"הוא לא כזה מחונן".

"היא מחוננת בספורט, והוא בכלל מחונן במוזיקה. מחוננות זה לא רק עניין של שכל, והמבחנים האלה לא אמינים ממילא".

"מחוננים הם מוזרים, אז הכי חשוב לפתח אותם חברתית".

"היא בטח מקבלת 100 בכל מבחן בלי ללמוד. מה, לא? אז היא לא כזאת מחוננת"

~~~

הבעיה בסטריאוטיפים היא שיש בהם גרעין של אמת. גם בסטריאוטיפים על מחוננים יש גרעין, שלא תטעו. בטח בישראל. אנחנו מדינה קטנה, וכל אחד מכיר ילד מחונן שהוא ממש כזה או בכלל לא כזה. ואם הוא לא מכיר אותם, אז הוא מכיר ילדה שחסרה לה רק חצי נקודה במבחן ורק הבירוקרטיה מונעת ממנה למצות את יכולותיו.

הבעיה בסטריאוטיפים היא שיש בהם גרעין של אמת. לפעמים, כמו בזית, הגרעין הוא רוב העניין. לפעמים הוא כמו גרעין של אבטיח: קטן, אבל נתקע בשיניים.

~~

הוא לא *כזה* מחונן.

כי הרי מחוננים מקבלים 100 בכל מבחן בלי להתאמץ. אולי 95 כי הרגישו לא טוב, אבל בדרך כלל זה בכלל 103 כי יש שאלת-בונוס. והוא? 85 בגיאוגרפיה. גם-כן מחונן.

אז לא. מחוננים לא בהכרח מקבלים 100 בכל מקצוע בלי להתאמץ. כלומר, חלקם כן, אבל לא כולם. מחוננות היא (גם) עניין של יכולת קוגניטיבית גבוהה, אבל לקבל 100 במבחן זה (גם) עניין של יכולת ביצוע. ולפעמים גם של מאמץ מינימלי, כמו למשל להקשיב בשיעור. אז גם מי שלא צריך ללמוד למבחן – עשה משהו בשביל המאה שלו.

יכולת קוגניטיבית היא עניין חמקמק. אנחנו נוטים לבלבל בין היכולת לבין תוצריה: בין מחוננות להצטיינות, ובין שתיהן לבין תלמידאות טובה. כי גם המחונן וגם המצטיין ישיגו בדרך כלל ביצועים מאד גבוהים, אבל המצטיין יעשה את זה כי היה קשוב, למד והשקיע, והוא גם זוכר היטב את מה שלמד. והמחונן – כי מה ששמע עכשיו מתחבר לו לרעיונות נוספים, מעורר בו שאלות חדשות, וגם אם ידע את הדברים עוד לפני שנלמדו – הלמידה בכתה הוסיפה לו רובד או חיבור חדש.

כמובן, אי אפשר למדוד יכולת ללא תוצרים. זה העניין ה"טריקי" במבחני איתור, שמביא אותי ל

המבחנים האלה לא אמינים בכלל. עובדה, הילדה לא התקבלה לתוכנית מחוננים, והפסיכולוג אמר שיש לה איי.קיו 140!

מבחני האיתור לתוכניות המחוננים בישראל הם מבחנים קבוצתיים. הם קצרים – ויחסיים: שלושת האחוזים שציוניהם היו הגבוהים ביותר מאותרים כמתאימים לתוכניות מחוננים, חמשת האחוזים הבאים מאותרים כמתאימים לתוכניות מצטיינים (כך זה היום; בעבר, מדובר היה באחוז-וחצי מחוננים ועוד שלושה-וחצי מצטיינים). אבחון של פסיכולוג, שנעשה בסביבה שקטה ובתהליך סבלני של דיאלוג יכול להציף יכולות שהמבחן הקבוצתי לא גילה. האם זה אומר שהפסיכולוג טעה? – ממש לא. זה אומר שהילדה לא נמצאה מתאימה לתוכניות האגף, משום ששלושה או שמונה אחוזים מהתלמידים שנבחנו אתה קיבלו ציון גבוה ממנה.

אז מה כדאי לעשות? – לתת לה מענה פרטני, כמו שצריך לתת לכל ילד מחונן ומצטיין (ובעצם לכל ילד, אבל לא בזה באתי לעסוק היום). הצורך של הילד הוא מה שעומד במרכז, לא התעודה של משרד החינוך! מה זה המענה הזה? – אני מתחילה במה שהוא לא:

הכי חשוב לפתח אותם חברתית, לתת להם טיפול רגשי. עם השכל הם מסתדרים לבד.

בואו נחשוב לרגע על הילד הלא-מחונן. החמוד הזה, שאוהב כדורגל, קורא כשחייבים, אבל חשבון? – זה ממש לא בשבילו. סלט. האם יהיה הגיוני לומר "נשים אותו בכתה שלומדת כל היום רק חשבון, כי עם קריאה הוא בסדר, ובספורט הוא מעולה"? ברור לנו שלא. ברור לנו שאפילו להיפך: לא שנפטור אותו מחשבון, אבל נתבל את היום במה שהוא טוב בו. יותר מזה: נשתמש במה שהוא טוב בו, כדי לעזור לו בחשבון! – נשלח אותו לטבלאות המשחקים. שיחבר ויחסיר תוצאות של משחקים כדי לדרג את הנבחרות על פני שנתיים, שלוש, עשור. נלמד אותו מהו ממוצע הגולים של נבחרת, ומה ההסתברות שהפועל פליקיר תנצח את מכבי ואדוץ.

ומה עם המחוננים? – אותו דבר, רק אחרת: נשתמש ביכולות הקוגניטיביות שלהם, נפתח אותן, ובמקביל – נעבוד איתם על כישורי החברה שלהם. נתווך לו את מה שקשה לו להבין לבד (כשהוא אומר כך, הוא מתכוון ש… כשאת אומרת כך, אנשים מבינים ממך ש…), נאתגר אותה (עכשיו את משחקת עם חברות לבד, בלי עזרה שלי). נזמן לו התנסויות חברתיות (אתה לא יוצא למדורה של ל"ג בעומר בלי לראות קודם את חצי הגמר בכדורסל. למה? – כי כולם ידברו על זה, ואתה תרגיש חריג. כן, אני יודעת שזה משעמם, ובכל זאת). נדאג לשלב אותם עם ילדים רגילים, כי הרי העולם מורכב בעיקר מכאלה. אבל במקביל ננסה ליצור להם קבוצת-שווים – מחוננים אחרים שאפשר לדבר אתם על מה שמעניין, ולהתנסות אתם בתהליכים חברתיים, קצת כמו במעבדה. בעצם – ניצור מרכז מחוננים! איך לא חשבנו על זה קודם?

מרכז המחוננים הוא בסך הכל חוג יוקרתי, יום כיף מחוץ לבית הספר

מרכז המחוננים צריך לספק לילד המחונן כמה דברים:

אתגר אינטלקטואלי – גם בכתה הרגילה ניתן לאתגר את הילד, ויש יותר ויותר מורות ומורים שעושים את זה. אבל בכתה הרגילה בדרך כלל אין לילד קבוצת שווים גדולה לסיעור מוחות, ובוודאי שלא כל הלמידה, ואפילו לא רובה, מותאמת לצרכיו. במרכז המחוננים צריכה הלמידה להיות מותאמת לילדים המחוננים בדרך בה מלמדים, וכן ברמה ובקצב. במרכז ניתנת העשרה של תחומי דעת ונושאים שלא נלמדים בבית הספר הרגיל, במגוון שמחייב כל ילד לטעום ולהכיר גם נושאים שפחות קלים לו. גם דרכי הלמידה מגוונות, וכוללות התנסויות שעשויות להיות מאתגרות מאד עבור מחוננים (שיתופי פעולה, למשל).

מענה חברתי ורגשי – אחד המורים שפגשתי במרכז מחוננים מתחיל את השיעור בקריאת שמות, וכל ילד שקראו בשמו יכול "לשאת משפט אחד לאומה". הכללים: משפט אחד, לא מגיבים, בטח שלא מתווכחים, רק אומרים תודה. אחר כך אפשר להמשיך לדבר על זה, בשיעור או בהפסקה. "כל השבוע אני מתכננת מה יהיה המשפט שלי", סיפרה לי בת-עשר בעיניים נוצצות, וחברתה אמרה בשקט: "רק פה אני יכולה להגיד את מה שאמרתי, בלי שיחשבו שאני מוזרה".

אז הילד מקבל קבוצת שווים, שבה הוא לא *כזה* מוזר, ולפעמים הוא גם לא *כזה* מחונן, כי יש כאלה שהם "ממש, אבל ממש, חכמים". וזה מצוין. וחוץ מחברת השווים, יש גם צוות תומך, שמכיר את המאפיינים של המחוננים ואת המחוננים בעצמם, ובונה תוכנית שמתווכת ומאתגרת בתחומים האלה – כחלק מהשיעורים הרגילים, ולעתים, כשצריך, בשיעור ייעודי.

אז למה שלא כולם יקבלו תוכנית כזאת, כמו של המחוננים?

למעשה, גם אני שואלת את עצמי מדי פעם את השאלה הזאת: למה שלא כל הילדים ילמדו כמו שלומדים במרכז מחוננים?

אבל העובדה שמערכת החינוך עדיין מתקשה לתת לכל ילד מענה מלא ומותאם לא יכולה לקחת מהילדים שבקצוות – המחוננים וילדי החינוך המיוחד – את המענה שהם זקוקים לו.

השיעור בכתה הרגילה מכוון לאמצע עקומת הגאוס של הכתה. באולינג, כינתה את התופעה הזאת מוריה טלמור (המפקחת הממונה על תוכנית החדשה והמשמחת של מינוי רכזות הכלה והשתלבות בבתי הספר היסודיים). כמו בבאולינג, המורה זורקת כדור אחד גדול ומשתדלת לכוון לאמצע הקבוצה. לפעמים כל הפינים נופלים, לפעמים רק אחד או שניים או אפילו זה לא. בדרך כלל נופלים הפינים שבאמצע. ומה עושים עם אלה מימין ומשמאל, שנשארים לעמוד? – הם צריכים טיפול אישי, לפעמים טיפול נוסף, לפעמים פשוט אחר.

אז איפה יש לכם פעוטון למחוננים? היא בת שנה וחצי וכל כך מפותחת, ברור שהיא מחוננת, חשוב לי שלא תאבד את זה

היא בת שנה וחצי וכל כך מפותחת? – קודם כל, תשמחו. ואז תנשמו. אני בטוחה שהיא מפעילה אתכם היטב, ושאתם מגיעים לערב נפעמים-אך-תשושים.

וכשאתם עם הקפה ביד, בשקט, כשהיא סופסוף ישנה –

אל תחפשו פעוטון למחוננים: תחפשו פעוטון טוב, עם מטפלת חמה ואוהבת, סבלנית, כזאת שמסוגלת לתת לה להתפתח בקצב שלה ולא בולמת אותה רק בגלל שאחרים עוד לא. ודאו שיש בפעוטון מגוון משחקים שמתאימים גם לילדים קצת גדולים יותר, זה סימן טוב לצוות שמבין שלא כל הילדים אותו הדבר.

תדאגו לה למגוון התנסויות. בבית ובחוץ, עם ילדים בגילה, עם ילדים בגילאים שונים. תיהנו איתה: שחקו איתה, קיראו לה סיפורים, צאו החוצה, הכניסו אותה למטבח. תעשו איתה כל מה שעושים עם כל ילד – ככה שיתאים לה, יאתגר אותה, ישמח אותה. אל תלחצו; הגדילו לה את המגוון בקצב שהיא מסוגלת לבלוע. תנו לה גם להשתעמם מדי פעם. זה טוב, ומעורר חשיבה ועצמאות.

היא מאד אוהבת משחקים מסוג מסוים? – מצוין! אל תפריעו לה, אבל מדי פעם הוציאו משחק מסוג אחר, שבו איתה, אל תתנו לה להתחמק בקלות אם קשה, אבל אל תהיו רס"רים. רק שימו לב. זה בסדר שילד לא מתעניין במשהו, אבל יותר מדי "לא אוהב" מאותו סוג (למשל, לא אוהב אף משחק שיש בו מוטוריקה עדינה) יכול להעיד על בעיה מקומית שמצריכה טיפול. חושדים בקושי? – זה הזמן להתייעץ עם הגננת. היא רואה אותה משחקת ופעילה יותר שעות ביום מכם, ויש לה גם ילדים אחרים בגילה, להשוות אליהם.

~~~

בהחלט יכול להיות שיש לכם ילד מחונן בבית. ויכול להיות שלא. מה שבטוח הוא שיש לכם ילד. אחד ויחיד ומיוחד, ויחד עם זאת – ילד. לכו איתו, בקצב שלו.

וכשנתקע לכם גרעין של אבטיח בשיניים – תוציאו אותו, ותמ שיכו לאכול. אל תתנו לגרעין טועה למנוע מכם ליהנות.

~~~

קרדיטים לתמונות – אתר  Images by Myriam Zilles, Mads Liebst, ganarganar : Pixabay

~~~

אחד הטריגרים שהביאו אותי לכתוב את הפוסט הזה היה ראיון עם מיקה ישראלי, מחוננת בת 13 וחצי מהרצליה. את הראיון ערך ניב מורגנשטרן, שיש לו פודקאסט שווה בשם "פרסונה", שעוסק במה שקורה במערכת החינוך, ושם הוא מראיין אנשים "מבפנים", מזוויות מגוונות – ניהול, הוראה, יזמות, הורות, וכמובן – תלמידים. ממליצה מאד לפנות שעה (אפשר בנסיעה, זה בטח יותר טוב מלשמוע חדשות!) ולהקשיב למיקה, שמספרת על חוויותיה ועל התמודדויותיה – עם החברה, עם הסטריאוטיפים, עם המערכת וכמובן, עם עצמה.