אלה שני ההאשטגים שבחרתי לתיאור החופשה שלנו בגיאורגיה.

טיול משפחתי – לא הורים וילדים, אלא אחיות ואחים, גיסות וגיסים: עשרה אנשים, שמונה ימים, שני ג'יפים, שעתיים-וחצי טיסה לכל כיוון. בגיאורגיה. חוויה שלא חשבתי שאיענה לה. חוויה מיוחדת מאין כמוה.

זה התחיל ברעיון משונה של ד'. בכל משפחה יש אחד כזה שיש לו רעיונות, והרעיון שלו היה טיול ג'יפים קבוצתי. בחו"ל. ביוני.

אין מצב, אמרתי. חו"ל לא נמצא ברשימת היעדים שלנו, ובטח לא ביוני. מנהלת מחלקת חינוך לא יוצאת בסוף שנת לימודים. ד' הזכיר לי שגם בתחילתה לא ובאמצעה לא כל שכן, ושכל אדם צריך חופשה. ואני חשבתי שגם משפחה צריך, ושאני צריכה את האחווה הזו, והחלטתי שכן.

הדבר המוזר ביותר מרגע ההחלטה עד היציאה היה שלא התחרטתי. אם תשאלו את האיש הוא יגיד לכם שפעם, עד לפני חמש או שש שנים, הייתי נכנסת ללחץ לפני יציאה לחופשה. למה עשינו את זה, הייתי מקוננת, זה בדיוק זמן לא מתאים, ואילו הייתי יודעת, וכמה צריך לארוז, ומי יפרוק אחר כך. זה לא קרה הפעם. זה לא שהתבגרתי; פשוט כי לא היה לי זמן.

מתי מתחילה חוויה? מתי מתחילה למידה?

החוויה שלי התחילה בשעה 11:00 בבוקר. בשתיים צריך לצאת מהבית לנתב"ג ואני טרם התחלתי לארוז. חשבתי שזה יהיה יום חופש, אחר כך הבנתי שאין ברירה ואני צריכה לעבוד שעתיים בבוקר, רק לסגור פינות. התיישבתי בשבע. בתשע אמרתי לאיש – רק עוד שעה ואני באה. באחת-עשרה נתתי לו את היקר לי מכל – הפלפון, נו – והלכתי לעשות היכרות מעמיקה עם הטרולי.

למידה מס.1: לא לסמוך על שלטי ההכוונה

בשתיים וחצי הגענו לנתב"ג והתחלנו לחפש את החניון-לטווח-ארוך. בסיבוב השלישי הבנו ששלטי ההכוונה של נתב"ג לא מיועדים למי שבאמת מחפש אותו. גם האנשים שמאיישים את הקופות בחניון לטווח קצר לא ממש יודעים איפה הוא. היחיד שידע להגיד "שימו בווייז חניון 22" הוא נהג השאטל, ברכות על ראשו. א' וב' שהגיעו אחרינו כבר קיבלו מאיתנו הנחיות.

מפה לשם התקבצנו כולנו ונכנסנו לשדה התעופה. הכל היה חדש לי: הפעם האחרונה שלי שם היתה לפני 20 שנה. אז היה אוגוסט, והיעד היה ניו יורק, כי אמא רצתה להספיק להיפרד מאחיה הבכור שהיה בימיו האחרונים ונזקקה למישהי שתלווה אותה. הפעם לפני כן, אגב, היתה כמעט 20 שנה קודם, כשלקחה אותי – ילדה שכמוני – איתה לקרובים בניו יורק. מעניין אם אחכה 20 שנה עד הפעם הבאה. יש לי הרגשה שלא.

בידוק בטחוני שמזכיר לי את "ארזת לבד?" של משה סקאל (תרגילים בסגנון בהשראת רמון קנו, סיפרתי עליו גם כאן בבלוג), וצ'ק-אין, ודיוטי פרי שלא ממש מעניין (כזאת אני, סליחה), והשער נפתח ואוטובוס למטוס ואני מרגישה קצת כמו ב"לול". חגורות, וגבירותי ורבותי מדבר הקברניט, ושעתיים וחצי אחר כך נוחתים במקום אחר, בעיר זרה.

למידה מס.2: לתת כבוד לפעם הראשונה

מַסָּע, מספר לי המילון, הוא "טיול או נדודים בעלי משמעות רבה מבחינת האורך, המרחק או המטרה שלהם". בימים בהם כל סדנת שלושת ימים - שלא לומר שלוש שעות - מתוייגת כמסע גילוי עצמי מרטיט לב, כ"מהלך שעושה אדם למען התחזקות רוחו או שלוותו הרוחנית", אני מעדיפה להשתמש ב"דרך".

