"מניסיוני הדל כמורה, למדתי שעבודת הצוות מעלה את המוטיבציה וההתמדה של הלומדים, אך לא כולם אוהבים אותה. מי לא אוהב/ת אותה? התלמידות/ים החזקות/ים. למה? כי הקבוצה מאטה אותם. ולמה היא מאטה אותם? כי הם נמדדים באופן אישי, ועל כן מייחסים ערך רב להישג האישי, וערך נמוך לעבודת הצוות."

את הדברים כתב אריק גולדשטיין והם פורסמו בקבוצת הפייסבוק הציבורית "חדשנות טכנולוגית בחינוך". אריק עובד בפיתוח תוכנה וניהול הפיתוח בחברת צ'קפוינט ומלמד מתימטיקה בחטיבת ביניים בתל אביב, קו"ח שנותנים לו פרספקטיבה מעניינת על ההוראה והלמידה. ואני קראתי והתרגשתי: מישהו מתייחס ברצינות לאחד האתגרים הגדולים שיש לנו בהוראת מחוננים ומצטיינים – השנאה היוקדת ל"עבודה בקבוצות". הייתי חייבת לדבר איתו, וקבענו שיחת בזום, אמצעי התקשורת האולטימטיבי בימים אלה.

התחלתי עם עניין השיתופיות.

"בני הנוער מתקשרים ברשתות חברתיות (ווטסאפ 95%, אינסטגרם 88%) ומשתפים בהן מידע כך ש- 61% מעלים סטורי לפחות פעם בשבוע, ו-21% לפחות פעם ביום" ציטטתי לאריק מהפוסט של עצמו, אבל – טענתי באוזניו – זו לא שיתופיות. זה לכל היותר שיתוף. שיתוף במידע, בתמונה, בחוויה. זה לא מה שאתה מבקש ללמד אותם כשאתה מדבר על מיומנויות של עבודת צוות – אותן מיומנויות הנדרשות ממך מדי יום בעבודה.

נכון, אומר אריק. זו באמת רמה נמוכה של אינטראקציה. ועדיין, זו אינטראקציה. כמה אינטראקציה – אפילו נמוכה ובסיסית כזאת – מתרחשת בשיעור רגיל בכיתה?

לא הרבה, אני מודה. תלמיד קורא תשובה שכתב, תלמידה מצביעה ועונה על שאלה – בדרך כלל התגובתיות המצופה היא מהמורה בלבד ולא מתלמידים אחרים. לפעמים יש דיון בכיתה, ויש תגובת שרשרת. יש כיתות שמורגלות במיומנויות שיח שיש בהן התייחסות לדברי הקודמים: התלמידים רגילים להתחיל את דבריהם בתגובה או בסיכום של מה שכבר נאמר. ועדיין, תלמיד מקבל פחות תגובות ממה שהוא מקבל ברשת.

אבל "לייק" ואימוג'י הם לא תגובה, אני ממשיכה להקשות. ובמחילה, גם "מלכה שאת!!!!" ו"איזה תותח" לא ממש.

ובכל זאת, יש לזה ערך בפני עצמו, הוא עונה. יש פה מעורבות. זה לא מה שאת רוצה שיקרה בכיתה? שתהיה מעורבות רבה יותר של התלמידים?

העלה נקודה.

כשאתה אומר שיתופיות, למה אתה מתכוון?

אני מבררת, כי ההבחנה בין sharing – cooperating – collaborating ידועה ומדוברת גם במערכת החינוך כבר כמה שנים. יש מטלות בגרות שמוגשות בקבוצות (מטלת ביצוע באזרחות, למשל); רפורמת הלמידה המשמעותית של שי פירון הביאה להערכה חלופית בזוגות או קבוצות, וטרנד מרחבי הלמידה M-21 ריהט חדרים רבים בכיסאות צבעוניים ובשולחנות זזים בקלות. ועדיין, רוב הלמידה ובוודאי ההערכה אינן שיתופיות. מסתבר שהישיבה בקבוצות אינה גורמת ל"עבודת צוות" מעצמה.

בוא נעזוב רגע את בית הספר, אני מבקשת מאריק, ונחשוב על העולם האמיתי. לא כי אני בטוחה שתפקידו של בית הספר להכין את התלמיד לעולם הזה, אלא משום שמושג השיתופיות לקוח משם, והחיים מזמנים שיתופיות – לא רק במסגרת העבודה, אלא באמת, במסגרת החיים עצמם. רק לאחרונה חוויתי פרוייקט שיתופי כזה בחסות הקורונה: חתונת בכורנו נערכה אצלנו בגינה. זה פרוייקט שכל המשפחה מתגייסת להרים (כולל אחייניתו של החתן, בת שמונה חודשים, שגייסה את כל חיוכיה לטובת הצילומים המשפחתיים). כמובן, הפקה כזו מצריכה שיתופיות ברמה הגבוהה ביותר.

