The post התיוונות – שיעור לחנוכה: למידה סביב מושג appeared first on אירועים מחוננים.

The post בין הסכמה להסתה: תרבות דיון – אפשר ללמוד את זה בבית הספר appeared first on אירועים מחוננים.

אז עכשיו פתחתי אינטרנט, נכנסתי לויקיפדיה וגיליתי שהרחוב נקרא על שם שמואל חיים לנדוי, ממנהיגי תנועת הפועל המזרחי. הוא חיים קצרים באופן יחסי, אך הספיק לא מעט – הוא התחיל כפעיל בועד המזרחי, המשיך בפרסום מאמרים ביקורתיים כלפי דעות וזרמים שונים, ב1921 החליטו הוא ופעילים מרכזיים נוספים מתנועת המזרחי להקים באופן רשמי תנועה פוליטית של צעירי במזרחי, וב1926 עלה לארץ ואיחד את הפועל המזרחי בארץ. bפטר בשנת 1928 כתוצאה מניתוח כושל בעקבות דלקת בתוספתן.

היה מעניין לקרוא עליו, ולחשוב שבמשך כל הזמן שגרתי ברחוב על שמו לא ידעתי מי הוא".

את הדברים האלה כתב גשם שלנו בתשובה לשאלה ברשת החברתית quora. מישהו שאל – "האם אתם גרים ברחוב על שם דמות היסטורית? איזו? מה היא עשתה בשביל המדינה שלנו?" – וגשם ענה מה שענה.

"מי לימד אותך הסטוריה?" –

התעניינתי, כי אני יודעת ששמו של שח"ל מופיע בתוכנית הלימודים בתולדות עם ישראל. "בנה של הסנדלרית הולך יחף", ענה מיד. "וחוץ מזה, למדנו בתוכנית החקר בהסטוריה", הזכיר, "מה שאומר שאני יודע הרבה מאד על די מעט".

כבר סיפרתי כאן בבלוג שיום העצמאות הוא לא יום שאני יכולה להתעלם ממנו. בשנה הראשונה של הבלוג פרסמתי פה פעילות על הימים המתוחים שלפני הקמת המדינה, כשלא היה ברור אם יכריזו עליה או לא; בשנה השניה הצעתי משחק אירועים – מה קרה פה, בשבעים וקצת שנותיה של המדינה הצעירה?

והשנה אני חושבת עליו עוד יותר מהרגיל: ימי קורונה. מנגל  עם חברים לא יהיה, וגם לא טיול משפחתי. את טקס המעבר מיום הזכרון ליום העצמאות, זה שכל היישוב מתקבץ אליו לדשא הגדול שליד בית כנסת, יחליף משדר זום. את התפילה הגדולה, החגיגית, יחליפו מנייני חצרות. 

בשנה כזו התוכנית המשפחתית חשובה לא פחות מבכל שנה אחרת. אולי יותר. ואני, שמלפני פסח כבר תכננתי לחשוב על אחת כזאת, מצאתי את עצמי שלושה ימים אחרי פסח בלי תוכנית ובלי פוסט וכבר חשבתי להתייאש.

ואז הגיעה המקלחת של יום ראשון בערב. 

תשושה נכנסתי אל מתחת לזרם המים, ופתאום שמעתי שהם לוחשים לי משהו. "בינגו!" חשבתי, וממש הרגשתי ארכימדס.

אז הנה, קבלו אותו:

בינגו ליום העצמאות: יישובים שנקראו על שם אנשים

אם אתם גרים בהרצליה, אתם באמת לא צריכים אותי. זו, אגב, היתה התשובה השניה לשאלה ההיא שגשם ענה עליה. מישהו כתב, "רחוב הרצל. לא נראה לי שאני צריך לפרט".

אבל אם אתם גרים בגבעת השלושה או בנתיב העשרה לא בטוח שאתם יודעים למנות את האנשים שהונצחו בשם יישובכם. וכמה מתושבי נתניה יודעים, בעצם, מיהו הנתן שעירם קרויה על שמו?

אז הנה, אני כאן כדי לעזור.

בבינגו הזה יש שישה לוחות, ובהם – שמות יישובים. יש גם קובץ שמספר על שם מי נקראו היישובים האלה, ומדוע.

אפשר לעשות איתו הרבה דברים. לשחק בינגו פשוט, לשאול שאלות, לבקש מבני המשפחה או מתלמידים ללמוד מראש על שורה או טור של יישובים, ולשחק – בבית, עם המשפחה, אבל גם במפגש zoom (או כל תוכנה אחרת…) עם המשפחה. אפשר אפילו בווטסאפ. ויש גם הצעות לשידרוג – עם ג'וקרים, ועוד. כל ההוראות – בקובץ הנלווה למשחק.

איך מקבלים את הקבצים?

ככה, בקלות: פשוט לוחצים על הקישורים –

בינגו יום העצמאות תשף – קובץ המשחק

בינגו יום העצמאות תשף – קובץ יישובים

הורדתם? יופי!

שיהיה לכם

חג עצמאות שמח!

מאחלת לכולנו שאת יום העצמאות הבא נחגוג בחוץ, ברוב עם..

אבל עד אז, יש לכם כבר שלוש פעילויות אפשריות לחג הזה. ואם נהניתם – חיזרו כדי לספר כאן למטה, בשביל זה יש מקום לתגובות…!

~~~

עורכת:

עברה שנה (וחצי, למעשה) מאז שפרסמתי את הפוסט, ואני מוסיפה בשמחה קישור לפרקון קצרצר של הפודקאסט החביב "על שם מה" שעורכים הלל פישרמן ורועי קנוהל (הלל ורועי הם בני דודים, יש להם סבתא משותפת, ובמקרה או שלא – היא אחותי הבכורה, מה שמסביר למה אני יודעת שהפודקאסט קיים). הלל ורועי עשו פרודיה על "דקה ישראלית" של גלי צה"ל – פרק של דקה (למעשה, שתיים וקצת) על אישים ציוֹנים חשובים ועל מה שנקרא על שמם. וכך יצאה דקה על-שמית, בה גיליתי מי שינה את שמו בגלל שם של רחוב, על שם מי נקרא "בית ספר הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול" ומי היה ריש גלותא של ת"א. ומאחר שהיתה לי סבלנות להאזין גם ל"מאחורי הקלעים" של שתי הדקות האלה (עוד 7 דקות, בערך) שמעתי על המייל ששלח הלל לבית משה שרת ועל התשובה שקיבל מבנו, יעקב שרת, בן ה-94…

אפשר לשמוע את הפרק החמוד והקצר בכל האפליקציות בקישור הזה. 

~~~

התמונות – קודחי הבאר הראשונה בהרצליה – פסל בגן בית הראשונים בהרצליה, ופסיפס במוזיאון לתולדות נתניה – צולמו על ידי ד"ר אבישי טייכר אשר העלה אותן לויקיפדיה (הן מלוות את הערכים: הרצליה ונתניה, בהתאמה) ונתן להן רשיונות לשימוש חוזר (רשיון לתמונה מהרצליה, רשיון לתמונה מנתניה).

The post … ומה הם עשו בשביל המדינה? – בינגו ליום העצמאות appeared first on אירועים מחוננים.

השיעור – שיעור הסטוריה, והכיתה – י"א, מב"ר. זו הפעם הראשונה שתלמידה אומרת לי את זה, ואני שמחה: כי זו הזדמנות נהדרת לברר את משמעותו של המושג שעומד בבסיס החומר לבגרות: מהי, בעצם, ציונות.

"מושגים מתהווים כאשר האדם מוצא מכנה משותף לתופעות אחדות שאותן הוא מייחס לסוג אחד בעל אופי מוגדר… ההמשגה היא תולדה של פעילות שכלית שהאדם מפעיל כאשר הוא נדרש להתמודד עם בעייה ולפתור אותה" – כך כותבים שלמה שרן ויעל שרן בספרם "ליקויי למידה ותיקונם".

לעתים נדמה לנו, שפתרון בעיה הוא דווקא דוגמא להתמודדות עם מקרה פרטי, ולא להמשגה, כי אין בעיה דומה לחברתה. אבל מסתבר ש

המשגה חיונית לפתרון בעיות – דווקא משום שהיא בונה עולם רחב של הבנה:

"ההמשגה מורכבת, בין השאר, משתי פעולות פסיכולוגיות יסודיות: הפשטה והכללה… אחרי שהגיע האדם דרך מעשה ההפשטה למושג מסויים ביחס לקבוצה אחת של תופעות (למשל , ילד הגיע למושג של כלי רכב לאחר שבדק עגלה, אוטובוס ומכונית) הוא עשוי להשתמש במושג הזה גם לגבי דגמים נוספים או קבוצות נוספות של אותן התופעות השייכים, לדעתו, לסוג הכללי המסויים… כך הולכות תופעות רבות בעולם ונכללות בתוך מערכת המושגים של האדם והודות לתהליך זה מסוגל האדם לתפוס את עולמו כמרחב מאורגן ובעל הגיון…"

בכל תחום-דעת יש מושגי-יסוד, כאלה שבלי להבין אותם לעומקם לא ניתן ללמוד את התחום ברצינות. בפוסט הזה אני מדגימה דרכים להמשגה באמצעות מושגים מתחום ההסטוריה: התיוונות, ציונות, מסורת ומודרנה. אבל בכל יחידת לימוד יש מושגים כאלה, פחות רחבים, ובכל זאת – מושגים.

