעותית והפעלת חשיבה, גם במערכת החינוך של היום על אילוציה. מאחלת עוד הרבה הזדמנויות למידה מעין אלו

  7. אני ירוקה מקנאה בתלמידות שלך
    את מצליחה לגדל חושים בריאים שהטבע נתן לנו במתנה
    ורק צריך להוציא אותם לאור שיתגלו יצמחו ויתבוננו גם באמצעים של המודרנה
    תודה על האצבעות הירוקות שמצמיחות פה גם מילים טובות

  8. הלימוד שלך הוא לגמרי מסורת ומודרנה. מסורת כי לימוד קיים כבר כמה אלפי שנים ( אל תתפסי אותי על מספר, הסטוריה זה הצד החלש שלי למרות מחוננותי…) ומודרנה כי מה יותר טוב מלנצל את צאוות הויז'ואל והטלפון החכם כדי ללמוד ?נפלא עד מאד.

    1. וואו, ריבי, תודה! ממש לא חשבתי על זה ככה… אבל אחת מהמטרות שלי (מבחינת ההבנה ההסטורית) היתה לשקף את המקומות בהם נפגשים מסורת ומודרנה, כי ככה זה בחיים. מסתבר שיצאה דוגמא אישית איזה כיף שכתבת!

    1. תודה, שרון!
      כבר מזמן אני יודעת שאנחנו חושבות באופן דומה על חשיבה, ועל למידה, ועל מה שהן אומרות על הוראה…

  9. שיעור אקולוגיה ראשון באופן קלאסי הוא בחוץ ולפחות עוד שיעור אחד.
    אבל היתה שנה שהייתי קצת משוגעת ולימדתי את נושא התצפית או התופעה בחוץ. המהותי היה תצפית היא תלויה בעיני המתבונן.
    ובהתאם אוסף התצפיות שלו באותו מקום.
    אני מלמדת פעמים רבות בכיתה מתוך תפיסה חוץ כיתתית.
    שואלת שאלה ומבקשת תשובה לשיעור הבא ממשהו המצריך התבוננות. או לחילופין מלמדת נושא ושולחת למצוא השלכות שלו לחיי היום יום ולטבע.

    1. שרה,
      מצחיק, איך לעתים נדמה לנו שעבודה של מורים אחרים קלה יותר משלנו… פעם חשבתי שבמקצועות המדעיים קל לייצר עניין: הדגמה, תצפית, ניסוי – מי צריך יותר? כגדלתי הבנתי שזו היתה תוצאת הנסיון שלי כתלמידה: שיעורי המדעים היו מעניינים יותר, ואני אהבתי מדעים, וחוזר חלילה.
      היום אני יודעת שיש מורים שמלמדים מדעים בלי לצאת מהכתה, ובלי להתנסות, כי בטיחות ועלות וכו', ואיך נספיק "לדחוס"(!) את כל החומר וכיו"ב. וחבל.
      לא חושבת שכל השיעורים צריכים להיות בחוץ. אני מאד שמרנית כן חושבת שבכל מקצוע יש נושא, שניים, שלושה בשנה שירוויחו ממש אם נצא בהם מהכתה; אותם אני רוצה לזהות, ואתם לעוף.

  10. את ענקית !!! כול הכבוד ממש מעורר השראה וקנאה.
    אני מלמדת במסגרת סגורה והשאיפה שלי היא ללמד אותם דרך איברי הגוף והחושים במרחבים פתוחים .
    במסגרת אחת זה יותר מצליח
    בשניה יותר מתקשים אבל זה יקרה.

    1. ליסה,
      ריגשת אותי מאד בתגובה שלך. את מתמודדת עם אתגר עצום – אחר לגמרי מהאתגרים שלי – ומה שמשותף הוא הצורך למצוא דרכים לעורר חשיבה, עצמאות, הבנה של העולם מנקודות מבט רבות ובדרכים שונות.
      מקווה אתך שתגשימי את השאיפה, במרחבים פתוחים. בטוחה שכבר כעת את מביאה אותם למקומות חדשים להם, מקומות מעוררי השראה.
      תודה לך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן