למידה מרחוק בימי קורונה – דוגמאות מהשטח (2): ממשיכים את רצף הלמידה

התכנים לא השתנו, היא מעידה, אבל שיטת העבודה כן: בכל יחידה יש לימוד, חוויה ורלוונטיות. בכל יחידה יש למידה עצמאית ועבודה על תוצר – לעתים ביחידות, לעתים בזוגות. ויש זמן ללמידה הזו, ויש המשכיות ורצף. התמונות המצורפות הן של דגמים של האחוזה הפיאודלית שהכינו תלמידות לסיכום הנושא הקודם. ניתן להן זמן מספיק לתכנון ולהכנה – בשיעורים, לא בבית!

גימיק הוא עניין מהיר. הכנת תוצר רציני, לעומת זאת, מצריכה זמן. התכנון, שיתוף הפעולה, הביצוע, מה שמצליח ומה שלא – כל אלה הם למידה. כשנותנים מספיק זמן ומלווים את כל אלה מקרוב עוברים מתודעה של הוראה לתודעה של הנחיית תהליכי למידה. יעל מעידה שזה לא פוגע בהספק החומר: בשנה אחת של ארבע שעות שבועיות מספיקים ללמד את מה שלימדו בעבר בשנתיים של שעתיים, ועושים את זה בנחת, ועם הרבה יותר עבודה על מיומנויות.

והבסיס הזה שיצרו המורות להסטוריה בשגרה איפשר מעבר חלק, יחסית, לעצמאות בשעת חירום.

דגש על מיומנויות והנחיה במקום למידה

הדוגמא השניה היא של אורית אריה, מורה בבית הספר הממ"ד "אריאל" ברעננה. בין השאר היא מלמדת הסטוריה בכתה ו', שעה שבועית, כיתה עמוסה בלמעלה מ-35 תלמידים. היא קראה את אחד הפוסטים הקודמים והתקשרה להתייעץ: לא מתאים לה, אמרה לי, להמשיך ברצף החומר: הנושא הבא שהיא צריכה ללמד הוא חורבן בית המקדש השני, והיא לא רוצה לעסוק בחורבן בימים אלה. לאחר התלבטות החליטה על תירגול מיומנויות בלמידה עצמאית: היא נתנה לתלמידים מאגר מגוון של קישורים לאירועים ודמויות היסטוריות – קטעי מידע, פודקטסטים וסרטונים. הם התבקשו לבחור אירוע או דמות, לנסח 5 עובדות חשובות ולהכין תוצר כמו חידון, משחק, סרטון, ציור, קומיקס – שיספר על מה שלמדו למי שלא מכיר. את  התוצרים הם התבקשו להעלות ללוח שיתופי ((padlet). השעה השבועית הפכה לשעות של תמיכה, עזרה, משוב על הטיוטות… שלא לדבר על המשובים האישיים.

כך כתבה אורית לתלמידיה עם השלמת הלוח:

אורית מעידה שהיה שווה כל רגע. מה שאי אפשר לעשות בשעה שבועית בכיתה, כמו בדיקת טיוטות וכתיבה-מחדש של התלמידים, היא הצליחה לעשות בפעילות חד-פעמית מקוונת כזאת.

ואני שומעת את אורית וחושבת: אם תהיה לפעילות הזו המשך, בוודאי אם עוד מורים בשכבה יתנו לתלמידים משימות שיש בהן למידה עצמאית ותיקון טיוטה, אין ספק שכולם ירוויחו. עכשיו צריך לחשוב איך עושים את זה בתוך חומר הלימודים. אחרי ההתנסות הראשונה זה כבר פשוט יותר.

ואחרון חביב: ד"ש מעבר לים

משפחה גדולה אנחנו, והרבה מאיתנו עוסקות בחינוך. כך כתבה לי בבא כהן, אחותי, על המתרחש בישיבת ברקאי בברוקלין, בה היא מלמדת:

כבר שבועיים לפני סגירת בית הספר עבד צוות הטכלונוגיה על תוכנית. קבלנו שתי סדנאות על השימוש בזום ולמידה מרחוק ואינטגרציה של תוכנות שונות בתוך השעור.
ביום שהודיעו על סגירת בית הספר כבר היתה תוכנית לימודים. אחרי השבוע הראשון עשו שינויים פה ושם, לא במערכת. למשל, ביקשו ששיעור לא יהי יותר מארבעים דקות, הוסיפו חוגים בשעות אחר הצהרים. הוסיפו  התעמלות לבנים והתעמלות לבנות, שיעורי בישול, אפיה וכדומה.