איך מלמדים מושגים באופן מענין, רלוונטי, וחשוב מכל – יעיל?

בפוסט הזה אציע ארבע דרכים, ואף אחת מהן איננה "כתבו על הלוח את ההגדרה המילונית, צוו על תלמידים להעתיק אותה למחברת והניחו שהם מבינים את המושג".

דרך #1: המשגה באמצעות היפר-לינק בויקיפדיה

הרעיון הזה הגיע מאביטל וייס – מורה להסטוריה בכיתת "נחשון" בבאר שבע, וחשוב יותר: אחיינית שלי.

הנושא היה בכלל שאילת שאלות, כמבוא לתוכנית תמ"ר (במסגרתה יכתבו התלמידים עבודת חקר במקום להיבחן בבחינת הבגרות בהסטוריה). אביטל גילתה בהפתעה שתלמידיה – תיכוניסטים בכיתת מצטיינים – לא ממש יודעים להסביר מהי ציונות, ביקשה מהם לפתוח ויקיפדיה בערך "ציונות" ולכתוב שורת פתיחה לפסקה בנושא הציונות מתוך ערך זה. לאחר מכן עליהם להיכנס לאחד מהקישורים אליהם מפנה הערך, על פי בחירתם, לכתוב עוד שורה, ושוב – פעמיים נוספות. לכל אחד יצאה פסקה של 4 שורות שמסבירה מהי ציונות, ומסתעפת למושגים הקשורים לציונות. והשורות שונות מתלמיד לתלמיד, משום שכל אחד בחר להיכנס לקישורים שעניינו אותו.

כשמציעים לי משחק אני חייבת לנסות בעצמי: הלכתי לויקיפדיה ושוטטתי בכמה מסלולים של ציונות. לא חיפשתי; נכנסתי לקישור שהעין התבייתה עליו.

ככה זה נראה – צילמתי את המשפטים שהשתמשתי בהם בכל ערך, ואת הפסקה שכתבתי על פיהם:

מילאתי אחר הוראותיה של אביטל. ניסיתי להיות תלמידה ולבחור את המשפטים הראשונים, לא לעבוד קשה מדי… הקפיצות בין הקישורים לא באמת לימדו אותי ציונות מהי, אבל הם פתחו לי עולמות ושמות ומושגים שקשורים, ישירות או בעקיפין, לציונות. הצורך לכתוב פסקאות חייב אותי לברור מידע חשוב ועודד אותי לקשר את הפסקאות זו לזו כדי לקבל טקסט בעל משמעות.

חשוב לציין שאביטל לא תכננה את הפעילות הזאת. 7 דקות לכתיבה היו לי, היא מסבירה, ועוד כמה דקות לדבר על זה  – תלמידים הקריאו את הפסקאות שכתבו, ראינו כמה הן שונות זו מזו, והבינו שהחומר מספיק רחב כדי לכתוב עליו אלפי עבודות שונות – ושהנושא הוא באמת, באמת, לבחירתם.

למעשה, זו פעילות שמזכירה קצת

דרך #2: למידה באמצעות מפת מושגים

יתרונותיה של מפת מושגים על פני שמש אסוציאציות הם בכך שהמפה אינה הירארכית, והיא מאפשרת עבודה במגוון צורות: אישית (תלמיד בונה את המפה שלו), זוגית וקבוצתית (ארבעה עד שישה תלמידים מכינים מפה גדולה, על גליון). הסבר בסיסי ליצירת מפת מושגים ככלי לשימוש נוח בכיתה תמצאו כאן, וכדאי לצפות גם בסרטון הזה של טוני בוזאן כדי להרחיב את היריעה.

הכנת מפת מושגים ביחידות, בזוג או בקבוצה יכולה להיעשות בכיתה בו-זמנית, כמו שתיארתי כאן:
ודרך רביעית, חשובה, להמשגה – היא

דרך #3: המשגה באמצעות תמונה ומילים (אחרות)

"אילו היית חיה, איזו חיה היית?" – קרוב לוודאי שנתקלתם בשאלה הזו בראיונות עבודה, בפעילויות גיבוש לצוות או בימי הולדת של חברים (וקרוב לוודאי שמישהו ענה "עצלן", אבל תשובות צפויות הן נושא לדיון אחר).

דימויים ומטאפורות הם כלי חשוב להעשרת שפה, להרחבת אופקים, וגם – להמשגה.

לקראת לימוד על האימפריה היוונית, בכיתה ז', רציתי לדבר על אחת התופעות שהיו ייחודיות לאימפריה, ואנחנו מכירים אותה היטב מהעולם היהודי – תופעת "ההתיוונות". תיארתי את השיעור בפירוט בפוסט התיוונות – שיעור לחנוכה: למידה סביב מושג, והוא אכן יכול לשמש הן ברצף שיעורי הסטוריה והן בשיעור מיוחד לכבוד החג.

דרך #4: המשגה באמצעות צילום

שדברתי עליה בכנס "יוצרים חינוך" וגם סיכמתי אותה בפוסט, וסיפרתי על ההתנסות הראשונה שלי בהמשגה כזאת, בשיעור הסטוריה ראשון של שנת הלימודים, כששלחתי את תלמידותי לצלם מסורת ומודרנה ברחובות ירושלים.

הפעילות הזו הביאה אותי לבחור בתמונת הנושא של הפוסט, זו שבראש הדף. כי התמונה צולמה במקום ובזמן מסוימים, אבל היא יכולה להופיע כתמונה שמסייעת להבנת מושגים (אני יכולה לחשוב על שני מושגים כאלה, לפחות. אם יש לכם רעיון, מוזמנים לשתף אותי בתגובות).

אז מה היה לנו כאן?

עוד לפני שהתחלנו, היה ברור שלמידה חייבת לכלול המשגה.

וברור שהמשגה היא הרבה יותר מאשר שימוש בהגדרה המילונית של המושג.

ברור שגם בדרכים "המסורתיות" של העלאת אסוציאציות בעל פה או באמצעות "שמש אסוציאציות" על הלוח ניתן לעשות המשגה.

ועוד ברור שהמשגה רחבה הופכת את הלמידה למעניינת, רלוונטית ועמוקה.

אני מציעה לגוון את השיטות, לבחור גם בשיטות שמכריחות את כל תלמידי הכיתה לעבוד (ולא רק את המהירים שבהם), לעבוד לבד וביחד. הגיוון תורם ליצירת עניין, וזה חשוב. אבל חשוב עוד יותר ללמד את התלמידים מהי המשגה וכיצד בונים אותה. גם זו מיומנות למידה, והיא חשובה לפחות כמו הידיעה מה זו ציונות.

~~~

יש לכם דרכים נוספות ללימוד מושג? – אשמח מאד אם תכתבו לי!

ניסיתם? הצליח? לא הצליח? – גם לאלה יש מקום כאן למטה, בתגובות.

~~~

The post יש לי מושג: למה חשוב ללמד מושגים ואיך עושים את זה בכיתה appeared first on אירועים מחוננים.

זו הפעם השלישית שאתי ואני מקיימות שיחה כזאת בבית-קפה מודיעיני. אתי – היא אתי רפלד-רוט, חברה ומורה להסטוריה. זו השנה השלישית שהיא מובילה יחד עם איקה מישר פרוייקט ייחודי של סטודנטיות מצטיינות להוראה בתוכנית רג"ב במכללה ירושלים לבנות.

בשנתיים הקודמות עסקו הפרוייקטים בשואה: קודם בשואה, ואז בשואה ותקומה. והשנה, רבותי: מהפך.

השנה, מספרת לי אתי, בחרו הסטודנטיות בעצמן את הנושא לפרוייקט. אתי ואיקה נתנו להן רשימת נושאים שיש להם היבט הסטורי וערך חינוכי שמשתלב עם חזון המכללה: נושאים ששווה להקים מרכז למידה שעוסק בהם, ושהם מספיק גדולים ורחבים כדי "להחזיק" פרוייקט של כ-20 סטודנטיות.

הפרוייקט

המסגרת: פרוייקט ייחודי שמבצעות תלמידות מצטיינות בתוכנית רג"ב (ראש גדול בהוראה: תוכנית המצוינות במכללות לחינוך ולהוראה). השתתפות בפרוייקט במהלך לימודי ההוראה ברג"ב היא חובה.

הפרוייקט: הקמת מרכז למידה בנושא הסטורי, שתלמידות מחטיבות ביניים דתיות יבואו לבקר בו.

הסטודנטיות: קבוצה מגוונת של בנות, סטודנטיות להוראה, אבל אף אחת מהן לא מתעתדת להיות מורה להסטוריה. למידה באמצעות פרויקטים בתחום ההסטוריה דווקא אינה ההעדפה הראשונה שלהן. אבל כשיהיו מורות יגלו, שבתי הספר עושים פרוייקטים כאלה מעת לעת: יש נושא חודשי או שנתי, או יום מיוחד, או טקס – וכל המורים מתבקשים לשתף פעולה ולעשות משהו מתאים, במסגרת תחום הדעת והשיעור שלהם". מבחינה זו, פרוייקט בתחום דעת אחר הוא ממש "הכנה לחיי ההוראה".