בשבוע הזה מציפים אותי ציוני-דרך: סוף שנת לימודים ומסיבות סיום, סיום שנה ראשונה שלי כמנהלת מחלקת החינוך בקדומים, ושני דברים שעשיתי לראשונה.

בפעם הראשונה נכחתי בטקס הענקת תארים. 13 תארים יש במשפחה הגרעינית (חתן וכלה זה גרעינית!), אפילו לי כבר היו תואר ראשון ותואר שני לפני השני הזה, ובכל זאת רק השבוע, לראשונה בחיי, ראיתי את תהלוכת הגלימות והכובעים השחורים, לראשונה שמעתי למעלה ממאתיים פעם בערב אחד את הביטוי המשונה "סיימו לימודיהם כחוק". לא לראשונה גיליתי שחופש הדעות באקדמיה מוגבל לדבר הנכון בעיני הרקטור, לא לראשונה שיעשע אותי הפער בין ההרצאה שעודדה צמצום צריכה ושימוש חוזר לבין בלוני ההליום שריחפו מעל ראשי הבוגרים, כלומר - המוסמכים.

בפעם הראשונה יצאתי לחו"ל לצורך טיול. לראשונה בחיי חיפשתי עם האיש את חניון טווח-ארוך לטרמינל 1, שמתחבא כמו פיל מאחורי רקפת. לראשונה מצאתי את עצמי סוגרת פינות אחרונות בעבודה בין בידוק בטחוני להליכה אל שער הטיסה. לא לראשונה שמחתי בי' ובאחיות ובאחים שלי שאתם יצאתי לדרך הקצרה הזו, אתם הסתובבתי אמש בנתב"ג לראשונה אחרי 20 שנה, אתם עליתי לטיסה של שעתיים וחצי לקראת טיול של שבוע.



מַסָּע, מספר לי המילון, הוא "תנועה של כלי במשחק השחמט, מהלך אחד שעושה אחד השחקנים". אתמול בבוקר שלחתי מיילים של בקשות והנחיות, סיימתי סבב עדכונים, עניתי לשיחות של הורים. בתום שלוש שעות כאלה מסרתי את הסלולרי לי' והלכתי לארוז. שעתיים לפני הטיסה חשבתי שוב ושלחתי לת' רשימה של כל האנשים שחשוב להיות אתם בקשר בזמן חירום. כדי שיהיה לך מסודר, כתבתי לה, אבל לעצמי לחשתי: כדי שאדע מה יציב כשאני בדרך.

למידה מס.3: האדם מתכנן ואלוקים צוחק (ביידיש זה נשמע יותר טוב)

לטיול יצאנו, GPS שכרנו, ואנחנו נוסעים עם ההמלצות המצויינות של מדראפט. גם זו חוויה: לומדים להתנהל עם תוכנה שהיא קצת יותר איטית מהרכב, מסתובבים סביב עצמנו שוב ושוב עד שמצליחים למצוא את הפניה הנכונה ואז מגלים שהג'יפ השני לא מצא אותה – חוויה, ללא ספק. ויומיים-שלושה עוברים ושוב אני כותבת פוסט ברשת:

- כדאי לצאת לא מאוחר מדי מהמלון כדי לא להכנס ללחץ זמנים... החלק היפה ביותר של היום הוא אחר הצהרים - כך היה כתוב במדריך שקיבלנו, ואנחנו הקשבנו להוראות ויצאנו לא מאוחר מדי מהמלון.

נסענו בנחת דרך כבישים "משניים יותר ויותר", דרך ערוץ נחל מקסים. עד שהגענו לנקודה הזו, שבה - רק לפני שבוע - המשיכה הדרך בשלווה, והיום לא: הנהר פרץ לו דרך בין אבני השביל והוא גועש בשצף-קצף. הגדות קרסו ומעבר אַיִן. וכך, בבת אחת, קורסת גם התוכנית "לצאת עד שתיים מהעיירה צלקה" ולהמשיך בשלווה מערבה.

והנה הפתעה: אל הגדה ממול מגיע טרקטור, והוא מופתע כמונו. אבל יש לו אמצעים שלנו אין, והוא גורף את סחף האדמה והאבנים מהגדה שלו כך שיוכל לעבור אל הגדה שלנו, ועוד הוא מוסיף וגורף בצד שלנו כמה כפות. ואז הוא מסמן לנו בשפה בינלאומית המורכבת מאנגלית רצוצה ונפנופי ידיים שנצטרך לשוב על עקבותינו וש"נו פרובלם" וממשיך בדרכו.

נו פרובלם, אני חושבת, כשאתה יודע בוודאות שיש לך את כל האמצעים לצאת מן הדרך בשלום; נו פרובלם כשלא מעניינים אותך העצים שנשארו חשופי שורשים, ומה יעשה להם הזרם העז; נו פרובלם כשהדרך היא רק דרך ומה שחשוב הוא רק הסוף, והכשלון בדרך לא משאיר צלקות. נו פרובלם.

חזרנו על עקבותינו. יצאנו מצלקה בחמש וחצי. נסענו בדרך ארוכה שהיא ארוכה מאד. דרך שיש בה משמעות. דרך שבשבילה שווה לרדת מהכבישים אל הדרכים המשניות יותר ויותר. דרך שהיא לא רק מעבר מנקודה לנקודה אלא היא חברותא וצחוק ודאגה ושותפות.

וכשצילמנו את עדרי הכבשים האזריים שלחנו לילדים הודעה: "ברזל וחיטה תמורת כבשים, כמה כבשים שתרצו. רק שתדעו שקלף הדרך הארוכה ביותר נמצא אצלנו". 

"מה עבר עליך שצילמת את הפסל הקיטשי הזה, ואיפה בכלל מצאת אותו?" - שאלה אחותי הגדולה (יש שלוש אפשרויות, לא מגלה מי) כשראתה את התמונה בקבוצת הווטסאפ. "וואו!" אמרה כשפתחה והבינה מה היא רואה.

עשרה אנשים יוצאים לטיול של שמונה ימים, ושמונה ימים זו כברת דרך. המתבונן מבחוץ רואה קבוצה. מי ששואלים מתקשים להאמין שזו משפחה; כשאנחנו יושבים בלובי של מלון עירוני ושרים שירי סעודה שלישית אנחנו נראים כמו קרקס נודד, כשמטעינים את המזוודות על הג'יפים - כמו טיול מאורגן על ידי ועד עובדים. יש מסגרת. המתבוננים מבפנים יודעים מה בולט ומה חסר, מה פרחים ומה קוצים. דרך משפחתית של עשרות שנים מלמדת איפה לדרוך ואיפה לא, ובעיקר מלמדת איך לתקן כשבכל זאת דורכים בטעות. מלמדת איך לחזור.

אלף תמונות סלפי עשינו, אבל התמונה הכי טובה של כולנו יחד צולמה אתמול על ידי קבוצה ישראלית אחרת באנדרטת האחווה שעצרנו בה בדרכנו מגודוארי לקזבק ("נקודות עניין" קוראים לזה במדריך, כאלה ששווה בשבילן לרדת מהדרך, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). מדריך הקבוצה ההיא עצר אותנו וביקש שנשלים לו מניין ל"קדיש". ככה, בשום-מקום, ישראלים חובשי כיפה ושאינם, מספיק אנשים כדי להצביע לכל המפלגות האפשריות, עומדים ל"קדיש" באחווה ישראלית שצריך לצאת רגע החוצה ואולי ללכת קצת בדרך כדי למצוא אותה, חיה ובועטת.

יש אנשים שחושבים שאחווה היא קיטש. יש אנשים שחושבים את זה על משפחה. אני, שלא יכולה לדמיין את עצמי יוצאת לדרך כזו עם כל קבוצת אנשים אחרת, עומדת בבוקר היום האחרון ומתבוננת בנו ומודה על הטוב הזה.

The post גיאורגיה, טיול אחים: חוויה מיוחדת עם תובנות appeared first on אירועים מחוננים.

אז התאפקתי כמה שבועות, וזכרתי שאיפוק זה כח, אבל אז הגיע הרגע שבו

החשיבה העצמאית פינתה את מקומה ללמידה

ביום ששי אחד, שבו הייתי חולה מכדי לבשל אבל בריאה מכדי להסתפק בנטפליקס, החלטתי ליצור תמונות באמצעות הבינה הזו. יש לי באג מובנה במערכת: אני לא חוזרת על מצגת פעמיים בלי לשנות אותה לפחות שלוש פעמים. ככה אני מכינה שיעורים, סדנאות, הרצאות. הרי גם אם זו "אותה הרצאה" – הקהל שונה, אני שונה, וממילא אני צריכה להתכונן כל פעם מחדש. יום ששי ההוא היה במקרה יום ששי של יומיים-לפני-הרצאה אז הקדשתי כמה שעות מהחיים למידג'רני. (כמה זה "כמה"? גאה להגיד שהסתפקתי במספר חד-ספרתי לא גדול. איפוק זה כח, כבר אמרתי?).

ההרצאה המתוכננת עסקה במחוננות ומצטיינות בגיל ההתבגרות ונועדה להורים של תלמידות מסלול מופ"ת באולפנת להב"ה בקדומים. הגעתי אליה עם שלוש גרסאות של המצגת – כולן נוצרו בתוך 24 שעות – וכולן מבוססות על הפוסט שכתבתי אחרי שיחה עם אלין קשטכר ועל הרצאה שנתתי להורי תוכנית בר אילן . אבל פוסט הזה לא מדבר על מחוננות והתבגרות אלא על התובנות שלי מלמידת הבינג' המהירה של הבינה המלאכותית. אז אומר זאת כך: יצאתי עם

שלוש תובנות על למידה

ונשארתי בחיים כדי לספר על זה.

תובנה מס.1: כשרוצים ללמוד משהו חדש רצוי להתאזר בסבלנות

סבלנות היא שמי השני, כידוע. למרות שבפוסט קודם שבו כתבתי על למידה הסברתי שלמידה טובה מתרחשת במקביל בחרתי הפעם בשיטת הבינג'. אז
(1) פתחתי את הבינה, שיחקתי קצת, לא ראיתי ישועות. למעשה לא ראיתי כלום פרט לתמונות של דינוזאורים וחתולים שהתחלפו מדי פעם.

(2) בלית ברירה חיפשתי מדריך למתחילים, בווידאו. מצאתי כזה והרצתי אותו במהירות 1.5 עם דילוגים עד שהבנתי איך מתחילים. ביקשתי מהתוכנה לצייר לי nervous fructrated woman sitting on chair trying to use midjourney. אני בטוחה שאם נתעלם משגיאת ההקלדה (כי זו לא היתה שגיאת כתיב, אלא שגיאת הקלדה, תאמינו או לא) נבין שהתוצאה בסך הכל הגיונית:

(3) חזרתי וניסיתי. עברתי לחיפוש של נושא ההרצאה שלי וניסחתי שוב ושוב להסביר לבינה מה שאני רוצה שהיא תעשה לי. זה באמת לא היה מסובך: בסך הכל ביקשתי תמונה של מתבגרת שאוכל להקרין בהרצאה באולפנא. קיבלתי תוצאה כזו ואחרת, וישועות – עדיין אין.
(4) בערך אז הבנתי ש

תובנה מס.2: עם סבלנות כמו שלי, רצוי לשלב גם קצת כסף

למידה התנסותית היא הלמידה הכי טובה. זו אחת המוסכמות (המועטות) בעולם החינוך. אף אחד לא מספר לכם שהיא לא רק הכי טובה אלא גם הכי יקרה. אני מורה, אני מכירה את הסודות הכי שמורים במקצוע, ובכל זאת נזכרתי בזה רק כשגיליתי שבזבזתי על ההתנסות את כל התמונות החינמיות שהחשבון מאפשר ואפילו לא התקרבתי לתוצאה הרצויה. זה לא שהתמונות לא היו מוצלחות. אני בהחלט יכולה לחשוב שהן מגלמות teenager gifted girl wearing long scirt and long sleeves thinking about giftedness. ובכל זאת לא הייתי מרוצה.

הבינה הציעה לי לעבור למסלול בתשלום. לפחות הוכיחה שהיא בינה. אני מצדי אמרתי לה שבת שלום והלכתי. ביום ראשון, אחרי שחיטטתי באתרי תמונות חינמיים ולא מצאתי מה שרציתי, חזרתי אליה בענווה.

שווה להתעכב על זה רגע: עד היום מצאתי במאגרים החינמיים תמונות שסיפקו אותי. לא עלה על דעתי להשתמש בתמונות בתשלום (למעט שניים-שלושה מקרים של קריקטורה מוצלחת במיוחד). אבל ההרגשה שאני יכולה לבקש מהתוכנה לעצב לי משהו כמו שאני רוצה היתה חדשה ומפתה. בגילי אני כבר מעדיפה ציפור ביד משתיים על העץ אבל הפעם הציפור ביד פשוט לא מצאה חן בעיני.

שילמתי לתוכנה המנומסת סכום חד-ספרתי של דולרים והמשכתי לעבוד עד שהגעתי לתוצאות. את זו, למשל, קיבלתי כשביקשתי a 10-years-old girl brown hair holding gold crown multiple vies animated style. ההצעה הימנית מצאה חן בעיני במיוחד. היא מזכירה את ההתפתחות הא-סינכרונית של מחוננים – משהו שהיה לי חשוב לדבר עליו.

תובנה מס.3: בינה מלאכותית היא בינה, היא מלאכותית, והיא לא הבינה שלי

אין זה סוד שהבינה המלאכותית מציבה אתגרים חדשים בפני מערכת החינוך. יש מי שנבהלים מהם ויש מי שמחפשים דרכים יצירתיות להתמודד עם האתגרים ולנצל אותם להוראה מיטבית. זה קצת מזכיר את המעבר המהיר של מוסדות החינוך ללמידה מרחוק עם פרוץ הקורונה. היו מי שנרתעו, היו כאלה שעברו ל"אותו דבר אבל דרך הזום" והיו מי שהשתמשו באילוצים ופרצו דרכים חדשות. בגדול, אלה שהצליחו הם אלה שזיהו הזדמנות ונתנו צ'אנס ללמידה.

בינה מלאכותית היא בינה: גם היא לומדת. היא לומדת את דפוסי המשתמש, את דפוסי המשתמשים כולם, לומדת אותם ולומדת מהם. היא לומדת עצמאית למופת. (הנה משהו ששווה לדבר עליו, בעיקר עם תלמידים מחוננים ומצטיינים, אבל לא רק: איך אנחנו לומדים מאינטראקציות, איך הבינה לומדת מהן? איך אנחנו מלמדים אותה לתת לנו תוצאות טובות יותר? מי לומד מזה – אנחנו או היא?)

אבל היא לא הבינה שלי. אני יכולה לבקש ממנה, להשתפר ולדייק, ומה שאקבל לא יהיה משהו שאני עשיתי אלא משהו שהיא עשתה עבורי; היא מציירת יפה ממני, אבל היא מציירת את הפרשנות שלה לבקשה שלי. כשביקשתי ממנה לצייר לי

three 10 years old girls climbing up on high wall animated style

קיבלתי שתי גרסאות: אחת – גירסת הניצחון, והשניה – גירסת העמל. אני העדפתי את העמל, למרות שהיו בה מגרעות. יכולתי להמשיך ולשחק עד אין סוף, או לפחות עד מועד ההרצאה, אבל הבנתי שגם אם יגיע הרגע שבו אהיה שבעת רצון – זו לא תהיה יצירה שלי.

ועוד תובנה בונוס: צריך ללמוד איך לבקש נכון

אני יודעת שכתבתי ששלוש תובנות על למידה. התובנה הזו היא לא על למידה, היא על החיים. היא על ההתנסויות שלי כמנהלת חדשה (שבעה חודשים זה עדיין חדשה?). היא על יחסים בין אישיים ובין אדם למכונה.

והתובנה היא שצריך ללמוד לבקש בדיוק מה שרוצים.

תגידו שזה ברור. ובכן, ברור שזה ברור. רק חבל שאני לא תמיד יודעת לעשות את זה. מדי פעם האיש מתפלא שאני מבקשת קפה ומתכוונת לקפה "רגיל" ולא לקפה-מכונה. אני, מצדי, מתפלאת שהוא לא הבין לבד ושאני צריכה לבקש בדיוק מה שמתאים לי ברגע זה. עכשיו קחו מורה ושיעורי בית, או מורה ומבחן, תכפילו בשלושים תלמידים, ששים הורים ומאה נקודות. מה התוצאה? פוסט שיימינג ויראלי בפייסבוק.

ורק עוד תובנה קטנה על שימושי בינה מלאכותית בכיתה

והנה עוד משהו לעשות עם הבינה המלאכותית בכיתה: כבר שנים שמערכת החינוך רוצה ללמד את הילדים כלי תיעוד וחשיבה רפלקטיבית. במקום לשאול "איך הרגשת כשהתוכנה לא עשתה בדיוק מה שרצית" כדאי לתעד את רשימת ההוראות (במידג'רני זה קל) ולראות מה קרה מפקודה לפקודה. זה ישפר את הבינה, אבל חשוב מכך: זה ישפר את יכולת ההבעה של התלמידים. זה לא רעיון חדש, למעשה כדאי להשתמש בו בכל פעם ששולחים את התלמידים לחפש משהו בגוגל, בעיקר אם מסרבים לקבל מהם את התוצאה הראשונה בויקיפדיה.

