"בעוד 45 דקות ניפגש בכיכר ספרא, ליד עיריית ירושלים", אני אומרת לתלמידות כתה י' שלי, מתנודדת קלות, יד אחת אוחזת במעקה האוטובוס הנוסע והשניה אוחזת במיקרופון; "ולכל זוג יהיו בפלפון מספיק תמונות כדי להגיש לי את העבודה למחר".

זהו שיעור ההסטוריה הראשון של השנה. אני נכנסת לכתה, ופוגשת בעשרים זוגות עיניים, עשרים ספרים חדשים לגמרי, מחברות נקיות שמחכות להתחלה —

"קדימה, קומו", אני אומרת לתלמידותי, "בחוץ מחכה לנו האוטובוס שיקפיץ אותנו למרכז העיר. הוראות לשיעור תקבלו במהלך הנסיעה".

הרקע: שוב שינו את תוכנית הלימודים

ההסטוריה, כך אומרים, חוזרת. אבל תוכנית הלימודים בהסטוריה – פחות: היא השתנתה שלוש פעמים בעשרים שנות הוראתי את המקצוע, ואני לא מדברת על שינויים קטנים כדוגמת מיקוד ההוראה לקראת בגרות, אלא על הנושאים והצירים המרכזיים של יחידות החובה.

שלא יהיו אי-הבנות: שינויים עושים לי טוב. אני משתעממת בקלות, ולא מסוגלת להחזיק מחברות מסודרות של מערכים שילוו אותי משנה לשנה – גם משום שהרגלי הסדר שלי אינם מהמשובחים, וגם משום שהכתה משתנה משנה לשנה, ואני, והאקטואליה – אז איך אפשר ללמד הסטוריה פעם אחר פעם באותה הדרך? – ובשנה הזאת, כשהוכרז נושא מרכז חדש לכתה י': מסורת ומודרנה, חיפשתי דרך חדשה להתחיל את השנה.

איך מלמדים מושג?

מסורת ומודרנה. שני מושגים העומדים בבסיס החומר שאלמד השנה. שני מושגים פשוטים, לכאורה: יש להם הגדרה מילונית די ברורה, ובכיתת מחוננות ומצטיינות דתיות לא בעיה ללמד אותם.

ואולי כן?

מהי מסורת? מהי מודרנה? איך אני יכולה לנהל שיח של עומק על המושגים האלה? איך אדע מה יודעות וחושבות עליהם תלמידותי? לכאורה – פשוט: "שמש אסוציאציות" היא כלי נהדר להעלאת ידע קודם. אבל זה השיעור הראשון של השנה, והרגשתי ששמש כזאת לא תתאים לי הפעם. חששתי שתהיה שטחית מדי. הרגשתי שאני צריכה שמש אמיתית.

ובעודי תוהה איך ומה – נחו עיני על "הכתה המעופפת" של אריך קסטנר, ונזכרתי במשפטו המופלא "והשיעור – מושב בית דין במקום המעשה", ומחשבתי נדדה לשיעור נהדר של ד"ר אסף זלצר, שהגיע לאוניברסטה בהר-הצופים (שם למדתי קורס התמקצעות בהוראת מחוננים), הוציא אותנו לגג (מעל הקומה השישית) ולימד אותנו דבר או שניים על למידה חוץ-כיתתית, ומפה לשם מצאתי את עצמי מנהלת שיעור במרכז העיר בירושלים.

ההוראות

ואלו ההוראות שקיבלו תלמידותי באוטובוס, ברבע שעת הנסיעה למרכז העיר:

"השנה נלמד הסטוריה של מסורת ומודרנה. אנחנו יוצאות למרכז העיר. לכל אחת מכן יש סמארטפון ביד, ו-45 דקות להסתובב – מגן הסוס ועד לכיכר ספרא. עד מחר, אקבל מכל זוג שתי שקופיות פאואר-פוינט: אחת תעסוק במסורת והשניה במודרנה. כל שקופית תכלול 3-5 תמונות, משלושה תחומים לפחות, והסבר המבוסס על התמונות, או שהתמונות מדגימות אותו – מהי מסורת, מהי מודרנה".

