לפענח את הפוטנציאל: משחק אימון לעולם החדש

אנחנו משפחה משחקת. כל שנה והמשחק שלה. יש תקופות שאנחנו מגוונים אבל קורה גם שאנחנו קונים משחק שתופס אותנו לגמרי, עד כדי כך שכשמישהו שואל "מצטרפים?" ברור לכולם לאיזה משחק הכוונה. אנחנו משחקים בתוך המשפחה ומשחקים עם חברים.

אני מאד אוהבת משחקים, הרבה פחות אוהבת מישחוק. כמעט תמיד אני מרגישה שמישחוק תהליכי הלמידה מאולץ. מעטים משחקי הלמידה שאני מרגישה שהם גם משחק-באמת וגם למידה-באמת. ולמרות זאת הלכתי לסדנת משחק אימון של עדי מורן-קיבא. משהו רמז לי שהיא תהיה המקרה הנדיר הזה שיש בו גם משחק טוב וגם למידה רצינית.

היא היתה.

משחק אימון: משחק קופסה שהוא משחק מהחיים

אל הסדנה של עדי הגעתי חצי במקרה. במקרה, כי עדי פרסמה אותה בפייסבוק, וצוקי בחר לשים לי אותה בפיד. חצי, כי לפני שנתיים-שלוש לא הייתי מזכה את הפוסט הזה במבט שני. אבל בזמן הזה יצא לי לפגוש את עדי בעבר ואנחנו מסתובבות במרחב משותף, גם אם ווירטואלי. והתקופה התאימה לי: כל מורה יודעת שזה הזמן בשנה שמתחילים לחשוב על השנה הבאה. משום מה התאים לי לפגוש כלים חדשים לחשיבה על ההווה ועל העתיד.

מאד קשה לספר על סדנה משחקית בלי לעשות ספוילרים. מצד שני, אם לא אספר, איך תדעו? אז אני הולכת על בטוח: מספרת על תובנות ותהיות שעלו בי בעקבותיה.

1. תובנה: האדם הוא תבנית נוף חינוכו

הסדנה מתחילה בתיאוריה. "אנחנו משחקים משחק של win-lose", אומרת לנו עדי, "פשוט משום שכך התחנכנו. גדלנו על ברכי אמיתות שמלוות אותנו עד היום: מי שרוצה להצליח צריך לעבוד קשה; השכלה היא מפתח למקצוע מכניס; המנצח הוא זה שמגיע יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק. ואנחנו מונעים על ידי פחד: מי שלא מנצח – הפסיד". ואולי זו פשוט ההוויה הישראלית: העיקר שלא נצא פראיירים.

"אבל העולם השתנה", היא ממשיכה, "והחוקים של העולם הישן לא עובדים, אז אנחנו חייבים לשנות פרדיגמות". היא נותנת דוגמאות לחוקי העולם החדש ואני לא בטוחה שאני מסכימה אתה לגמרי בניתוח שלהן.

אין ספק שהכפר הגלובלי משנה את חוקי המשחק. זה ברור כשאנשים טסים לקבל טיפול רפואי בקצה העולם, וגם כשנגיף הקורונה מתפשט במהירות עצומה בין יבשות. כשמותגים ומושגים משותפים לצפון ודרום, מזרח ומערב, וכשכל אדם בכל מקום בעולם יכול לרכוש תואר אקדמי באוניברסיטאות מעולות.

אבל אחרי כל אלה, יש דברים שלא השתנו. בני אדם מונעים מתשוקות ומיצרים, הם יצורים חברתיים, וסטטיסטית – עדיף להיות צעיר, בריא ועשיר ולא זקן, עני וחולה. אלו אמיתות שתקפות גם בעולם הגלובלי. זה עולם שיש בו יותר שיתופיות, אבל גם יותר תחרותיות. הוא יותר מהיר וגם יותר איטי. אז זה לא הכיוון של השינוי, אני חושבת, אלא עצם העובדה שיש שינוי, שמחייב חשיבה מחודשת. על זה אנחנו מסכימות.