גם הנושא, יש לציין, נושא אופי אקטואלי: במדינה קולטת-עליה כמו שלנו, צפויות המורות הצעירות לפגוש עולות חדשות שעל ארץ-מוצאן ואורח-חייהן למדו בפרוייקט זה. כך שההסטוריה והערכים רלוונטיים מתמיד.

תהליך העבודה של הסטודנטיות כלל למידה על העליות, חשיבה על הקונספט ותכנון תחנות הלמידה. התהליך לווה בהנחיה של תחום התוכן ובהנחיה של הכנת הפרוייקט.

למידה תיאורטית של הנושא

למידה באמצעות פרוייקטים מכילה בדרך כלל רכיב של למידת חקר בנושא בו עוסקים. למעשה, זו ההצדקה העיקרית ללמידה כזאת: חסידיה טוענים שלמידה לצורך עשיה היא אפקטיבית יותר מאשר למידה תיאורטית. אבל מנסיוני בבתי הספר, לא מעט פעמים הופכת למידת הנושא לטפל, והעיסוק סביב הפרוייקט – לעיקר. ממש כמו שקורה בחדרי בריחה ובשיטות אחרות המבקשות להביא ללמידה רלוונטית ומעניינת.

אז כן, היתה כאן למידה. לא למידת חקר עצמאית ועמוקה, כי המטרה היתה, בבירור, הפרוייקט, והנושא – משני בחשיבותו. (אני חושבת, אגב, שזה בסדר, להחליט כך גם בבית הספר. כלומר, ליצור תהליך PBL שבו עיקר התהליך הוא הפרוייקט. רק צריך להגיד את זה במפורש ולהבין את המשמעות: ידע של "חומר לימודי" לא יהיה כאן, מיומנויות ביצוע דווקא כן). במסגרת המגבלות (קורס של 4 שעות, סמסטר אחד, סטודנטיות שלא באות מתחום הדעת) בנתה אתי תהליך למידה מסודר: כהכנה, למדה בעצמה את הנושא (נכון שהיא מורה להסטוריה, אבל זה לא אומר שהיא בקיאה בכל ההסטוריה העולמית מאז ולתמיד).

השלב הבא היה ביקור בספריה הלאומית, שם קיבלו הסטודנטיות הדרכה ביבליוגרפית. גובש קונספט כללי בהשראת "האורן" של לאה גולדברג:

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,
אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים

העולים מביאים אתם שורשים ונוטעים את עצמם בארץ, נטיעה שמביאה עמה פירות. כל קבוצה התבקשה לבחור עץ מתאים. הבנות שקיבלו את העליה מצרפת חשבו על גפן, הבנות שעסקו בעליה מאתיופיה חשבו על דקל, ומכאן – הדרך לשבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, נסללה במהרה. שאלתי האם הההחלטה על שבעת המינים לא הביאה להסברים מאולצים. אתי שלחה אותי לקרוא את הרציונל שליווה כל תחנה. השתכנעתי: יש פה מגבלה של תבנית, אבל לא אילוץ.

הקבוצות החלו לעבוד על שני צירים במקביל: ציר ספציפי – הסטוריה של הקהילה, החיים בגלות, ההחלטה לעלות, הקשיים והקליטה, והתרומה שהביאה עמה. וציר כללי – גיבוש קונספט עיצובי ולימודי למרכז הלמידה שיקום.

בניית המרחב: עיצוב ופדגוגיה

בניית המרכז חייבה עיסוק בשני ההיבטים – עיצוב מרחב למידה מעורר סקרנות ומאפשר למידה, ומגוון פעילויות לימודיות.

התחנות היו מגוונות בשני ההיבטים – העיצובי והפדגוגי כאחד. החדר של ארה"ב עוצב בהשראת כוכבים ופסים, כולל חנות "הכל בדולר". ברוסיה היתה גלריית אומנות, בתימן קידם המארי את פני הבאים ובצרפת עוטרו שולחנות (בית ה)קפה-דילמה בשוקו חם וקרואסון.

המשימות היו מגוונות אף הן: חדר בריחה וחידות, דילמה וציור, חינה, ריקוד וריקוע – מגוון חווייתי ורב-חושי. כמו כן הוכנו סרטונים, שכללו רקע כללי על ארץ-המוצא ועל מנהגי הקהילה, ליווי מוזיקלי מתאים ולעתים – ראיון.

התלבטויות

לא פעם מוביל תכנון שיעור להתלבטות חינוכית. כשמדובר בפרוייקט, התלבטויות כאלה הן חלק בלתי-נפרד מהתהליך. דוגמא להתלבטות כזאת היתה שאלת הנושא שיילמד בתחנה של הקהילה האתיופית: הסטודנטיות, שידעו כי קהל הצופות שלהן עומד לכלול בנות בחטיבת הביניים, ביקשו לדבר על "בית הנידה" כפי שהיה נהוג בקהילה האתיופית, שהחמירה בעניניי טומאה וטהרה. היו שחששו מהנושא. לאחר דיון הוחלט ליידע מראש את הצוותים שתלמידותיהם יגיעו למקום. מעניין שלצוותים החינוכיים לא היתה התלבטות: הם שמחו מאד בנושא.

התלבטות נוספת נגעה לשאלה, מה צריכה כל תלמידה לחוות במרכז? הוחלט על עקרון ה"כלל אחד, דוגמאות מגוונות": כל תלמידה צריכה להבין את התמונה הכוללת (גודלו ועוצמתו של קיבוץ הגלויות ותרומתה של כל עליה לבניין המדינה). כל תלמידה צריכה להכיר דוגמאות, אבל לא בהכרח את כולן. כך נוצר מסלול מסודר: תחילתו במליאה, בסרט פתיחה שהכינו הסטודנטיות, ובו סקירת העליה הגדולה מאז ראשית הציונות. לאחר מכן עברה כל קבוצת תלמידות בשלוש תחנות שיש בהן גיוון בסוג הפעילות, בנושא, באופי הקהילה וההסטוריה שלה. לבסוף התכנסו הבנות למליאת סיום בסימן "אבותינו שורשים, אנחנו הפרחים" (גילוי נאות: לא הכרתי את השיר. כשמצאתי את הקליפ ביוטיוב גיליתי כמה אני לא עדכנית: הייתי הצפיה ה-11,493,974…). כל תלמידה קיבלה פרח, והתבקשה לכתוב במרכזו מהיכן הגיעה משפחתה, ומה קיבלה משורשיה – חפץ, מנהג, מאכל, נוסח ועוד עלה לכתיבה חופשית. הפרחים ניתלו על קיר ארוך. מקבץ מקרי העלה בנות מאיטליה, ארה"ב, צרפת, רוסיה וכורדיסטאן; צ'ימיצ'ורי וג'חנון לצד חמאת בטנים ושוקרוט (גיליתי מאכל חדש!), פמוטים מסבתא וכלי להכנת פסטה לצד אייפון והכנת עוגה מיוחדת לבר מצווה לצד קובה בכל יום ששי.

זה עקרון חשוב בתכנון פעילות חינוכית: מה חייב כל אחד לדעת, ומה לא? מה "דומה" למה, וניתן לוותר על אחד משניהם? – גם את הדיון הזה הרוויחו הסטודנטיות כשתכננו מסלולים שונים לשבע קבוצות.

(התלמידות, אגב, התמרמרו על שלא ניתן להן לעבור בכל התחנות – עדות לכך שהיה מעניין…)

התלבטות אחרונה נגעה לתמהיל של פעילות אינטלקטואלית ויצירה. בכל תחנה היה רכיב של למידה פעילה, אבל פעילויות היצירה זכו בהצלחה גדולה במיוחד.

הכל מוכן, רק צריך קהל

ואז הן הגיעו: כ-300 בנות מחטיבות הביניים של אולפנת "חורב" הסמוכה למכללה, "בית שולמית" ואולפנת "טליה" למחוננות ולמצטיינות, בה מלמדת אתי.

ליוויתי קבוצה אחת כזאת. ילדות טובות, יודעות, חושבות ולומדות. השהות בתחנות לא היתה ארוכה – הוקצבו כעשרים דקות לכל תחנה – והבנות שיתפו פעולה ברצון. אני יודעת, זה בטח יותר כיף משיעור אנגלית או מדעים או כל דבר שהיה במערכת… – וזה בסדר, גם לגיוון יש מקום במערכת החינוך. אבל גיוון לא יכול לעמוד לבד. הרי הבנות יכלו "לנשור" בדרך אל המכללה, או להיעלם בפרוזדוריה המרובים לשעתיים של שלווה. הן לא עשו זאת. הן דיברו ושאלו ונהנו מהיצירה – באמת. ההנאה שלהן היתה, מבחינת אתי, סוג של "רווח צד": הפרוייקט נועד לסטודנטיות. אבל אין משמעות למרכז למידה אם לא משתמשים בו.