פעם בשבוע בערב יש פגישת זום לצוות המורים. צוות ההנהלה מתקשר באופן אישי למורה בטלפון פעם בשבוע. ההנהלה כל הזמן בחזית ויש תגובה מיידית לכל שאלה, בעיה, הצעה.

כל המורים מדווחים יום יום על השעורים שהם נתנו. השאלות בדיווח הן:

• האם השיעור היה חי, איזה עוד אמצעי לימוד הופעלו?
• מה היתה מטרת השיעור? האם הושגה?
• אילו תלמידים איחרו או לא הופיעו?

הדיווח, היא ממהרת להסביר, אינו לשם פיקוח אלא לשם למידת עמיתים, העלאת רעיונות, התייעצות ושיפור הלמידה.

ואני, היא מוסיפה, שטכנולוגיה היא סינית בשבילי – אני משתפרת משיעור לשיעור. מעזה יותר, מגוונת יותר. לומדת.

התמונה שהיא מתארת משלימה לי כתבה שהתפרסמה השבוע בעיתון מקור ראשון, בה תיארה אביטל אינדיג בית ספר בניו ג'רזי. "המקום שבאמת מצליחים ללמוד בו מהבית", מכרזה הכותרת, ואני חושבת שזה המקום שבאמת מצליחים ללמוד בו כל השנה.

כי תלמיד שנכנס לכיתה באיחור אופנתי עם פתק "ר' איחר בידיעתי" תלמידה שחוזרת מחופשה ביוון בעל חשבון ימי לימודים הם מחזות ישראליים מאד; לא תראו אותם בבתי הספר שתוארו כאן. מעמדו של בית הספר וגבולות התפקיד של המורים, שאין להם הגדרה מוסכמת אצלנו, ברורים שם, מעבר לים. במקום בו אפשר להקפיד על נוכחות כל השנה, סביר להקפיד עליה גם היום. במקום בו בית הספר מודיע להורים – מודיע! לא מבקש! – שיש להיערך ללמידה מרחוק, וההורים נערכים, ובית הספר מסייע היכן שצריך – אפשר לבנות מערכת של שמונה שעות ביום. במקום כזה אפשר גם לחשוב על המערכת, להתגמש, לשנות תוך כדי הליכה, לעודד את המורים לשנות כיוון בקצב שלהם.

אז… האם אני אופטימית או פסימית?

תלוי באיזו שעה של היום שואלים אותי.

בפוסט מרתק בפייסבוק כתבה הדס קליין את הדברים הבאים: "נעתי בין כעס נוראי על ההערכות הבעייתית, לתקווה לעתיד טוב יותר למראה ההנבטות שהחלו לצוץ וייאוש מהפערים המערכתיים שהשתקפו מכל הסיטואציה, וכעת אני מוטרדת בעיקר מכך שכהורה, לא נראה שיש הערכות משמעותית להמשך".

הדס המשיכה ופירטה את מה שראתה, מנקודת מבט של ניהול ארגוני, ואני הרגשתי שדיברה מגרוני.

כי אני לא מאמינה שהלמידה מרחוק תביא למהפכה חינוכית. בוודאי לא בשלב זה. נכון להיום, הדף המרכזי של משרד החינוך ללמידה מרחוק מכיל בעיקר מערכת שעות של טלויזיה חינוכית יחד עם הנחיות טכנולוגיות לשימוש בפלטפורמות מקוונות. אבל חינוך הוא תהליך, ושינוי פרדיגמות הוא תהליך ארוך עוד יותר. מי שרוצה מהפכה מוזמן להתבונן בלמידה מרחוק ולהיזכר במהפכת "מחשב לכל ילד" ו"טאבלט לכל ילדה". האם ילדים שדפדפו בטאבלט במקום בספרים מודפסים באמת לומדים היום טוב יותר מרחוק? ובכלל, אני מורה להסטוריה: אין לי חיבה גדולה למהפכות.

מצד שני, גם אין בי הערכה לקפיאה על השמרים.

אני מקווה שמערכת החינוך לא תתפתה לדרוש דיווחים נוקדניים ומערכת שעות קשיחה אחרי חג הפסח (למרות שכל הקולות שאני שומעת מסביב מלמדים שבדיוק כך יהיה).

אני מקווה שתבין שיותר משזה זמן לפיקוח, זה זמן להנחיה ולשיחרור.

והכי אני מקווה שהמורים, אלה שהעזו ושטעמו הזדמנות ללמידה אחרת, בה הם פחות מורים ויותר מנחים, יהיו מסוגלים להתמיד בה.