רגע אחד היה שקט, ואז התחילו השאלות:

• אפשר קודם לבדוק בגוגל מהי מסורת ומהי מודרנה, ולפי זה לצלם? או שצריך קודם לצלם ואז לחשוב? – מה שנוח לכן, ובלבד שיהיו תמונות שקשורות להסבר.
• בירושלים יש בניה מסורתית ב"אבן ירושלמית", זה נחשב? – מה אתן אומרות לי על המושג "מסורת" כשאתן שואלות את השאלה הזאת? אם בעיניכן יש פה מסורת, אז בטח שנחשב.
• ואם לא נמצא? – אין כזה דבר. 45 דקות! במרכז העיר!! בירושלים!!!
• ואם נתווכח בינינו? – זה יהיה נהדר! ככה זה הכי מעניין!

הביצוע

45 דקות אחר כך נפגשנו בכיכר ספרא. אני אומרת כמה מילות סיום ליד פסיפס מפת שלושת העלים. והפסיפס הזה – מהו, אני מבררת עם תלמידותי, מסורת או מודרנה? – מסורת, כי פסיפס. מודרנה, כי כיכר עיריה יש רק בעיר המודרנית. מסורת, כי זו מפה ישנה, לפני שהיה ידע בקרטוגרפיה. מודרנה, כי הפסיפס עשוי מאבנים שייצרו לשם כך באמצעים מודרניים – כל התגובות הללו מתעופפות באוויר, ואנחנו מחליטות שלא להחליט, כי הגיעה הרכבת הקלה, ואתה – חזרה לבית הספר.

למחרת אני מקבלת 10 זוגות של שקופיות, כמו זו, ולשיעור הבא אני נכנסת – ומתחילה בהקרנה.

שנתיים רצופות פתחתי כך את שנת הלימודים. בשנה הראשונה לא ידעתי למה לצפות: זה היה רעיון פרוע. קיוויתי שאקבל קצת יותר מצילום חרדים ברכבת הקלה… חשבתי שמן הסתם יהיו תמונות סלפי, כי מצלמה – מודרנה היא. קיבלתי גם את אלה, כמובן, אבל הדברים הגדולים-באמת הפתיעו אותי, כל שנה – והפתעותיה.

בראשונה היה ברור מהרגע הראשון שאני מלמדת בנות: השיעור התחיל ב"הבגד הזה, שהיה מודרני כשאמא שלי היתה בגילי, כבר מזמן מיושן. האם זה אומר שמודרנה היא מושג זמני? ומה זה אומר שיש טרנד של רטרו? אז החזרה הזו לשנות ה-70, היא מסורת או מודרנה?" מהבגדים המשכנו היישר לוויכוח לגבי דגל ישראל: דגל זה מודרנה, כי לאומיות היא עניין מודרני, אבל הוא בצבעי הטלית, שזו מסורת. השיא היה שלט רחוב שהכניסה אחת הבנות לשקופית של מסורת: "רחוב הרב ריבלין". "זו מסורת", הסבירה המצלמת, "כי זה רחוב הרב משהו" (כך במקור). לא הספקתי למצמץ: "זה רחוב הרב ריבלין!" נזעקה השורה האחרונה, "הוא מראשוני היוצאים לגור מחוץ לחומות, זו ממש תופעה של מודרנה!". "היציאה מהחומות היא מודרנה?" הקשו כעת מימין, ומצד שמאל עלתה טענה אחרת: "זה לא משנה מי הוא, מדובר בשלט של רחוב – זו תופעה מודרנית, שיש שמות לרחובות, ושיש עיריה ששמה שלטים!" – וכנראה שרק נוכחותי המרגיעה מנעה שליפת צפרניים…

בפעם השניה כבר באתי סקרנית, והבנות לא הכזיבו: חוץ מכל הויכוחים של השנה שעברה, היה אחד חדש:

תעודת כשרות, הן אומרות. התלבטנו: זו מסורת או מודרנה? כי כשרות היא עניין של מסורת, אבל השגחה של גוף כשרות ועדות באמצעות חותמת היא עניין חדש…

דברים שרואים משם לא רואים מכאן

לא פעם שאלתי את עצמי מה-היה-קורה-אילו. אילו, למשל, הייתי מתחילה בשמש אסוציאציות, או פשוט – מתחילה ללמד. או מנצלת את הסמארטפונים, אבל בלי לצאת מהכתה: פשוט אומרת – חפשו תמונות והכינו לי שקופית.