ביקורן של הבנות היה חשוב במיוחד משום שזו ההתנסות הראשונה של הסטודנטיות בעמידה מול קבוצת תלמידות. הופתעתי לשמוע שבסוף השנה השניה ללימודי ההוראה שלהן עדיין לא חוו את החוויה של מורה בכתה. ברור שיש דברים רבים שהכשרת מורים צריכה ללמד (את תחום הדעת, ואת ההגיון הפדגוגי שלו), אבל בסופו של דבר, העמידה בפני כתה היא שיעור חשוב כשלעצמו.

וכך, בסוף שנתן השניה ללימודים, קיבלו הסטודנטיות טעימה ראשונה מההוראה. הן למדו מקבוצה לקבוצה, חשבו מה עבד טוב ומה יש לשנות, הפיקו לקחים – וכל כך נהנו, שהצטערו כאשר, כעבור שלושה ימים, פורק מרכז הלמידה…

אז מה היה לנו כאן?

סטודנטיות שהתנסו, כלומדות, בלמידה-באמצעות-פרוייקט: כלומר, בלמידת נושא, בעבודה בקבוצות קטנות ובשיתוף פעולה בהעמדת פרוייקט מוגמר.

ואז התנסו לראשונה בעמידה מול כתה.

מרכז למידה בנושא ערכי ואקטואלי, שיש לו בסיס-ידע הסטורי.

כ-300 בנות חטיבת ביניים, שביקרו בתערוכה, דנו ולמדו על העליות השונות המרכיבות את הפסיפס הישראלי.

בסך הכל נראה שזה אירוע שסכומו גדול בהרבה מסך חלקיו.

~~~

תודה לאתי רפלד-רוט, שהזמינה אותי לראות, מה שהיה כיף כשלעצמו, ובנוסף – העניק לי הזדמנות לפוסט.

תודה מיוחדת למכללה ירושלים לבנות, על הרשאת השימוש בתמונות שהופקו על ידי אניה ליכטיקמן ושרית היימן, צוות הסדנא הדידקטית של המכללה, ובתמונות שצולמו במהלך הפעלת המוזיאון ופורסמו באתר המכללה.

The post PBL לסטודנטיות, מוזיאון פעיל לתלמידות: רשמים מפרוייקט סיום רג"ב במכללה ירושלים appeared first on אירועים מחוננים.

לפני שמתחילים: גילוי נאות

(1) אני דור שני.

(2) סרטים, קומיקס וסטורי של שואה הם בסדר גמור לטעמי. עלילה חזותית איננה "זילות".

(3) אני מורה. להסטוריה.

קראתי ודיברתי עם הרבה מבוגרים. רוב התגובות השליליות היו על רקע זילות, אנכרוניזם הסטורי ("מה קרה כשנגמרה לה הסוללה, ולמה הנאצי הרשה לה לצלם?") ורתיעה מהוויזואליות של הזוועה. התגובות החיוביות היו "סופסוף השואה מעניינת, עובדה!" ו"לא פחות מהברקה פדגוגית!".

התעניינתי בקבוצת הורים לילדים מחוננים מה אמרו אצלם בבית. תגובות הנוער נעו בין "אחלה רעיון" דרך "אנחנו לא באמת באינסטגרם כל היום" עד "זה קצת מזלזל, אנחנו מסוגלים ללמוד משהו ברצינות".

וכל זה לא הביא אותי לכתוב פוסט לבלוג. כתבתי פוסט בפייסבוק, ומהתגובות הרגשתי שלא ממש מבינים את הפואנטה שלי, ועדיין לא נכנסתי לעובי הקורה. מה שהניע אותי לכתוב כאן היה פולו-אפ של דיונים בקבוצות חינוך, בהשתתפות הורים ומורים ובכירים במשרד החינוך, שעסקו ב"חדשנות הפדגוגית המרשימה" ועל "האם כדאי לעשות עוד כאלה" (לא שמשרד החינוך הפיק את הסטורי, אבל העקרון, אתם יודעים).

מטעמי מקום ועניין אעסוק רק בהתלהבות מהחדשנות הפדגוגית. כי זה מה שאני רוצה לומר:

הסטורי היה הצלחה (חשיפה, אמרנו), אבל

אין פה פדגוגיה, ולא ברור שיש פה חדשנות. ובוודאי שאין פה חדשנות פדגוגית.

אין פה פדגוגיה

וזה הגיוני, כי אם מקשיבים טוב מגלים שזו בכלל לא היתה המטרה של המיזם…

מהראיונות עם יוצרי הסטורי, מתי כוכבי ובתו מאיה, עולה הרגשת צורך: יש הרבה אנטישמיות, קבוצת הניצולים הולכת ונעלמת – ובמקביל, הגיע העידן הדיגיטלי. רף הריגוש עולה, זמן הקשב יורד. בקיצור: חייבים להנגיש את זכרון השואה בדרך חדשה.

אין ספק שהחשיפה הצליחה. רבות מההתפעלויות שקראתי היו בסגנון "הבת שלי הבריזה מהשיעור כדי לראות את הסטורי", "הקץ לטקסים המשמימים", "מספיק שילד אחד התעניין בשואה – וכבר זה היה שווה הכל".

אבל, וזה אבל חשוב:

חשיפה למידע והנגשת מידע אינן תהליך למידה

מעיין אלכסנדר, שכותבת בלוג מעניין על אינטרנט, טכנולוגיה ושינוי חברתי, מפרידה בין הסטורי (כמיזם אומנותי) לבין הקמפיין הפרסומי. למרות שהקמפיין הותאם לקהל-היעד הצעיר של הפרויקט, היא אומרת, הוא פספס את הפוטנציאל: העלאת מודעות איננה מטרה של קמפיין חברתי, אלא הפעולה שתבוא בעקבותיו. והקמפיין הזה לא קרא לפעולה.

האם התרחשה פעולה בעקבות הקמפיין, למרות שהוא לא קרא לה? – קשה לדעת. הרבה מבוגרים העידו על צפיה של נוער בסטורי, מעט מאד על חיפוש מידע בעקבותיו. יתכן שאילו היו היוצרים קוראים לחיפוש וללמידה, זה היה קורה. זה לא היה אומר הרבה על טיב הלמידה, אבל לפחות היינו יודעים שיש התעניינות בשואה, לא רק בסטורי.

בין מודעות ללמידה

אפשר להביא את הסוס אל השוקת, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. אפשר להנגיש מידע, אי אפשר להכריח את הצופה ללמוד ממנו.

כי מהי למידה? – לשאלה הזו יש המון תשובות, אבל בכולן יש רכיב של חדש שמחליף או משנה את הקיים – ובסופו נשאר ללומד משהו משלו, שהוא יכול להשתמש בו. ואני רוצה לשאול: מהו הידע החדש שרכשו צופי הסטורי? האם הם יודעים יותר על השואה? האם בעקבות הצפיה יש להם מידע או תובנה בעלי משמעות שמוסיפים על הידע הקודם? – קשה לדעת, ובכל זאת אני מנחשת שלא. יכול להיות שהם יודעים עכשיו משהו על אווה היימן, ויש לזה ערך כשלעצמו: יש ערך לסיפורים נקודתיים. לפעמים הם אפילו יוצרים תובנה. אבל זה נדיר, לצערי, בעיקר בהסטוריה.

מהי הסטוריה, ואיך לומדים אותה

למרות שטענתי שתחומי דעת לא מאד חשובים (אבל גם שאי אפשר בלעדיהם), צריך להבין מהי הסטוריה. כי לדעת מה קרה זה לא לדעת הסטוריה (אפילו אם במבחן הידע הזה מזכה אתכם במלוא הניקוד). הסטוריה היא מכלול ההבנה של האירועים על סיבותיהם ותוצאותיהם. היא ההבנה של ההקשר התקופתי. היא ההבדלה בין מה שעושים בני אדם באופן כללי, ועשו גם בתקופה ההיא שלומדים אותה עכשיו, ומה מיוחד לתקופה ולא יכול היה להתרחש במקום ובתקופה אחרים.

אז לדעת שואה זה רק חלק מלדעת הסטוריה, ולדעת על אווה זה רק חלק קטנטן מלדעת שואה. ולדעת להגיד שלאווה קרה כך או אחרת – זה לדעת סיפור. זה לא לדעת "משהו על השואה". בוודאי שלא "לדעת משהו בעל משמעות". את המשמעות יוצר הסיפור ההסטורי, שהסיפור של אווה הוא דוגמא אחת – מייצגת או לא – שבונה אותו.

הדוגמא ההסטורית ומה שניתן, או לא, ללמוד ממנה

כשלומדים הסטוריה מחליפים בין זום-אין לזום-אאוט. צריך את שניהם: הדוגמאות לא בהכרח מספרות בדיוק את הסיפור הכללי. האם זה אומר שהסיפור לא נכון?

כשקוראים יומן, שומעים עדות, מביטים בחפצים שנשארו מהמלחמה ההיא – עוסקים בסיפור הקטן, שאלפים כמוהו מרכיבים את ההסטוריה. כשמקשרים בינם לבין ידע קודם על השואה, כששמים אותם על ציר זמן ומקום, כשמסיקים מהם מסקנות, כששואלים עליהם שאלות – מתרחשת למידה.

עכשיו, צריך להבהיר:

הסטורי לא נכשל בכך שלא היתה בו למידה! הוא מעולם לא התכוון שתהיה כזאת.

זה רק אנחנו, המבוגרים, שהתפתינו לחשוב שיש קשר בינו לבין ידע בעל משמעות.

אז פדגוגיה אין במיזם הזה. מה עם חדשנות?

הסטורי הוא ז'אנר ישן, קוראים לו "רומן הסטורי". יש בו ערבוב של אווירה תקופתית ועובדות הסטוריות עם דמויות בדיוניות (ולהיפך). רומנים הסטוריים חביבים עלי, וחלק ניכר מהידע הלא-אקדמי שלי שאוב מכאלה: מ"שרה גיבורת ניל"י" ומ"דזירה", מאלכסנדר דיומא ומ"מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים" (זה כנראה גילוי נאות מס' 4).

רומן הסטורי (בשונה מיומן, חפצים ותיעוד בן התקופה ואפילו ביוגרפיה מאוחרת) איננו מקור הסטורי. הוא כלי טוב ללמוד ממנו על התקופה, בעירבון מוגבל. אבל הוא לא חדשני. הוא רווח במאה ה-19, אבל היה קיים עוד קודם לכן.

"נו, באמת", אני שומעת אתכם אומרים לי, "אבל בסטורי עוד לא היה".

אז זהו, שגם חדשנות אין פה.

נכון.אבל כדי שזו תהיה חדשנות, לא מספיק שיהיה מדיום חדש. צריך שתהיה לו משמעות נוספת. ואת זה אין פה. סרטים עלילתיים על השואה כבר קיימים, וגם קומיקס. הלמידה באמצעות המחשות איננה חדשה. אפילו בתקופת לימודי בביה"ס כבר השתמשו בטלויזיה, ו"הנחשול" היה סרט חובה. אז זו לא חדשנות פדגוגית.

"קיבלת אוצר, ומרוב שאת זקנה ודידקטית לא תעשי איתו כלום?"

אל תגזימו. אני לא נגד כל דבר. להיפך, אני בעד: בעד להשתמש בסטורי –

• ולדבר על ההבדל בין רומן הסטורי לבין המציאות, בין מה שניתן ללמוד מהסטורי למה שלא.
• לדבר על השאלה "מה באמת היה קורה אילו היה אינסטגרם בשואה" (כלום! ראו מדינות שיש בהן מלחמות אזרחים ודיכוי ורצח עם – היום, כשיש סטורי).
• לחפש עם התלמידים, או עבורם, עוד יומנים של ילדים ונוער (ויש, המון) כדי לחוות את השואה בעיניים של בני גילם.
• לבקש מהם לעשות "סטורי" על בסיס יומן שקראו (כי כשהם עושים את הסטורי לבד, הם לומדים).

אני רק נגד לחשוב שהוא חדשנות פדגוגית שתכבוש את שוק החינוך בסערה

נגד רידוד של כל חומר קצת מורכב לרמת תקציר – אפילו אם התקציר הזה מעניין, ומושך יותר צופים מהמקור.

בוודאי שנגד לרוץ וליצור עוד כזה בתור מהלך פדגוגי.

ולא מקבלת את "אפילו אם רק ילד אחד ילמד מזה משהו על השואה זה שווה הכל". כי אם תחשבו על כל הדברים שאפשר לעשות בכסף הזה, למטרות פדגוגיות או אחרות, אני לא בטוחה שתמשיכו לחשוב ש"זה שווה הכל".

והכי – אני נגד לשמוח שהנה הגיע הגאולה הפדגוגית, ושסוף-סוף רואים את הסוף. הסוף של העניין המשעמם הזה של הלמידה, כמובן. זו שממש צריך להתאמץ בשבילה, לעסוק גם במופשט, גם בלא-רלוונטי, ואפילו לחשוב.