והחיים, ובכללם הרשתות החברתיות, מזמנים שיתופיות בכל הרמות, מהנמוכות ועד הגבוהות ביותר. הקבוצה שנפגשנו בה, אומר לי אריק, מזמנת שיתוף פעולה שהוא רק קצת יותר מסתם שיתוף: החברים שואלים שאלה או מציגים תוצר, ומקבלים פידבק ענייני. גם אם אין המשכיות של עבודה משותפת, כל מי שלקח חלק במפגש הזה מרוויח משהו חדש: ידע, נקודה למחשבה – יש פה רווח גדול יותר מאשר סתם "לייק" פייסבוקי. ושוב חוזרת השאלה: האם תלמידים חווים חוויה כזאת, של סיעור מוחות והערכת עמיתים אמיתיים?

שירות צבאי: תחנת ביניים בין בית הספר לחיים

בין בית הספר לבין עולם העבודה יש שירות צבאי. שם מורכבות משימות משני מעגלים. החייל הבודד חייב לסיים את המסע, אבל גם הקבוצה. הציוד כולו צריך להגיע לסוף המסלול, ואף אחד לא יכול לעשות את זה לבד – רק בשיתוף פעולה יגיע הצוות ליעדיו. כמובן, גם בצבא, כמו בבית הספר, כמו בחיים, יהיו אלה שיעשו יותר ואלה שיעשו פחות. אבל זה בדיוק המקום שלנו כאנשי חינוך…

ואחרי הצבא – עולם התעסוקה. אני מספרת לאריק על עבודה שיתופית שנתתי פעם לתלמידות תיכון, שלמדו, במקביל ללימודי התיכון, גם תואר ראשון במדעי המחשב. "היה כיף", כתבה לי תלמידה, "אבל לא ברור לי  למה את נותנת לנו עבודה כזאת; חוץ ממטלת הביצוע באזרחות ופרוייקט-הגמר של התואר לא נעשה שוב דברים כאלה…" את שיעור החינוך הבא התחלתי בבירור: כיצד הן מדמיינות לעצמן את העולם האמיתי? הן באמת חושבות שאדם בודד יכול לתכנת את פייסבוק? חוץ משומר לילה בחניון, אמרתי להן, אין הרבה עבודות שיכול אדם לעשות היום בגפו…

ועכשיו הגיעה הזמן לברר:

איך נראה היומן של איש צוות בעולם האמיתי?

יחידת הזמן המקובלת בעבודה של אריק היא שבועיים. פעם בשבועיים מתכנס הצוות לתכנן את העבודה בשבועיים הבאים. מגדירים יעדים וגוזרים משימות – והן משימות של הצוות, וכל אחד משבץ את עצמו. אפשר לבחור מה שאוהבים, ואפילו כדאי, כי זה נותן מוטיבציה; עזרה לאחרים גוזלת זמן אבל מעניקה קרדיט. כולם יודעים מה קורה עם כל המשימות, כי יש כלים לניהול הצוות והמשימות, והמשימות עוברות בין הטורים של ,To do – Development – Review – Done כך שכל חבר בצוות יודע מה עוד נשאר לעשות, למי צריך לעזור ואיך ניתן לקדם את מה שתקוע כדי לעבור לשלב הבא. ויש לעתים עבודה בין-צוותית, ויש ניהול זמן ומשאבים והערך של עבודת הצוות הוא בהיותה הדרך היחידה להשיג את התוצר.

כי זו הנקודה: עבודה שיתופית ברמתה הגבוהה נועדה להשיג תוצר שהפרט לא יכול להשיג לבד; וזו הבעיה בלמידה שיתופית בבתי הספר: למידה היא בהחלט תוצר שתלמיד יכול להשיג לבד, בעיקר אם ההערכה מתבצעת לתלמיד יחיד.

בעיה.

אז מה הדבר הכי חשוב שצריך לעשות כדי לקדם שיתופיות בבית הספר? – אני שואלת.

שני דברים, הוא אומר.

1 – להגדיר משימה שחייבים לעבוד בצוות כדי להשיג אותה.

ואני חושבת על כמה משימות כאלה, ועל מגבלות שיוצרות את הצורך בשיתוף: הגבלת זמן, חומר רב שיש להשתלט עליו. פתרון בעיות גלובליות היא משימה כזו, וגם עיסוק בדילמות.

2 – להעריך את שיתוף הפעולה, לא רק את התוצר הסופי. להעריך – במשוב, וגם כחלק מהציון, אם יש כזה. להעריך – כולל דיבור על הקשיים, על מה עבד טוב, על מה צריך לעשות כדי שיעבוד טוב יותר בפעם הבאה.

הקורונה מזמינה אותנו לזמן לתלמידים למידה שיתופית

הלמידה מרחוק הביאה מורים רבים להעביר את מה שעשו בכיתה הישר לתוך מצלמת הזום. כבר כתבתי על זה בבלוג, והצעתי לבנות את יחידות הלימוד מחדש. אבל כשמדברים על שיתופיות, זה אחד הדברים שלמידה מרחוק עושה יותר טוב מאשר למידה מקרוב.