רגע לפני הסוף, אנקדוטה משעשעת

קשישות כמוני זוכרות שגם מהפכת התיקשוב בבתי הספר לוותה בחששות כבדים. אחד מהם היה "ואם לא תעלה המצגת?" – חשש שטרם עזב אותנו, ובצדק: הגעתי להרצאה, חמושה בשלוש גרסאות של מצגת, כולן על הלפטופ שלי, רק כדי לגלות שאני צריכה להתחבר דרך המחשב של הכיתה "כי הוא כבר מחובר ואני לא אוהבת להכניס ולהוציא חיבורים נוספים". נכנסתי, התחברתי לווטסאפ וניסיתי להוריד את הגירסה האחרונה. זה לא הלך, אז התחלתי עם זו שלפניה; מפה לשם ירדה גם הגירסה האחרונה.

הקרנתי את הגירסה האחרונה והתחלתי בהרצאה. דיברתי על הצורך של המחוננות באוטונומיה, על הדמיון המפותח שלהן ועל הצורך להגיע לתוצר המדויק שחשבו עליו. בערך שם הגיע המחשב למסקנה שעבד מספיק והגיע זמן לישון. המארגנת באה לעזור והעלתה את המצגת. הצצתי, לא, אמרתי לה, זו הגירסה הקודמת. אין הרבה הבדל ביניהן, פשוט לאחרונה שיבצתי תמונות טובות יותר וזה יעצבן אותי. ההורים מולי צחקו. מה שהיה להוכיח, אמר מישהו.

~~~

ואני כותבת את הפוסט הזה ומהרהרת: זו בינה, בהחלט בינה, אבל מלאכותית. וכמו שאמר האבא הזה,

מ.ש.ל.

The post למה ואיך למדתי להשתמש בבינה מלאכותית appeared first on אירועים מחוננים.

מבחנים הם התעללות? אולי, ובכל זאת אני בעד המבחן בכלכלה

בשנת 2022 מקובל לומר שמערכת החינוך היא משק תחרותי שניזון מרוע וטיפשות, שמבחנים הם התעללות בילדים ושהיבחנות לא מקדמת למידה. אולי זה נכון, אבל אני עומדת על דעתי ששום דבר, פשוט כלום, לא ישווה לחזרה הזו שלפני מבחן. הקורס מקבל פתאום צורה: כשהמיסים מהשיעור הרביעי רוקדים טנגו צמוד עם המדיניות הפיסקאלית מסוף הסמסטר וכשעקומת התמורה פוגשת את קו התקציב נוצר הקסם הזה של ראשית קריאה, כשקווים הופכים לאותיות, אותיות למילים ופתאום אני יודעת לקרוא עמוד בספר. עבודות זה טוב ויפה, זו למידה מעמיקה וחשובה מאד, אבל הן לא במקום ללמוד את כל החומר למבחן.

ומזל שיש מחשבון

עוד דבר שלומדים ממבחנים זה, איך אומר זאת בעדינות? – ענווה. חשבון זה דבר שעושים מהר ובראש, ככה לימדו אותי בבית, ואני תלמידה טובה. דלי מים קרים נשפך על ראשי כשהתקשרה חברה ללימודים שראתה את הפתרון שהעליתי למבחן ורצתה להבין איפה טעתה, כי לה יצא מספר אחר. עברנו על השאלה יחד, ראינו שעשינו אותו דבר, ורק תרגיל אחד הפריד בינינו, זה שבו חישבתי ש 10=0.2*20. מזל שהיא התקשרה: זה חסך לי הרבה זמן ועצבים במבחן, כשמשוואה אחת לא הסתדרה לי, ובאמת שלא באשמתה. אחרי הכל אני זו שחישבה מהר בראש ומצאה ש 40=2000:25. המחשבון של השכנים, ישתבח שמם, הסביר לי בעדינות איפה הבעיה.

ועוד משהו, על מבחנים באוניברסיטה

בלילה שאחרי המבחן בכלכלה נרדמתי מול פרק של אחוזת דאונטון (אל תשפטו אותי, לא מצאתי משהו מרדים יותר). יש משהו עצוב במחשבה על שקיעת אימפריות, בעיקר על שינויים שמייצרים אבטלה מבנית עם היעלמם של מקצועות-עבר שכבר אין בהם צורך. דמותו ההדורה והקדורנית-משהו של רב-המשרתים, מקצוע שנעלם מן העולם, צפה אי שם בשלוש וחצי, כשהתעוררתי עם עוד תובנה חשובה: תפקיד רב-המשרתים נעלם אבל האנשים מלאי הדרת הכבוד למנגנונים ולהיררכיה נשארו עמנו. היום תמצאו אותם באוניברסיטה, שם הם משמשים משגיחים בבחינות.