~~~

לא יכול להיות שאבקש חשיבה בלי להמליץ גם על מי שחושבים אחרת ממני. אז כדאי מאד לקרוא את הפוסט הסטורי של אווה – לומדים אחרת בבלוג המצוין של מלי מרטון, ואת הפוסט מהדף "חינוך, קצת אחרת" של תומר ברץ, שכבר המלצתי עליהם פה. ואפשר גם לקרוא את דרור גלוברמן, שחושב שהסטורי של אווה עשה בית ספר ליד-ושם. אבל אם כבר הגענו עד כאן, כדאי גם לקרוא את יובל מנדלסון, מהסטורי של אווה לסלפי באושוויץ, רק לצורך איזון.

~~~

תמונת הפוסט מ Pixabay: תמונות של Łukasz Dyłka, Steve Buissinne, Pexels

~~~

אולי יעניינו אותך פוסטים נוספים שעוסקים בלמידה?

תקתוק מהיר והוראה מוטת-עתיד עוסק בשאלת החינוך בעולם משתנה,

אדם למד ממקום שלבו חפץ – מתאר את ימי העיון בתנ"ך במכללת הרצוג, ומברר מה ניתן ללמוד מהם על למידה בבתי הספר.

The post אילו לאווה היה סטורי, אולי היה אפשר להיפטר מהעניין המייגע הזה של הלמידה appeared first on אירועים מחוננים.

עטיפה כסופה, ועליה ילדים וילדות שלובי-ידיים. ומאחור – שמות השירים. כך נשתמר בזכרוני אחד התקליטים האהובים עלי ביותר, כזה ששמעתי שוב ושוב במערכת הסטריאו הביתית. בת שש וחצי הייתי, וגיליתי שהטעם שלי לא בהכרח תואם את דעת הקהל: השיר "שלי" הגיע רק למקום השלישי.

"לארצי יש יום הולדת", שר אז אלי גורנשטיין בקול עמוק, סמכותי: שיר יום-הולדת ציוני שכזה, ואני הייתי מוכנה לשמוע אותו שוב ושוב. ושוב. שיר מספר 8 בפטיבל שירי הילדים השמיני. משם נדד השיר אל הפינה לשיפוטכם במצעד רשת ג', ושם צעד במשך 14 שבועות ואפילו הגיע למקום הרביעי המכובד. ללמדך, שגם המבוגרים יודעים להיות פטריוטים.

אז איפה היינו?

בשנה שעברה סיפרתי מה אנחנו עושים כשגרה של חגי עצמאות: טקס וארוחה עם חברים, חידון התנ"ך, לפעמים טיול (לא רחוק מדי, שלא נעמוד גם ביום הזה בכל הפקקים). ובכל שנה – מחפשים משהו לדבר עליו, לזכור, להתרגש ממנו, לשמוח: כי יום ההולדת הזה יקר לנו.

השנה, כך החלטנו, זה יהיה "חיים שכאלה".

למדינה, כמובן.

מה כבר עשינו?

"אני כל כך מקנאת באמריקאים", אמרה פעם המדריכה הפדגוגית שלי להסטוריה, "יש להם רק 200 שנות הסטוריה ללמוד…".

אז המדינה רק בת 71, ושתדעו שהיה קשה לבחור. כי לבחור זה לוותר. וקשה לוותר.

כי אם צריך לבחור אחד עד ארבעה אירועים כל שנה, וככה החלטתי לעשות, זה אומר שצריך לוותר על המוני אירועים מכוננים אחרים.

ובכלל, מה מעניין? בטחון? פוליטיקה? חברה? תקשורת? ספורט? תרבות? אומנות? ומה להכניס: מה שטוב, מה שרע? כי אלה ואלה היו, ועודם, והם חלק מהחיים.

אז בחרתי. גיוונתי. שיניתי. ושוב. (פירוט – בסוף הפוסט*).

מתש"ח ועד היום

"בארבעים ושמונה לא היה פה כלום", מזכירים חברי "כוורת", משעשעים ודוקרים כאחד. ומאז תשעים-ושמונה עברו עוד עשרים שנה, ועוד אחת, ויום הולדת הוא תמיד זמן טוב להיזכר – איפה היינו, מה כבר עשינו, איפה טעינו, ולדעת שבכל זאת, ניסינו, תודה.

מזמינה אתכם להיזכר אתי. לא משנה איפה אתם אוכלים ועם מי – לכל מקום ולכל הרכב תוכלו להוריד את הקובץ שהכנתי, ושמכיל אירועים חשובים מכל שנה מאז הכריז בן גוריון "הרי אנו מכריזים בזאת", ולהשתמש בו – כדגלונים לתליה על חוט, לפי הסדר; או כתמונות שתתלו ברחבי הבית; או כמשחק שליד הסעודה – נראה אתכם מסדרים את האירועים לפי הסדר, בזמן שממתינים לאוכל… ואולי חידון טריוויה? – כל האפשרויות וההסברים נמצאים כאן, בקובץ עצמו:

ב 48 לא היה פה כלום – פעילות ליום העצמאות תשעט

(ומאחר שהשנים מתקדמות והקובץ לא (: אתם מוזמנים להוריד פה קובץ השלמה לשנים תשף ותשפ"א.

