האם תוכניות מחוננים באמת מועילות לתלמידים?

זה התחיל מויכוח ידידותי. מנהלת מרכז מחוננים סיפרה לי כמה חשוב לתלמידיה המענה הלימודי שהם מקבלים במרכז: כאן מלמדים אחרת, היא הסבירה לי. אכן, כאן מלמדים אחרת, אמרתי לה, אבל אל תהיי בטוחה שהתלמידים וההורים רואים את זה. למעשה, אני חושדת שלא.

ואז היא אמרה, ואני אמרתי, ומכיון שהיינו במרכז והיה יום לימודים אמרתי לה: בואי נבדוק. אחרי הכל, אין כמו להיות צודקת.

מה "שוות" תוכניות מחוננים?

השאלה הזו עולה לרוב פעמיים בשנה: פעם אחת לקראת מבחני האיתור ופעם שניה עם קבלת התשובות. לכל אחד יש עמדה בעניין – למכוני ההכנה למבחנים, למורים והורים לתלמידים שהתקבלו לתוכניות ולהורים לתלמידים שלא התקבלו. גם לי יש עמדה, כמובן, כמו לכל מי שעובד עם מחוננים. העמדות, למותר לציין, נעות על סקאלה מרשימה, בין "עושות להורים נעים בגב" לבין "מצילות את הילדים", תלוי מי הדובר. "אילו רק היו לנו ממצאים שמראים מה באמת נותנות התוכניות לילדים המחוננים", אומרים לי לעתים, "היה אפשר לדבר על התוכניות הללו ברצינות".

אז הנה, יש ממצאים, אבל הם מעלים יותר שאלות מתשובות

באפריל 2021 התפרסם מאמר של Redding & Grissom תחת הכותרת Do Students in Gifted Programs Perform Better? Linking Gifted Program Participants to Achievement and Nonachievement Outcomes . המחקר ביקש לבדוק את השפעת ההשתתפות בתוכניות מחוננים במדינות שונות בארה"ב בשנות בית הספר היסודי (עד כיתה ה) על הישגי התלמידים ועל התנהגותם ה"תלמידאית" ומצא שהיא מעטה עד מאד.

שני הממצאים העיקריים של המחקר:

נמצאה השפעה חיובית קטנה של השתתפות בתוכניות המחוננים על הישגים בשפה ובחשבון (רק אצל תלמידים לבנים ואצל תלמידים ממוצא אסייתי, ובעיקר אצל אלה שמעמדם הסוציו-אקונומי גבוה).

לא נמצאה השפעה של השתתפות בתוכניות מחוננים על התנהגויות "תלמידאיות" כגון נוכחות והיעדרות, השתתפות פעילה בלימודים ובפעילויות אחרות בבית הספר ונשירה מהמערכת

כשרואים את השאלות ואת הממצאים אין מנוס מלהזכיר את הבעיות הבסיסיות של המחקר: החוקרים בדקו תלמידים צעירים (כיתה ה') שהשתתפו בתוכנית מחוננים במשך שנה אחת לפחות. בין התוכניות יש כיתות של שבוע מלא ויש תוכניות של יום בשבוע, יש מדינות שמקיימות איתור מסודר לתוכניות ויש כאלה שילדים מתקבלים אליהן בעקבות המלצת גננת או מורה. וכמובן, יש תלמידים שהשתתפו בתוכנית חמש שנים, ויש שהשתתפו בה שנה. העובדות האלה מקשות על הבנת הממצאים ועל הסקת מסקנות אבל הן לפחות גלויות והמאמר מתייחס אליהן. מה שמטריד יותר הוא הנחת יסוד המסתתרת בין השיטין של שאלות המחקר וממצאיו:

המחקר מניח שהעלאת הישגים לימודיים היא מטרה של תוכניות מחוננים

המחקר בדק את הקשר בין השתתפות בתוכניות המחוננים לבין הישג לימודי (זה הזמן לדייק: המאמר משתמש בביטוי "הישג אקדמי", אבל מאחר שמדובר בתלמידי בית הספר היסודי אני חושבת שהתרגום הנכון לעברית הוא "לימודי"). אבל

מה אם ההנחה אינה נכונה?

וחשוב לשאול את זה, כי קל לבדוק ציונים, בוודאי קל יותר מאשר לבדוק השפעות אחרות של תוכניות לימודיות. אבל אם העלאת הישגים בבית הספר איננה מטרה של תוכניות המחוננים – מה למדנו מהמחקר, בעצם?

ביקורת ברוח זו כתב Joseph S. Renzulli – אותו רנזולי שפיתח מודל להעשרת מחוננים ומצטיינים (SEM):

The major goal of gifted education is not to increase test scores or standardize young learners. Rather, most people in the field believe that gifted programs should contribute to and increase the reservoir of people who contribute to creative innovations in the arts and sciences and to all areas of human endeavor that are designed to make the world a better place

שמעתם את הגונג כשקראתם את התגובה של רנזולי?