~~~

בתמונה: קטע מגרפיטי ברעננה, העיר החביבה עלי לצילומי רחוב. לא יודעת מי הצייר, אבל חושדת שממש לפני שצייר את הגרפיטי היה לו מבחן בכלכלה.

The post קמח ותותחים: תובנות ממבחן סמסטר appeared first on אירועים מחוננים.

בין יחידות הבגרות שבאו בכפולות של 5 היו מחשבים, אלקטרוניקה ופיזיקה. בכיתת המחוננים בה למד היו שני מסלולים: לימודים לתואר ראשון במדעי המחשב או לימודי בגרות ברמת 5 יחידות בכל דבר שזז. שלג בחר בשני. כשהגיע לאוניברסיטה התלבט ובסופו של דבר בחר ללמוד מה שהוא באמת אוהב (תחום שתנאי הקבלה אליו הם שניים: דופק פעיל וחשבון בנק לתשלום מקדמה).

מה היה קורה אילו למד בכיתה אחרת? – קשה לדעת בוודאות. אבל ניתן לומר בוודאות שבכיתה הזו היה לו טוב, הרבה יותר טוב משהיה בבית הספר היסודי.

האם לימודים בכיתות מחוננים משפרים את ציוני הבגרות?

מדי כמה חודשים יוצא מחקר ששואל את השאלה הזו. פעם הוא שואל על תוכניות מחוננים בארה"ב ופעם על מקבילותיה בישראל. נייר עבודה כזה שכתבו ויקטור לביא ויואב גולדשטיין יצא השבוע וזכה לפרסום מהיר. החוקרים בדקו את ציוני בגרות ונתוני שכר של תלמידי כיתות מחוננים, ואלה ממצאיהם:

• ההשפעה של התוכנית על ממוצע ציוני הבגרות של משתתפיה זניחה.
• אין הבדל באחוז המסיימים תואר ראשון, אבל תלמידי כיתות המחוננים לומדים יותר מגמות מוגברות של 5 יחידות לימוד בתיכון, נוטים יותר ללמוד לתואר דו-חוגי וסיכוייהם להמשיך עד לדוקטורט גבוהים יותר מאשר קבוצת הביקורת.
• בלימודים הגבוהים נוטים תלמידי הכיתות הללו יותר למדעי המחשב, פיזיקה ומתמטיקה, והבנות – לרפואה. מקביליהם לומדים יותר הנדסה.
• לא נמצאו הבדלים משמעותיים בשכר, בנישואין ובגירושין לאורך השנים.

איך ניתן להסביר את היעדר ההשפעה של כיתות מחוננים על ציוני הבגרות ועל השכר העתידי?

החוקרים ציפו, ככל הנראה, להשפעה מרשימה יותר על הישגי התלמידים בבגרויות ועל השכר שירוויחו בבגרותם, והם מנסים להסביר מדוע אין השפעה כזו. הם מדברים על הציפיות הגבוהות ממחוננים, על אפקט "דג גדול בבריכה קטנה" ועל הקושי של תלמידים שהיו הטובים ביותר להתמודד עם סביבה הומוגנית-יחסית, בה כולם הם כאלה שהיו הכי טובים, פעם. הם מזכירים גם את העובדה שהכיתות לא מסלילות את התלמידים להנדסה ומדעים אלא להיפך, פותחות עולמות רחבים של תחומי דעת נוספים – הומניסטיקה ואומנויות, למשל.

אלה הסברים לא רעים, אבל הם גול עצמי. הם מעלים סימן שאלה גדול על עצם שאלת המחקר: אם כיתות המחוננים לא מתכוונות לגדל דווקא את מהנדסי העתיד, למה אנחנו צריכים לחפש הסבר לעובדה שבאמת לא גידלו אותם? אם הן מצהירות על עושר של תחומי למידה ועל למידה מעמיקה, מדוע מפליאים את החוקרים ריבוי בגרויות ותחומי לימוד? הרי זו בחירה שבהכרח יש לה תג מחיר של כמה נקודות בציון הממוצע. בסוף יש לאדם רק 24 שעות ביום, ורק 7 ימים בשבוע. התלמיד שבחר ללמוד גם פיזיקה וגם ספרות והתלמידה שחברה ללמוד לתואר במקביל ללימודי התיכון ויתרו על משהו. אפילו מחוננים הם בני אדם.