אריק מספר על הדרכה מקוונת שמצא את עצמו נאלץ להעביר זמן קצר לפני שנכנסו כולנו לעולם המופלא של הלמידה-מרחוק. אנחנו אנשים של הרגלים, הוא אומר, מורה שנכנס לכיתה ומדבר – ייכנס לזום ויעשה אותו הדבר, ותלמידים שרגילים לא להקשיב בכיתה – לא יקשיבו בזום… וזה בדיוק מה שקרה לו בתחילת תהליך ההדרכה-מרחוק: הוא דיבר, והבין שהוא לא מצליח "להרגיש את הדופק של הכיתה". כי אפילו דרך מצלמות פתוחות לא באמת רואים את הלבן בעיניים, ולמרות שהלומדים תירגלו את מה שלימד, הוא הרגיש שזה לא כמו לעבור ביניהם ולראות מה הם עושים.

"אז פתחתי מחברת שיתופית", הוא מספר, "וביקשתי להעלות צילומי מסך תוך כדי תירגול, וביקשתי מהלומדים להגיב אחד לשני".

וכשעושים את זה קורה משהו שלא קורה בכיתה: כולם רואים מה כולם עושים, סימולטנית. לא צריך לחכות עד שהמורה יגיע לתלמיד שיושב בקצה הטור, כי מישהו אחר כבר ראה והגיב לו. אפשר להפנות את כולם לתרגיל של מישהו כדי לראות מה כן או לא הצליח. כמובן, זה מחייב בניית אמון, ולמידה של מתן משוב בצורה נכונה, וקל יותר לבנות אותם בקבוצה קטנה, אבל אלה תהליכים חינוכיים שכדאי מאד לעשות ממילא.

צריך לפתח תרבות צוותית

כשיש לתלמיד שאלה, ממשיך אריק, הוא לא צריך לחכות ולקבל רשות דיבור – הוא יכול לכתוב אותה בצ'אט ומישהו יענה לו, ומישהי אחרת תציע פתרון נוסף – ונקבל למידת עמיתים מיטבית. זו תרבות של פורום בו הלומדים מהווים מעגל תמיכה. כמובן, לא צריך קורונה בשביל זה. אבל כן צריך לעודד את התלמידים לעשות זאת.

גם בכיתה, אני אומרת לו, אפשר לבנות תרבות כזאת של היוועצות. כשאני מלמדת מורים לעבוד עם מפת מושגים מגיע רגע בו הקבוצה הראשונה מכריזה "סיימנו!". ואז, אני לא שולחת אותם לעזור לקבוצות אחרות, ולא מאפשרת להם לפטפט, אלא מבקשת שיעשו סיבוב בכיתה, יסתכלו במפות מושגים אחרות ויחזרו עם רעיונות נוספים. "להעתיק?!" מזדעזעים המורים, ואני עונה: "לא להעתיק, אלא לעשות ריגול תעשייתי". וזה מה שאני מציעה לעשות בכיתה – עם הילד שגומר ראשון, עם הקבוצה שמסיימת לפני כולם: להסתובב ולראות מה עשו אחרים, ולחזור ולשפר את העבודה. תמיד יש משהו שלא חשבנו עליו.

וכמובן, בימים בהם לומדים מהבית, אפשר להציע לתלמידים להתקבץ שניים-שלושה בבית אחד, בהתאם לתנאי הקורונה, או לפחות לפתוח שיחת וידאו בזום או בווטסאפ וללמוד יחד. זה שלא מגיעים לבית הספר לא אומר שחייבים ללמוד בבדידות.

לסיכום,

הלמידה מרחוק כופה את עצמה עלינו. אם ננצל אותה לטפח את מה שהיא טובה בו, ונטמיע במורים ובתלמידים הרגלים של שיתוף פעולה, נדע שהרווחנו ממנה משהו.

~~~

את כל התמונות צילמתי באירועים שיש בהם שיתוף פעולה. מלמעלה: יצירת רחוב שיתופית של תלמידי בתי ספר (נחלאות, ירושלים); תגי השתתפות שלי בכנסים שונים; כנס מנהלי מרכזי מחוננים; תחרות רובוטיקה במרכז המחוננים חלו"ם ברמלה; חדר בריחה לבלוגריות.

~~~

הזמן עבר, והוזמנתי להשתתף בשיעור סיכום של קורס יזמות, שהעבירו אותו שני מורים יחד. זה היה מרתק וכתבתי על זה פוסט וכשגמרתי לכתוב אותו חשבתי – הנה עוד משהו שכדאי לעשות: ללמד ב-Co. ההתמודדות הזו של מורים עם ההוראה המשותפת היא, כשלעצמה, עניין ששווה לחשוב עליו. אז הנה, זה כאן, בפוסט "אז איך כדאי ללמד מחוננים?"

ועכשיו תורך:

אשמח לכל תיאור של למידה שיתופית שחווית או עשית. מה היה טוב, מה לא? – כל סיפור כזה ילמד אותי משהו על הדרך הטובה ללמד תלמידים בכלל, ומחוננים ומצטיינים בפרט, לעבוד בשיתופי פעולה