ואחרי שתורידו, ותראו, אשמח מאד לשמוע, מה היה חשוב, לדעתכם, והיה שם או שלא? ומה היה מעניין? ואולי עשיתם עם זה משהו אחר שבכלל לא חשבתי עליו?…

~~~

*אז באמת, איך בחרתי?

• עצוב או שמח – מסתבר ש"המצב הבטחוני" לא הומצא בימינו. איכשהוא, הוא מלווה אותנו מאז קום המדינה. הרבה מהאירועים המרכזיים שמרכיבים את ההסטוריה שלנו הם מלחמות ופיגועים ושאר אסונות (אסון המסוקים, למשל). להכניס? להשמיט? – חלק הכנסתי, חלק השמטתי. מה חשוב יותר ומה פחות – זה, במידה רבה, עניין סובייקטיבי: אני שולחת לכם את הבחירות שלי, כמובן. יתכן שהייתם בוחרים אחרת (ספרו, ספרו!). בסופו של דבר, השתדלתי שיהיה גיוון, ושלא תהיה הרגשת נכאים אבל גם לא אופוריית "הכל היה נפלא".
• תחומי עניין – לא צריך להכיר אותי לעומק כדי לנחש שספורט הוא לא ממש תחביב שלי (מספיק לקרוא את הבלוג בשביל זה), אבל יש אירועים ששמים אותנו במפה, כפי שאמר טל ברודי, ואפילו אני לא הצלחתי להתעלם מהם.
• פוליטיקה – פה ממש ניסיתי שלא. השאלה היא מה פוליטי. יש מי שיאמר "הכל", ואם כך – נכשלתי. מלחמת ששת הימים, למשל, או ההתנתקות, או חוק הגולן: פוליטיים? ואם כן, האם מספיק פוליטיים כדי לא להיות חלק מהכרוניקה הזאת? – בחרתי לכלול אותם. מניחה שזה לא מאד מפתיע.
• עומק – אחד המוקשים העיקריים של פעילות כזאת הוא השטחיות שלה. ובכן, לקחתי את זה בחשבון. בשנה שעברה, כשהצעתי לדון בשאלה "להקים או לא להקים, מדינה?" בחרתי בפעילות ממוקדת אירוע, מצומצמת מבחינת היקפה ההסטורי אבל מחייבת חשיבה. הפעם בחרתי הפוך. אני רואה חשיבות בידע כללי, אפילו אם הוא שטחי. כמובן, כל אחד מהאירועים שבחרתי מכסה עמוד אחד, לפחות, בויקיפדיה..

וכאן גם המקום שלכם. אחרי הכל, זרקתי רעיון, וביצעתי אותו. אהבתם את הרעיון, אבל לא את הביצוע? – מרימה לכם להנחתה: כתבו לי מה הייתם רוצים, ואיננו. אם תעשו את זה מספיק מהר, אולי תוכלו אפילו לקבל מהדורה אישית…

The post ב-48 לא היה פה כלום appeared first on אירועים מחוננים.

"את אמנם שייכת למשפחת ווערצבערגער", היתה סבתי אומרת לאמי, "אבל זכרון – יש לך של פיל". סבתא, שממנה ירשתי כנראה את נטייתי למשחקי מלים, התייחסה לשם נעוריה, אלפנט, ודיברה בדאגה על זכרונה הטוב של אמא, שזכרה כל טובה וכל עוולה שעשה לה כל אחד, אי-פעם.

ואכן, לאמא שלי היה זכרון מעולה (עד שבא האלצהיימר ונטל אותו ממנה בנבזות, כמו שרק הוא יודע). זכרון אישי מעולה, אבל גם זכרון לאומי. "כמה מהר שוכח העם היהודי את תולדותיו" – היתה מקוננת מדי פעם, "לא חזרנו לספרד מאות שנים אחרי הגירוש, אבל לגרמנים כבר מיהרנו לסלוח".

עשרה בטבת: תאריך לא מוכר

אינני חובבת סקרי רחוב, אבל אילו היו שואלים "מהו עשרה בטבת" – זה היה קריטריון מצוין לחלוקת החברה היהודית לשלושה שבטים: הרוב – שלא שמעו על היום הזה, והמיעוט, שיאמרו "יום התחלת המצור על ירושלים, שנקבע גם יום הקדיש הכללי לקרבנות השואה שמועד הרצחם לא נודע". (והשבט השלישי? – אלה שיאמרו את התשובה השניה, אבל בסדר הפוך).

השנה יחול צום עשרה בטבת ביום שלישי, 18.12.2018. שתי פנים ליום הזה: תחילת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון, ויום הקדיש הכללי. עבורי, זה זמן טוב לחשוב מדוע היום הזה פחות מוכר מימי זכרון אחרים, ומה זה אומר על זכרון קבוצתי – לאומי ודתי.

חורבן בית ראשון על ידי הכשדים. מתוך הכרוניקה של נירנברג. 1493.

כך מתאר ספר מלכים את האירוע שלזכרו נקבע הצום:

א וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב ב וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ ג בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא-הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ ד וַתִּבָּקַע הָעִיר… ח וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ–הִיא שְׁנַת תְּשַׁע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב-טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ-בָּבֶל–יְרוּשָׁלִָם ט וַיִּשְׂרֹף אֶת-בֵּית-ה' וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל-בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ (מלכים ב, כה, 1-9).

בחודש העשירי בעשור לחודש. החודש העשירי הוא חודש טבת (הספירה התנ"כית מתחילה את השנה בחודש ניסן, הוא ראש חודשים וראשון לחודשי השנה (שמות יב, ב). ביום זה נקבע צום לזכר התחלת המצור על ירושלים בימי בית המקדש הראשון.

המצור נמשך כשנה וחצי. בי"ז בתמוז נקבע צום לזכר פריצת הבבלים לעיר, ובתשעה באב – לזכר חורבן שני בתי המקדש, הראשון והשני. 2600 שנים עברו מאז חורבן הבית הראשון, והעם היהודי ממשיך לזכור, ולהתאבל. זה מעניין, כי צום הוא לא הדרך בה אנחנו מציינים אבל במאה ה-21. היום יש לנו טקסים, מעגלי-שיח, כיכרות מתמלאים בנרות, צפירות זיכרון, הורדת הדגל, סגירת בתי שעשועים – הכל, רק לא צום. ועדיין, צמים. וזוכרים.

זכרון הוא עניין של מזל (או של לוח חופשות)

בפועל, אין יום המציין את חורבן בית המקדש במערכת החינוך. ברוב בתי הספר הדתיים "הולאם" עשרה בטבת לטובת זכרון השואה (ואתייחס לכך בהמשך), י"ז בתמוז ותשעה באב חלים בחופש הגדול, וגם אם נזכיר את צום גדליה – ג בתשרי – למי יש זמן לדבר עליו? במעט הימים שבין חגי תשרי עוסקים בחגים עצמם, וזכר החורבן נדחק מפניהם. וזה בחינוך הממ"ד; בחינוך הממלכתי שניהם (עשרה בטבת והחורבן) עוברים מתחת לרדאר.