אם לא, אני ממליצה לקרוא שוב: רנזולי מזכיר שהמטרה העיקרית של חינוך מחוננים איננה שיפור ציונים במבחן או סטנדרטיזציה של תלמידים. למעשה, רוב העוסקים בחינוך מחוננים מאמינים שתוכניות הטיפוח צריכות לתרום ולהגדיל את מאגר האנשים אשר יתרמו לחדשנות וליצירתיות באומנויות, במדעים ובכל שאר התחומים של מאמץ אנושי שמטרתו להפוך את העולם לטוב יותר.

ואמרתי גונג ביחיד, אבל בעצם שמעתי שניים: הגונג הראשון – רנזולי לא מדבר על תוכנית חינוכית כעל מענה ל"צרכי הילד" (במקרה זה – הילד המחונן) אלא חושב שלגיטימי לתפוס את החינוך כחלק מתהליך התפתחות של החברה האנושית. לא אעסוק בזה פה – זה קשור לתפקידו של בית הספר, ושווה בעיני פוסט נפרד. והגונג השני – והוא החשוב –

תוכניות מחוננים לא נועדו לשפר הישגים אקדמיים

ואכן, כפי שהזכירה לי ד"ר דפנה הרן, רכזת מסלול המחוננים בביה"ס ע"ש ליאו באק בחיפה ומדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים – בכיתת מחוננים לא "מכינים את התלמידים לבגרות ולמיצ"ב". התלמידים ניגשים כמובן לבחינות אבל אין ציפיה שבית הספר "יכין" אותם לקראתן. ההנחה של מובילי מסלולי המחוננים היא "המבחנים האלה הם מטלה אחת, והיא בהחלט לא המורכבת או היצירתית ביותר שהתלמידים פוגשים. התלמידים שלנו יודעים יותר, הרי לימדנו אותם לעומק, נתנו להם העשרה, לימדנו אותם מעבר למה שנדרש למבחנים הארציים".

ושיהיה ברור: בעיני, שאלת השפעת תוכניות המחוננים על הישגים לימודיים היא שאלה לגיטימית. מה שפחות לגיטימי הוא ההפתעה הגדולה, או האכזבה הגדולה, כשזוכרים שלא היתה להן כוונה כזו לכתחילה…

אז, אם לא שיפור הישגים בלימודים – מה כן נותנות תוכניות מחוננים לתלמידיהן?

רנזולי דיבר על יצירתיות וחדשנות והפיכת העולם לטוב יותר. אני מעדיפה להתחיל אחרת: הדבר החשוב ביותר שתוכניות מחוננים נותנות הוא בעיני

קבוצת שווים

סיפרתי פה בבלוג על מורה במרכז מחוננים שמתחיל את השיעור בקריאת שמות, וכל ילד שקראו בשמו יכול "לשאת משפט אחד לאומה". סיפרתי גם על הילדה שאמרה לי: "רק פה אני יכולה להגיד את מה שאמרתי, בלי שיחשבו שאני מוזרה". שמחתי שיש לה מקום כזה שבו היא לא מוזרה. שבו יש ילדים בני גילה שיכולים להבין, להזדהות, להתווכח עם מה שמעסיק אותה. כל ילד צריך קבוצה כזו. בעצם, גם כל מבוגר: טבעי לנו שיש דברים שמדברים עליהם רק בעבודה, ויש דברים שרק עם החברים מהמילואים, או רק עם השכנים. גם ילדים צריכים מעגלים כאלה.

הוראה מותאמת

"מה הבעיה? ניתן להם חוברת של שנה-שנתיים מעל" – זו התגובה הקלאסית של מורים רבים לאמירה "הילד משתעמם בשיעור". כלומר, זו התגובה של המורים הטובים, אלה שממש רואים שלילדים המחוננים אין צורך בהקניה ובתירגול שהם נותנים לכל הכיתה. ולפעמים זה מספיק, אם כי זה יוצר את הבעיה הבאה (אוקיי, בכיתה ג הילדה עשתה חוברות של כיתה ה. מה תעשה בכיתה ד? ומה בכיתה ז?) אבל למעשה הוראה מותאמת למחוננים אינה דווקא האצה של החומר אלא הרחבה, העמקה, העשרה. עיסוק בשאלות גדולות, "חופרות", למידה רב-תחומית, למידה שמחייבת חשיבה מסדר גבוה. היא הוראה שנותנת מענה – או מאתגרת – גם בהיבט החברתי: כזו שמצריכה שיתופי פעולה, שהם קשים לעתים, ודווקא בגלל זה הם חשובים כל כך. הוראה שמטפחת ומאפשרת יצירתיות וחדשנות ושאר רוח. בקיצור, זה לא "יותר" למידה, זו למידה אחרת.