אז לא ניסיתי, אבל יש לי ניחוש מושכל: הייתי מקבלת פמוטים, ורכבת קלה, ורקמה אתנית ותאורת רחוב, ואולי דגל וטלית – אבל לא הייתי מקבלת את הרב ריבלין, ובוודאי שלא את תעודת הכשרות. כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. ואם תתהו מאיפה מגיע הבטחון הזה, יבואו התוצאות הראשונות בגוגל תמונות בחיפוש המלים מסורת ומודרנה ויעידו:

חוץ מלמידת-עומק של המושגים "מסורת" ו"מודרנה", וחוץ מההנאה שבשיעור מיוחד, הרווחתי את אחת המטרות הכי חשובות לי, כמורה: נתתי לתלמידות שלי משקפיים נוספים להתבונן בהן על העולם. למידה, כך לימדתי אותן, מתרחשת בכל מקום. לימדו להתבונן, לימדו לחשוב, לימדו לשאול. לימדו לחשוב על מושגים גדולים שיש להם משמעות מעבר לתחום הדעת שאותו אתן לומדות כעת. עשו את כל אלה כשאתן לומדות הסטוריה, אבל גם כשאתן לומדות מתימטיקה, ובוודאי כשאתן מטיילות ברחוב.

צילמתם? – הבנתם

ניסיתי את הפעילות הזו גם בהשתלמויות ובחדרי מורים. פעם במסגרת סדנה בכלי תקשוב בהוראת מחוננים, פעם בהקשר של יצירתיות. אפילו סיפרתי על זה בכנס וירטואלי שהשתתפתי בו. בכל פעם אני מגלה מושג חדש, רעיון חדש, שניתן לצלם. את המושגים אני מוסיפה ללוח הפינטרסט שלי.

ואיפה עוד אפשר ללמוד?

אייל מליון הוא מהאנשים שגורמים לידיים שלי להפוך לירוקות. אני קוראת את הבלוג שלו, ונעשית ירוקה – מקנאה: ההישג העיקרי שלי עם עציצים הוא לא להרוג אותם בתוך חודשיים מאז שהגיעו אלי הביתה, ואני לגמרי מתבייישת להודות שגדלתי במושב…

אבל החיים זה חיים, ויצא ככה, שאייל כתב לי "יש לי פוסט שאני חושב שיעניין אותך", ואני הלכתי לקרוא, ונדלקתי.

אז הנה, המלצה חמה: תקראו את הפוסט הנהדר על מרפסות מלמדות. כי למה לא ללמוד במרפסת, בעצם? הרי מרפסות הן תשתית נהדרת לתצפית ולמחקר.

כי דברים שרואים מהרחוב ומהמרפסת אי אפשר לראות מאחורי השולחן בכתה.

~~~

תמונות מרחבי הרשת: תמונה ראשית, פתקים, חותמת בד"ץ

~~~

7.11.18, עדכון מאחותי, בבא כהן, מורה בישיבת "ברקאי מגן דוד" בניו יורק, שמספרת:

אני מלמדת ספר בראשית לכיתה ז בנות.  כשראיתי בבלוג את פוסט על “לצאת החוצה” עם התלמידות שלי, זה היה עוד לפני תחילת שנת הלימודים. מיד ראיתי בעיני רוחי את עצמי לוקחת את תלמידותי לדשא שבו הן משחקות בהפסקה, לבקש מהן להסתכל מסביב ולדמיין את בריאת העולם. וכך עשינו: הן ישבו, עצמו עיניים, ודמיינו את הבריאה. תהו ובהו, מה קורה ביום הראשון, מה ביום השני, ובשאר ימי הבריאה. פקחו עיניים ושאלו – מה לא היינו רואות פה, אם היינו מסתכלות סביב בסוף ימי הבריאה, לפני שהתערב האדם והתחיל לבנות בעולם? מה מהסביבה שלנו הוא מעשה הבריאה, ומה ידי אדם? את המחשבות האלה הציגו בפני הכתה, וזו אחת התוצאות. תודה לתלמידה שהרשתה לנו לשתף.

אז – איפה למדת, או לימדת, מחוץ לכתה? …

~~~