וזו מטרתו של משחק אימון: לחווט את התודעה מחדש. לעבור מתודעת אין-אונים לתודעה של הסתגלות למצב משתנה, וממנה – להמשיך לתודעה שמחפשת ומצליחה ליצור מצב חדש.

2. טלטלה: שינו את הכללים ולא סיפרו לי

במשחק, כמו בעולם האמיתי, יש כללים. חלקם נאמרים במפורש לפני תחילת המשחק, חלקם מתגלים במהלכו. כולם כתובים בחוברת ההוראות שנמצאת על השולחן. וחלקם הם אלה ש"ידענו" אותם מראש. זה השלב שבו אני מבינה מה אומרת עדי על הנחות יסוד שמקורן בדרך בה גדלנו.

בערימת משחקי הקופסה אצלנו בבית יש שני משחקים "שיתופיים": "עת האסיף" ו"בית סבתא" של קודקוד. הם בני עשרים בערך, וכבר נחשבים "משחקים של פעם". אבל כשקנינו אותם לרוח הם היו בשורה חדשה. העקרון היה זהה: כל המשתתפים יחד צריכים לבצע משימה – לאסוף את הירקות מהגינה לפני בוא החורף או להתגבר על מכשולים כדי להגיע לבית סבתא. המטרה החינוכית ברורה: אין מנצח ומפסידים, כולנו עובדים יחד כדי לנצח את האתגר.

אני זוכרת את המשחקים כמשמימים, אולי זה מפני שהם פשוט לא היו מוצלחים. (היום יש מוצלחים מהם: הארנב השובב, למשל, והשועל החמקמק. פרטים נוספים בסוף הפוסט. יש למה לחכות!).

אבל אולי חוויתי אותם כמשמימים משום שאני תחרותית יותר מהממוצע? לא שזה מפריע לי – בדרך כלל אני דווקא בעד תחרותיות – אבל כמו כל דבר בחיים, לפעמים תחרות היא פשוט לא הדבר הנכון. מה שבטוח – היא הרגל נרכש: שני משחקים שיתופיים על המדף, מתוך כעשרים או שלושים משחקים לגילאי הגן – ובכן, זה אומר עלינו משהו. כללי המשחק שהם אוטומטיים לנו קשורים לרוב משחקי הקופסה ששיחקנו בילדותנו, וריבוי המשחקים "הרגילים" (והתחרותיים!) אומר שמובן מאליו שיש תורות, שכל אחד פועל בתורו, ושמישהו ינצח ועוד.

אבל לפעמים הכללים האלה תוקעים אותנו, כי ברור לנו שאסור לעשות דברים ש… פשוט לא עושים אותם במשחקים.

"אני אמרתי שאסור?" שואלת אותי עדי בכאילו-פליאה, כשאני מלינה על שלא ידעתי שמותר לעשות משהו. אני לא הראשונה שזה קורה לה, זה ברור. גבולות המשחק, מסתבר, הרבה יותר רחבים משחשבנו בעצמנו. זה מעניין ומעורר מחשבה: מה לא עשיתי מעולם, רק משום שלא היה בכלל בשדה הראיה שלי? והשאלה הזו מעלה מיד שאלה נוספת:

3. תהייה: האם אני מכירה מספיק את המרחב שאני פועלת בתוכו?

כשמדובר בחיים, מרחב הפעולה הוא רב-ממדי. כל כך רב-ממדי שבלתי אפשרי לתפוס את מורכבותו ואת מידת הגיוון שלו בבת אחת. כבר שנים שאני מגלה שוב ושוב שהיכרות כזאת חייבת להיות מפעל חיים, שאין זמן שבו אדע הכל. כמו שאמר לי שלג על התנינים בגן החיות; צריך ללמוד את המרחב הזה בביסים-ביסים. האם אפשר לחכות עם החיים עד שנכיר את המרחב הזה כמו שצריך? כנראה שלא. אבל מה זה "להכיר מספיק" את המרחב? מתי ארגיש את המספיק הזה?