אז הנה, הזדמנות. לדבר על החורבן, ועל ההחלטה לחבר את האירועים זה לזה. ועל הדרך להזכיר גם שזה הצום היחיד שצמים בזמנו כאשר הוא חל ביום ששי. הסיבה לכך היא נבואתו של יחזקאל, אשר מתנבא ליהודים שגלו לבבל:

א וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר  ב בֶּן-אָדָם כתוב- (כְּתָב-) לְךָ אֶת-שֵׁם הַיּוֹם–אֶת-עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:  סָמַךְ מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה.. (מלכים ב, כה, 1-9).

בעשרה בטבת מספר יחזקאל לשומעיו שממש היום החל מצור על ירושלים. וזה לפני 2600 שנה, טרם מבזקי חדשות וטוויטר וקבוצות ווטסאפ, כשמידע עוד לא דולף במהירות האור. נבואתו תתאמת רק לאחר החורבן, עם בואם של גולים חדשים, אלה אשר חוו את המצור ויגיעו לבבל כדי לספר לוותיקים מה היה.

זכרון הוא עניין של זמן

בשנת תשי"א (1950) החליטה הרבנות הראשית לקבוע את יום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי": ביום זה מציינים קרובי קרבנות השואה את רצח יקיריהם שמועדו לא ידוע. אומרים קדיש, קוראים משניות ומדליקים נר זכרון. הרבנות הראשית החליטה שלא לקבוע יום צום נוסף, מיוחד, לזכר השואה, אלא לחבר בין היום המסמל את תחילת החורבן הראשון של העם היהודי לציון החורבן האחרון שלו. רק לאחר מכן נקבע יום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה ביום כ"ז בניסן, ועשרה בטבת נשאר היום בו מציינים הדתיים את יום השואה – במקום, או בנוסף, לכ"ז בניסן.אנחנו חיים את יום השואה, אומרת לי חברה, אבל מה יישאר ממנו לילדינו? עבורם, זכרון השואה יהיה רחוק כמעט כמו… חורבן בית המקדש. כי הזמן עושה את שלו, וסבא וסבתא שחוו ושיכולים לספר – כבר אינם, ואנחנו מעבירים את הסיפור הזה כחוויה מדור שני או שלישי, וזה כבר לא זה.

אז אני חושבת על אבא שלי, ניצול השואה. ועל מה שאנחנו עושים כדי לזכור את סיפורו וסיפורי אחיו ואחותו, שניצלו. וכדי לזכור את הוריו, סבא וסבתא שלא הכרנו, ואת אחותו, שנרצחה בטרבלינקה יחד עם הוריה ועם אלפי בני העיירה פשיטיק. אנחנו מספרים, שוב ושוב. ביום השואה שעבר, למשל, סיפרנו את סיפורו בשמונה מוקדים שונים של "זכרון בסלון". ממש מוקד-לכל-ילד.

עם חניכי בני-עקיבא בעופרים, אותם פגשתי בליל יום השואה מיד עם תום הטקס המרשים שעשו (עם "הצופים" של בית אריה), דיברתי בדיוק על זה. על היותם שגרירים של הזכרון. על כך שהם צעירים מבני הצעיר, שגם הוא כבר לא ממש הכיר את סבא משה, ובטח לא את סבתא שרה מהצד השני, ניצולת שואה אף היא. על הקושי בזכרון כשאין מישהו שאתה מכיר שהיה שם, ועל ההצלחה המדהימה של העם היהודי – לזכור אלפי שנים את מה שחשוב לו. "יום אחד תספרו אתם לילדיכם", אמרתי להם. הם היו בשוק: "אנחנו עוד ילדים בעצמנו", אמרו לי, חצי ברצינות, חצי בצחוק-של-מבוכה. אבל הם יזכרו, כי נמשיך לספר להם.

או להראות להם. אנחנו לא נוסעים לפולין (במצוות אבא), אבל google street view יודע לספר שהבית שגדלו בו עוד קיים. התמונה הראשית של הפוסט, זו המופיעה בראש הדף, היא תמונת הבית הזה (רואים בה את החלק הימני, הישן, של הבית).

זכרון הוא עניין של מסורת

יש את הזכרון, ויש את הדרך בה זוכרים אותו. אכילת מצות מזכירה את יציאת מצרים, הדלקת נרות מזכירה את נצחון בית חשמונאי וצומות מזכירים את החורבן. כל שנה אותו טקס, כל שנה אותו טקסט. לא משעמם? לא נדוש? – אולי כן, אבל אני שמרנית, ומאמינה שכוחו של זכרון הוא גם בצורה.

"כמה פעמים אפשר לשמוע את "מגש הכסף?" תהתה באזני מורה לפני מספר שנים, בזמן הכנת טקס יום הזיכרון ויום העצמאות. בואי נשאל מי מהתלמידות מכירה אותו, הצעתי. לא ממש הופעתי לגלות שכמעט אף אחת לא. מתישהוא נשמע השיר נדוש ומוכר באזני מי מהמדריכים בבני עקיבא, או מורי בית הספר, או אחראי הטקסים של השכונה, ואת מקומו תפסו שירים אחרים, חדשים יותר. לא פחות יפים; ושיהיה ברור, שגם בעיני אין קדושה ב"מגש הכסף". אבל יש משהו בטקסט החוזר, המוכר-לעייפה, שכוחו בכך שכבר המון, המון, המון שנים אומרים אותו בדיוק כך. ממש כמו שקוראים את אותה מגילת אסתר בפורים, את אותה הגדה בפסח, את אותו "על הניסים" בחנוכה. המשהו הזה מחזק את הזכרון.

כמובן, יש מתח בין הרצון לשמר לבין הרצון לחדש, "לחבר", להשתמש בכלים "שהדור הזה מבין יותר טוב". ליד ההתחברות הזו אני מאמינה גדולה בדברים שעוברים ל"דור הזה, מעל לראש – בתנאי שהמבוגרים נחושים בדעתם שזה בסדר. בטקס יום השואה בבית אריה נצפו כל הגילאים, "מנער ועד זקן, טף ונשים". הטקס לא כוון לבני הארבע-חמש, אבל הם ישבו בו בשקט מרשים, בכבוד. כי המבוגרים שידרו להם שכך מתנהגים. הם לא באמת הבינו כל מה שקרה על הבמה, אבל היתה להם הרגשה שהם שותפים לטקס של גדולים, וההרגשה הזו היתה מרגשת וחשובה לכשעצמה, ויעילה ביותר. גם ביישוב שלנו יושבים בטקס ליל יום העצמאות מאות אנשים בגילאי כלום עד שמונים פלוס, וזה בסדר, וזו מהותו של הטקס היישובי.

זכרון הוא גם עניין של אופי

ואולי ככה נראית התקופה הטובה של העם היהודי: זו שיש בה מדינה, וימי שמחה, וסוף הגלות, ואנחנו יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את השמחה ולהקטין את האבלות? – אולי, רק אולי, זו הסיבה להתפוגגות היום הזה מלוח השנה הציבורי. כי זכרון, חוץ מזה שהוא עניין של מזל וזמן ומסורת, הוא לפעמים עניין של אג'נדה (יעידו יום רצח רבין, יום רצח גנדי, יום הרצל, האחד במאי – על איזה מהם מציינים בבתי הספר של הילדים שלכם?). אבל הוא גם, ואולי בעיקר, עניין של עקשנות. כמו שאמרה אמא שלי, כנראה שפעם היה הזכרון הלאומי טוב יותר, או לפחות עקשן יותר.

