איפוק זה כח

איפוק זה כח, כתבתי באחד האמשים בקבוצת הווטסאפ של העבודה, קצת בהומור והרבה ברצינות, או להיפך.
ההקשר היה השתלמות שלא נפתחת השנה, ומה יעשה מי שצריך אותה, ומה נעשה אנחנו שרוצים שילמדו. חיכינו עד היום, נתאפק עוד קצת, כתבתי שם, וירדתי להדליק נר נשמה, כי ר"ח שבט, וזה יום הזכרון לאבא שלי.

איפוק זה כח.

בתחילת השבוע כתבתי פה על שוקולד מריר, ולא חשבתי להגיד עליו כלום, על האיש היחיד שהכרתי שהיה מסוגל להגביל את עצמו לקוביה אחת של שוקולד. קוביה אחת שמלווה את הקפה החם. ספל שלם של קפה ורק קוביית שוקולד אחת.

אנשים מתגעגעים באוכל.

הבנתי את זה כשסיפרתי על המלפפונים החמוצים של אבא שלי; כשסיפרתי איך אמא שלי היתה מכינה פאי תפוחים, כזה שלעולם לא אצליח לעשות, כי אין לי את המים של כפר פינס שהם כידוע הכי טובים בעולם אבל בעיקר כי אני לא יודעת לעבוד בדייקנות כמוה; כשאפיתי את עוגיות התמרים של שולמית במקום להניח אבן על מצבתה.

ארבע לוויות וחמש אזכרות גזלה ממני הקורונה.

בשנה רגילה לא הייתי כותבת בקבוצת הווטסאפ על איפוק. במקום זה הייתי עומדת בהר הזיתים מול מקום המקדש, נושפת אל תוך ידי הקפואות ביום האחרון של טבת ירושלמי ותוהה על המזל המשפחתי שמארגן לנו אזכרות חורפיות בירושלים ואזכרות קייציות בפתח תקווה. השנה אני מזכירה לעצמי שאף פעם לא אהבתי את החלק הזה של העליה לקבר, ובכל זאת הוא חסר לי – גם כי אסור, ומה שאסור תמיד מתוק יותר ממה שמותר, אבל גם כי אזכרה פירושה מפגש משפחתי. אזכרה פירושה אולם של בית כנסת ומרק תימני ומשניות ושיעור ובעיקר המולה גדולה. רק גדולה, כי ממש לא כולם הצליחו להגיע השנה, היינו בקושי מאה ועשרים.

"בִּמְתֵי מְעָט" – כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה" אומרת הגדה של פסח, וכבר מזמן מוסכם במשפחתנו ששבעים נפש הם מתי-מעט. במתי מעט הגיע אבא שלי לארץ ישראל: הוא ואחיו ואחותו. אבא שלהם, שכל כך רצה לעלות לארץ ושלח מכתבים לרבנות הראשית והתחנן לקבל סרטיפיקטים לו ולמשפחתו, נשאר בטרבלינקה. הוא, וסבתא שלי ודודה שלי ועמם רוב יהודי פשיטיק. העיירה שעליה כתב מרדכי גבירטיג את שירו "שריפה, אחים, שריפה!" נענתה לנבואתו ועלתה בלהבות. במתי מעט הגיע אבא שלי לארץ ישראל, וכשנפטר אמר לי חבר: אף פעם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים בהלויה של אדם בן שמונים. שמת לב לפירמידת הגילים? – שאלתי אותו. הבחור הצעיר שהגיע לארץ במתי מעט השאיר אחריו משפחה גדולה וחמה, כזאת שכבר עשור לפני פטירתו היתה צריכה אוטובוס כדי לצאת לטיול משפחתי.

אנשים מתגעגעים באוכל.

אבא שלי לא הרבה לספר. אני נולדתי כשכבר היה מבוגר; ארבעים שנה עברו מאז הפעם האחרונה שטעם אוכל של אמא שלו ועד שנשאר אתי שבועיים בבית, כשאמא שלי נסעה לניו יורק. היא השאירה לנו פריזר מלא אוכל רק כדי לחזור ולמצוא אותו מלא באותה מידה. אבא שלי, האיש שעבד קשה במפעל שלו ולא ידע איך מדליקים את הגז, בישל בשבועיים האלה אוכל מעולה. ארבעים שנה עברו מאז ואני עדיין זוכרת.

כמה שבועות לפני האירוע שהפך אותו מאדם לשבר-כלי שהה אצלי שבוע, כי אמא שוב היתה בניו יורק. לפנות-צהרים אחד שמתי את המרק על הכיריים והתיישבתי מולו על הספה. היה שקט בבית. הגדולים היו בגן ובבית הספר, הקטן ישן בעריסה, ואבא התחיל לדבר. הוא סיפר על המלחמה, על הבית, על אמא שלו. חלק מהסיפורים הכרתי, חלק לא. לא זזתי. התפללתי שהקטן ישן עוד קצת. התעלמתי מהמרק, זה שהיה צריך לכבות מיד כשרתח, אחרת זה "עוף מכובס שאי אפשר לאכול". הוא שר לי שיר מצחיק ביידיש וסיפר על דא ועל הא. כמעט שעה ישבנו ככה. ואז הקטן התעורר והקסם פג. אבא אכל את המרק המכובס-לעייפה ואמר: כל כך טעים המרק, תודה, ואני ידעתי שלא על המרק הוא מודה.

אני מתגעגעת בקוביה אחת של שוקולד מריר.

בתחילת השבוע כתבתי על שוקולד מריר, ולא סיפרתי שאני נזכרת באבא שלי, האיש שטור של נכדים היה משתרך מכסאו ועד למטבח בסוף ארוחת שבת. כל נכד מקבל בתורו קוביה אחת של שוקולד מריר. קוביה אחת, שבבית לא היה מעלה על דעתו להסתפק בה, אבל העמידה בתור שיוותה לה נופך וטעם של סבא משה מכפר פינס.

טעם של איפוק. טעם של כח.

~~~

פורסם בפייסבוק, ר"ח שבט תשפ"א