"יוצאת עם הרבה שאלות" כתבתי לעדי כמה שעות אחרי הסדנה, "וזה סימן ההיכר של סדנה מעולה". תלמידות שלי היו משתגעות כשביקשתי לכתוב בסוף עבודה "מה אני עדיין לא יודעת ואולי ארצה לשאול פעם". וכמו שקורה בחיים, יום לפני הסדנה מגלה לי אחד הבנים את קיומו של פודקאסט בשם "שאלה טובה", ובדרך הביתה אני מאזינה לפרק העוסק בשאלות חינוכיות – וגם בשאלה "מה היא שאלה?". הבטחתי בלי ספוילרים, אז רק אומר ששאלה היא מצב של התודעה שיש בו חסר שיתמלא רק כאשר תהיה תשובה לשאלה.

ואיך נדע אם יש תקווה שכשנבוא נמצא תשובה? – אריק איינשטיין כבר שאל את זה פעם, ואין לי אלא לומר: שאלה טובה.

4. תסכול: כשאחרים קובעים את קצב ההתנהלות

מהירות היא אחת מהתכונות הבולטות שלי, אני חושבת. חושבת מהר. מגיבה מהר. מדברת מהר. לפעמים מדי.

"אנשים מביאים את עצמם לתוך המשחק", אומרת עדי, ואני ממש מבינה: המחצית הראשונה של המשחק איטית עבורי עד כדי חוסר מנוחה. אני מרגישה בפקק תנועה, ומנסה לדחוף: להציג אפשרויות למי שלא רואה אותן עד הסוף, לשאול – סיימת? אפשר להתקדם? – ואני לגמרי מזהה בי את אני של החיים האמיתיים. זו שצריכה לזוז, לתקתק, לעבור הלאה.

אבל האחרים שמנהלים את הזמן הם לא רק השחקנים האחרים על המגרש, הם גם תנאי השוק, והם משתנים כל הזמן. חלק מההזדמנויות הן כאלה שלא ישובו, ואני צריכה להיות ערה להן ולהשתמש בהן בתבונה.

בשני-שליש הזמן, בערך, משהו מתהפך. מתחילים להרגיש תזוזה, בעיקר כי עדי מזכירה לנו שאוטוטו נגמר הזמן. קצב המשחק והרעש מוכפלים פי ארבע. משהו במהירות החדשה הזו מאט אותי: הלם השינוי, הרעש שהיא מביאה אתה, ריבוי המהלכים שנעשה מסביב לשולחן פתאום – גם זה חלק מהחיים: החיים זה מה שקורה בזמן שאנחנו עסוקים בשלנו. וכשאנחנו עסוקים מדי, אנחנו לא שמים לב שהחיים שנחזור אליהם כשנתפנה הם כבר חיים אחרים.

ואולי מה שמאט אותי זה התסכול מכך שלאט או מהר – זה מישהו אחר שקובע את הקצב.

5. החמצה: לפעמים מפספסים הזדמנויות

כרבע שעה לפני תום המשחק מציעה עדי שנרכוש "ייעוץ עסקי" משותף. אני מחליטה שזה יקר לי מדי, שלוש האחרות דווקא נענות, ופתאום – הכל משתנה. מסתבר שלא רק השעון המתקתק עושה את הרעש ויוצר התקדמות, אלא גם כניסתה של יועצת לתמונה… כשאני מחליטה להצטרף זה כבר מאוחר מדי: עדי מסרבת להכניס אותי לשותפות הזו, ואני מתנהלת במקביל.