~~~

תוך כדי כתיבה, עלו במחשבתי עוד ימי זכרון נשכחים כאלה. כ"ט בנובמבר, יום ירושלים, פורים-שני. אולי, יום אחד, אכתוב גם עליהם. ואם יש עוד ימי זכרון כאלה, שנשכחו מלב – ספרו לי בבקשה, אשמח מאד!

וגם אשמח לשמוע מה דעתכם על היום הזה, על שני ענייניו: על מה חשוב לזכור, ומה כדאי לשכוח, ואיך כדאי לעשות זאת.

~~~

The post עשרה בטבת – יום זכרון שנשכח appeared first on אירועים מחוננים.

זהו שיעור ההסטוריה הראשון של השנה. אני נכנסת לכתה, ופוגשת בעשרים זוגות עיניים, עשרים ספרים חדשים לגמרי, מחברות נקיות שמחכות להתחלה —

"קדימה, קומו", אני אומרת לתלמידותי, "בחוץ מחכה לנו האוטובוס שיקפיץ אותנו למרכז העיר. הוראות לשיעור תקבלו במהלך הנסיעה".

הרקע: שוב שינו את תוכנית הלימודים

ההסטוריה, כך אומרים, חוזרת. אבל תוכנית הלימודים בהסטוריה – פחות: היא השתנתה שלוש פעמים בעשרים שנות הוראתי את המקצוע, ואני לא מדברת על שינויים קטנים כדוגמת מיקוד ההוראה לקראת בגרות, אלא על הנושאים והצירים המרכזיים של יחידות החובה.

שלא יהיו אי-הבנות: שינויים עושים לי טוב. אני משתעממת בקלות, ולא מסוגלת להחזיק מחברות מסודרות של מערכים שילוו אותי משנה לשנה – גם משום שהרגלי הסדר שלי אינם מהמשובחים, וגם משום שהכתה משתנה משנה לשנה, ואני, והאקטואליה – אז איך אפשר ללמד הסטוריה פעם אחר פעם באותה הדרך? – ובשנה הזאת, כשהוכרז נושא מרכז חדש לכתה י': מסורת ומודרנה, חיפשתי דרך חדשה להתחיל את השנה.

איך מלמדים מושג?

מסורת ומודרנה. שני מושגים העומדים בבסיס החומר שאלמד השנה. שני מושגים פשוטים, לכאורה: יש להם הגדרה מילונית די ברורה, ובכיתת מחוננות ומצטיינות דתיות לא בעיה ללמד אותם.

ואולי כן?

מהי מסורת? מהי מודרנה? איך אני יכולה לנהל שיח של עומק על המושגים האלה? איך אדע מה יודעות וחושבות עליהם תלמידותי? לכאורה – פשוט: "שמש אסוציאציות" היא כלי נהדר להעלאת ידע קודם. אבל זה השיעור הראשון של השנה, והרגשתי ששמש כזאת לא תתאים לי הפעם. חששתי שתהיה שטחית מדי. הרגשתי שאני צריכה שמש אמיתית.

ובעודי תוהה איך ומה – נחו עיני על "הכתה המעופפת" של אריך קסטנר, ונזכרתי במשפטו המופלא "והשיעור – מושב בית דין במקום המעשה", ומחשבתי נדדה לשיעור נהדר של ד"ר אסף זלצר, שהגיע לאוניברסטה בהר-הצופים (שם למדתי קורס התמקצעות בהוראת מחוננים), הוציא אותנו לגג (מעל הקומה השישית) ולימד אותנו דבר או שניים על למידה חוץ-כיתתית, ומפה לשם מצאתי את עצמי מנהלת שיעור במרכז העיר בירושלים.

ההוראות

ואלו ההוראות שקיבלו תלמידותי באוטובוס, ברבע שעת הנסיעה למרכז העיר:

"השנה נלמד הסטוריה של מסורת ומודרנה. אנחנו יוצאות למרכז העיר. לכל אחת מכן יש סמארטפון ביד, ו-45 דקות להסתובב – מגן הסוס ועד לכיכר ספרא. עד מחר, אקבל מכל זוג שתי שקופיות פאואר-פוינט: אחת תעסוק במסורת והשניה במודרנה. כל שקופית תכלול 3-5 תמונות, משלושה תחומים לפחות, והסבר המבוסס על התמונות, או שהתמונות מדגימות אותו – מהי מסורת, מהי מודרנה".

רגע אחד היה שקט, ואז התחילו השאלות:

• אפשר קודם לבדוק בגוגל מהי מסורת ומהי מודרנה, ולפי זה לצלם? או שצריך קודם לצלם ואז לחשוב? – מה שנוח לכן, ובלבד שיהיו תמונות שקשורות להסבר.
• בירושלים יש בניה מסורתית ב"אבן ירושלמית", זה נחשב? – מה אתן אומרות לי על המושג "מסורת" כשאתן שואלות את השאלה הזאת? אם בעיניכן יש פה מסורת, אז בטח שנחשב.
• ואם לא נמצא? – אין כזה דבר. 45 דקות! במרכז העיר!! בירושלים!!!
• ואם נתווכח בינינו? – זה יהיה נהדר! ככה זה הכי מעניין!

הביצוע

45 דקות אחר כך נפגשנו בכיכר ספרא. אני אומרת כמה מילות סיום ליד פסיפס מפת שלושת העלים. והפסיפס הזה – מהו, אני מבררת עם תלמידותי, מסורת או מודרנה? – מסורת, כי פסיפס. מודרנה, כי כיכר עיריה יש רק בעיר המודרנית. מסורת, כי זו מפה ישנה, לפני שהיה ידע בקרטוגרפיה. מודרנה, כי הפסיפס עשוי מאבנים שייצרו לשם כך באמצעים מודרניים – כל התגובות הללו מתעופפות באוויר, ואנחנו מחליטות שלא להחליט, כי הגיעה הרכבת הקלה, ואתה – חזרה לבית הספר.

למחרת אני מקבלת 10 זוגות של שקופיות, כמו זו, ולשיעור הבא אני נכנסת – ומתחילה בהקרנה.

שנתיים רצופות פתחתי כך את שנת הלימודים. בשנה הראשונה לא ידעתי למה לצפות: זה היה רעיון פרוע. קיוויתי שאקבל קצת יותר מצילום חרדים ברכבת הקלה… חשבתי שמן הסתם יהיו תמונות סלפי, כי מצלמה – מודרנה היא. קיבלתי גם את אלה, כמובן, אבל הדברים הגדולים-באמת הפתיעו אותי, כל שנה – והפתעותיה.

בראשונה היה ברור מהרגע הראשון שאני מלמדת בנות: השיעור התחיל ב"הבגד הזה, שהיה מודרני כשאמא שלי היתה בגילי, כבר מזמן מיושן. האם זה אומר שמודרנה היא מושג זמני? ומה זה אומר שיש טרנד של רטרו? אז החזרה הזו לשנות ה-70, היא מסורת או מודרנה?" מהבגדים המשכנו היישר לוויכוח לגבי דגל ישראל: דגל זה מודרנה, כי לאומיות היא עניין מודרני, אבל הוא בצבעי הטלית, שזו מסורת. השיא היה שלט רחוב שהכניסה אחת הבנות לשקופית של מסורת: "רחוב הרב ריבלין". "זו מסורת", הסבירה המצלמת, "כי זה רחוב הרב משהו" (כך במקור). לא הספקתי למצמץ: "זה רחוב הרב ריבלין!" נזעקה השורה האחרונה, "הוא מראשוני היוצאים לגור מחוץ לחומות, זו ממש תופעה של מודרנה!". "היציאה מהחומות היא מודרנה?" הקשו כעת מימין, ומצד שמאל עלתה טענה אחרת: "זה לא משנה מי הוא, מדובר בשלט של רחוב – זו תופעה מודרנית, שיש שמות לרחובות, ושיש עיריה ששמה שלטים!" – וכנראה שרק נוכחותי המרגיעה מנעה שליפת צפרניים…

בפעם השניה כבר באתי סקרנית, והבנות לא הכזיבו: חוץ מכל הויכוחים של השנה שעברה, היה אחד חדש:

תעודת כשרות, הן אומרות. התלבטנו: זו מסורת או מודרנה? כי כשרות היא עניין של מסורת, אבל השגחה של גוף כשרות ועדות באמצעות חותמת היא עניין חדש…

דברים שרואים משם לא רואים מכאן

לא פעם שאלתי את עצמי מה-היה-קורה-אילו. אילו, למשל, הייתי מתחילה בשמש אסוציאציות, או פשוט – מתחילה ללמד. או מנצלת את הסמארטפונים, אבל בלי לצאת מהכתה: פשוט אומרת – חפשו תמונות והכינו לי שקופית.

אז לא ניסיתי, אבל יש לי ניחוש מושכל: הייתי מקבלת פמוטים, ורכבת קלה, ורקמה אתנית ותאורת רחוב, ואולי דגל וטלית – אבל לא הייתי מקבלת את הרב ריבלין, ובוודאי שלא את תעודת הכשרות. כי דברים שרואים משם לא רואים מכאן. ואם תתהו מאיפה מגיע הבטחון הזה, יבואו התוצאות הראשונות בגוגל תמונות בחיפוש המלים מסורת ומודרנה ויעידו:

חוץ מלמידת-עומק של המושגים "מסורת" ו"מודרנה", וחוץ מההנאה שבשיעור מיוחד, הרווחתי את אחת המטרות הכי חשובות לי, כמורה: נתתי לתלמידות שלי משקפיים נוספים להתבונן בהן על העולם. למידה, כך לימדתי אותן, מתרחשת בכל מקום. לימדו להתבונן, לימדו לחשוב, לימדו לשאול. לימדו לחשוב על מושגים גדולים שיש להם משמעות מעבר לתחום הדעת שאותו אתן לומדות כעת. עשו את כל אלה כשאתן לומדות הסטוריה, אבל גם כשאתן לומדות מתימטיקה, ובוודאי כשאתן מטיילות ברחוב.

צילמתם? – הבנתם

ניסיתי את הפעילות הזו גם בהשתלמויות ובחדרי מורים. פעם במסגרת סדנה בכלי תקשוב בהוראת מחוננים, פעם בהקשר של יצירתיות. אפילו סיפרתי על זה בכנס וירטואלי שהשתתפתי בו. בכל פעם אני מגלה מושג חדש, רעיון חדש, שניתן לצלם. את המושגים אני מוסיפה ללוח הפינטרסט שלי.

ואיפה עוד אפשר ללמוד?

אייל מליון הוא מהאנשים שגורמים לידיים שלי להפוך לירוקות. אני קוראת את הבלוג שלו, ונעשית ירוקה – מקנאה: ההישג העיקרי שלי עם עציצים הוא לא להרוג אותם בתוך חודשיים מאז שהגיעו אלי הביתה, ואני לגמרי מתבייישת להודות שגדלתי במושב…

אבל החיים זה חיים, ויצא ככה, שאייל כתב לי "יש לי פוסט שאני חושב שיעניין אותך", ואני הלכתי לקרוא, ונדלקתי.

אז הנה, המלצה חמה: תקראו את הפוסט הנהדר על מרפסות מלמדות. כי למה לא ללמוד במרפסת, בעצם? הרי מרפסות הן תשתית נהדרת לתצפית ולמחקר.

כי דברים שרואים מהרחוב ומהמרפסת אי אפשר לראות מאחורי השולחן בכתה.

~~~

תמונות מרחבי הרשת: תמונה ראשית, פתקים, חותמת בד"ץ

~~~

7.11.18, עדכון מאחותי, בבא כהן, מורה בישיבת "ברקאי מגן דוד" בניו יורק, שמספרת:

אני מלמדת ספר בראשית לכיתה ז בנות.  כשראיתי בבלוג את פוסט על “לצאת החוצה” עם התלמידות שלי, זה היה עוד לפני תחילת שנת הלימודים. מיד ראיתי בעיני רוחי את עצמי לוקחת את תלמידותי לדשא שבו הן משחקות בהפסקה, לבקש מהן להסתכל מסביב ולדמיין את בריאת העולם. וכך עשינו: הן ישבו, עצמו עיניים, ודמיינו את הבריאה. תהו ובהו, מה קורה ביום הראשון, מה ביום השני, ובשאר ימי הבריאה. פקחו עיניים ושאלו – מה לא היינו רואות פה, אם היינו מסתכלות סביב בסוף ימי הבריאה, לפני שהתערב האדם והתחיל לבנות בעולם? מה מהסביבה שלנו הוא מעשה הבריאה, ומה ידי אדם? את המחשבות האלה הציגו בפני הכתה, וזו אחת התוצאות. תודה לתלמידה שהרשתה לנו לשתף.

אז – איפה למדת, או לימדת, מחוץ לכתה? …

~~~

The post דברים שרואים משם appeared first on אירועים מחוננים.

The post שאלה של רלוונטיות appeared first on אירועים מחוננים.

The post להקים או לא להקים (מדינה)? – פוסט לחג העצמאות appeared first on אירועים מחוננים.