מענה לצרכים רגשיים

"אני רוצה שתדברי עם המורים המקצועיים שלי על ההיבטים הרגשיים של מחוננים", אמרה לי רכזת של כיתת מחוננים בחטיבת ביניים. "הם אומרים לי – מה הבעיה, הילדים מקבלים ציונים מעולים! – וזה נכון, אבל הם לא יודעים שהילדה הזו לא ישנה בלילות, ושהילד הזה מקיא בבוקר לפני כל מבחן". כמובן, חרדת בחינות אינה תופעה ייחודית למחוננים, אבל לפעמים נדמה שלמחוננים הכל קל ובסדר ומה הבעיה, למה בכלל צריך יועצת או שיעור כישורי חיים. אז צריך. ולא רק שצריך, אלא שצריך לתת מענה מותאם – כזה שהמחוננים יהיו מוכנים לקבל, כזה שידבר בשפה שלהם, שיהיה רלוונטי.

גמישות

וגם את זה נמצא במסגרות מחוננים – יותר מאשר במסגרות "רגילות": את ההבנה שמחוננים אינם קבוצה הומוגנית, ושלעתים הם צריכים מסלול משלהם ללכת בו. כזה שאף אחד עוד לא הלך בו קודם.

אז מותר לערער על מטרות תוכניות המחוננים כפי שהן מוגדרות ומתנהלות כיום, אבל כדאי להכיר אותן לפני שעושים זאת. בישראל יש מתווה ליבה להוראה בכיתות מחוננים ומתווה אחר להוראה במרכזי מחוננים, שם מפורטות מטרותיהן של התוכניות השונות. כמובן יש להבדיל בין כיתת מחוננים בה לומדים התלמידים שישה ימים בשבוע לבין מרכז מחוננים אליו יוצאים התלמידים ליום אחד בלבד; בשני המקרים, העלאת ציוניהם של התלמידים אינה מטרה, והן מעניקות לתלמידים משהו אחר, וזה משהו שלא עושים אותו באמצעות החינוך ה"רגיל" של ישיבה בכיתה, הקשבה ותירגול. ואם לא עושים אותו כך, בוודאי שגם לא בוחנים אותו כך.

המסקנה שלי: נדרש תיאום ציפיות

"אתם, באגף למחוננים, פועלים בפעמון זכוכית" אמרה לי עדה חן, שהיתה ראש מינהלת למידה אונליין במט"ח. כבר שש שנים שהמשפט הזה מלווה אותי. אני חושבת עליו כל פעם שאני שומעת מהורים "על מבוכים ודרקונים אנחנו משלמים 1600 שקל בשנה?!". כמובן, חשבתי עליו כשצדקתי בויכוח ההוא, עם מנהלת המרכז: סקר לא מייצג ולא מתוכנן, שכלל שבעה או שמונה תלמידים בגילאים שונים ואמא אחת שהגיעה לסדר משהו במרכז העלה ש"החברים" ו"יום נשימה מבית הספר" הם הסיבות העיקריות לבואם של תלמידים למרכז המחוננים. "למידה אחרת" הגיעה, אם בכלל, אחרי שני הקודמים. לא כי היא לא "אחרת": שאלה ישירה הביאה למחמאות גדולות. הלימודים במרכז מעניינים, מגוונים, מעוררים חשיבה. אבל זה פחות חשוב לתלמידים ולהורים, או פחות נראה לעין. לפחות אצל תלמידי יסודי במרכז הספציפי הזה.

ובדיוק מהסיבה הזאת יש לעשות תיאום ציפיות: להבהיר שתוכניות המחוננים לא נועדו להאיץ או לשפר את ההישגים הבית ספריים והאקדמיים של תלמידים (אם כי הן עושות זאת לעתים). אלא לענות על צרכים קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים של מחוננים, ועל כולנו – הורים, תלמידים, מורים וחוקרים – לדעת זאת. ממש כפי שמסביר החתול לאליס בארץ הפלאות:

כשהמטרות ידועות קל יותר לאפיין מדדי הצלחה, לבדוק אותם, ולשפר. הרי לשם כך נתכנסנו.

~~~

ומה דעתך?

מה צריכות תוכניות המחוננים להעניק לתלמידיהן? מה הן מעניקות בפועל?

אשמח מאד לקרוא – כאן למטה, יש מקום לתגובות!

~~~

זה המקום להודות: לשלומית פישר – רכזת מסלול המחוננים בתיכון רבין בכפר סבא, ולדפנה הרן, שציטטתי בפוסט: תודה על ההערות שמיקדו אותי בעיקר, ולא איפשרו לי להישאר במאמר. ולמנחם נדלר, מנהל האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך, שסיפר לי על התגובה של רנזולי ובכך התניע, למעשה, את כתיבת הפוסט הזה.

ועל התמונות, שצולמו במרכזי מחוננים: תחרות רובוטיקה במרכז חלו"ם ברמלה (דצמבר 2018, מנהלת: אבישג עידן, מורה: אלחנדרה פילניק); הכנת בוכנה ומקורות מידע לשיעור הסטוריה ומוזיקה במרכז יח"ד ברעננה (מאי 2021, מנהלת: סיגל סירק, מורים: לירן זריהן, אלון גינצברג)