"התבאסת כשלא יכולת להצטרף", היא אומרת לי בסוף, אבל אותי לא מבאסים בקלות: "עובדה", אני אומרת לה, "שהייעוץ לא עזר. הוא נועד להביא את שלושתן לשלב האחרון של המשחק, ואף אחת מאיתנו לא הגיעה לשם – לא אני ולא הן". "תלוי מה מחשיבים כהצלחה", משיבה לי עדי, ומשקפת לי מה כן קרה מהרגע שהתערבה (וקרה הרבה). אני ממשיכה להתלבט בזה עוד שעות ארוכות. מצד אחד, אף אחת מאיתנו לא ניצחה. מצד שני, הייעוץ העסקי – הפרטי והמשותף – פתח אפשרויות של התקדמות, וגם אני נהניתי מהן, כי "כשמדברים במושגים של שפע – נוצר שפע". כלכלה, כידוע, זזה רק כשהכסף משמן אותה.

כמה אני מוכנה לשלם בשביל ללמוד משהו חדש או לשחרר מקום תקוע? – זו שאלה שאני שואלת את עצמי אינסוף פעמים. לשלם – משמעו מחירים, והם משולמים לאו דווקא בכסף: גם בזמן, באנרגיה, לעתים בוויתור על האגו. ולפעמים, עד שניזכר שאנחנו מוכנים לשלם אותם, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

וזה חשוב, כי גם זה מסימני העולם החדש: הילדות מתאחרת. הילד בן שלושים ועדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא. אני בגילו כבר הספקתי —

מצד אחד, למה לא? תוחלת החיים עולה, למה למהר? מצד שני, הזמן הוא עדיין משאב מוגבל. "לימודים אפשר להשלים, ילדות לא" – זה משפט של העולם החדש, שמעולם לא הייתי מוכנה לקבל אותו. גם היום לא. פחות בגלל הסיפא, יותר בגלל הרישא: גם לימודים לא תמיד אפשר להשלים. יש דברים שזול יותר לעשות בזמנם, יש דברים שאי אפשר יהיה לעשות אותם אחר כך.

6. יישום: שיתופי פעולה בפוסט הזה

יש התנסויות שאני כותבת עליהן ממרחק של זמן, יש כאלה שהן עוצמתיות עד כדי כך שאני כותבת עליהן מיד. הכתיבה עוזרת לי לסדר את החוויה ולבנות לה פיגומים לחשיבה עתידית.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב שלוש שעות אחרי הסדנה. סיימתי אותו עשר שעות מאוחר יותר (קצת ישנתי בין לבין). הסדנה מילאה אותי בכל כך הרבה מחשבות שהייתי צריכה לרוקן אותן, ולהניח במקום שאוכל לחזור אליו ולחשוב. ככה זה עובד באימון, גם אם הוא משחק אימון: יוצאים עם שיעורי בית.

אבל במהלך הכתיבה כבר חייכתי לעצמי, שהנה, אני מיישמת: גלית קידר ולילך פינצ'בסקי סימיאן הן רק שתיים מהנשים הרבות שהכרתי בשנתיים האחרונות, מאז שהכנסתי רגל רועדת לעולם הבלוגים. זה התחיל בבלוג-הופ שחברנו אליו לקראת יום העצמאות, כשעוד הייתי ממש חדשה בכתיבה, והמשיך בחדר בריחה שהפעילה לילך וגלית אירחה. כשחיפשתי מידע על משחקים שיתופיים היה זה אך הגיוני לחפש סקירה של משחקים כאלה בבלוגים שלהן, לכתוב להן – מתאים לכן שיתוף פעולה קטן? – ולקבל "כן" נלהב ומיידי. אז אני לא ממש מכירה את המשחקים השיתופיים של העולם החדש, אבל זה לא נורא, כי אני יודעת עם מי אתייעץ כשהנכדה שלי תגדל ואחפש משחקים עבורה: עם גלית, שסיפרה בבלוג "שיעמום הוא בחירה" על המשחק "השועל החמקמק", ועם לילך, שסיפרה בבלוג play with lilach על המשחק "הארנב השובב".

7. ותודה לעדי

(ולששת השחקנים הנוספים).

היה מעולה.

~~~

עדי מורן קיבא היא מפענחת פוטנציאל אישי| עסקי| קבוצתי. תוכלו למצוא אותה בפייסבוק, או לקרוא על "לפענח את הפוטנציאל" – משחק אימון – בקישור הזה.