ויש עוד שאלות חשובות שצריך לשאול על המחקר הזה.

אני אסתפק בשלוש:

המחקר בדק תלמידי כיתות מחוננים. ואיך בחרו את קבוצת הביקורת?

מציאת נתונים טובים למחקרים במדעי החברה הם עניין מסובך. החוקרים השתמשו בנתוני הלמ"ס אשר מזהים תלמידים שלמדו בכיתות מחוננים והיו צריכים להמציא להם קבוצת ביקורת מתאימה. יש דרכים שונות לעשות את זה, כל אחת וחסרונותיה. לצורך המחקר הזה נלקחו תלמידים דומים במאפייניהם הלימודיים – ציוני מיצ"ב, בגרות ופסיכומטרי – לתלמידי הכיתות. הדמיון הזה מניח שהם "מחוננים שלא למדו בכיתה ייעודית". אלא שההנחה הזו קצת מרחיקת-לכת. ציונים גבוהים במבחני מיצ"ב ובגרות ואפילו פסיכומטרי יכולים להעיד על יכולות מרשימות. הם יכולים להעיד גם על מאמץ ולמידה והשתתפות בתוכניות טיפוח אחרות שאין להן עדות בנתוני הלמ"ס. בנוסף, כבר דיברתי פה בבלוג על "כתר" של מחוננות, שמתייחס לפוטנציאל, ושונה מ"כתר" של הצטיינות שנמדד בביצועים. המיצ"ב מודד ביצועים, וכך גם בחינות הבגרות. הפסיכומטרי יכול למדוד פוטנציאל אם נניח שכל הניגשים אליו עשו קורס הכנה או שכולם לא עשו אותו. נכון שהורים רבים שולחים את ילדיהם לקורס הכנה למבחן איתור (וחבל שכך). זה לא משנה. את קבוצת הביקורת למחוננים מאותרים שלמדו בכיתות יש להרכיב ממחוננים מאותרים שלא למדו בכיתות כאלה. אפשר גם לקחת כאלה שלא אותרו אבל היו קרובים לכך. השימוש בכלי איתור אחרים במהותם כדי להגדיר את קבוצת הביקורת – בעייתי.

איזה טיפוח קיבלו תלמידי קבוצת הביקורת?

מבחני האיתור של האגף למחוננים מאתרים 1-3% מהאוכלוסיה כמתאימים למסגרות המחוננים שמציע האגף. ומה עושים השאר? – מחפשים תוכניות טיפוח אחרות. יש הרבה תוכניות כאלה, את חלקן סקרתי כאן בעבר. המחקר מנסה לבודד השפעה של תוכנית אחת ולהשוות בין בוגריה לבין אלה שלא זכו לה. הוא לא בודק האם זכו בתוכניות טיפוח ומהן התוכניות האלה. במלים אחרות, יכול להיות שאנחנו רואים פה תוצאה של טיפוח מסוגים שונים. ואז ההשוואה היא בין תוכניות טיפוח ולא בין מחוננים מטופחים לאלה שלא. זו השוואה ששווה לעשות. רק צריך להגיד שרוצים.

מה זה "שיפור משמעותי" בציוני בגרות?

כל מי שקיבל אי פעם ציונים יודע שיש אזורים שקל לשפר בהן ציון ואזורים שקשה. קל יותר לשפר ציון מ-60 ל-70 מאשר מ-85 ל-95. למעשה, שתי הנקודות שהכי קשה להשיג הן אלה שבין 98-100. הלכתי לחפש את טבלאות ציוני הבגרות. רק על עצמי לספר ידעתי ולכן בדקתי את הממוצע בהסטוריה. 86. אין הבדל בין שתי הקבוצות. הממוצע הזה גבוה משמעותית מהממוצע הארצי. כמה משמעותית? עשר נקודות במגזר היהודי, בבדיקה מהירה שעשיתי באדיבות פרוייקט חשיפת ציוני הבגרות של ynet. מה גורם להבדל הזה? האם יש תוכנית טיפוח שיכולה לעשות אפקט דומה ולהעלות את הממוצע בעשר נקודות נוספות? ואם לא, איזו השפעה תיחשב "משמעותית"?

הכותרות שבעקבות נייר העבודה

נייר העבודה גרר כותרות מרשימות. גדעון עשת כתב על "מחוננים ממוצעים" רמז שציוני הבגרות שלהם ממוצעים. רק למטה, בכוכבית, הוא מסביר שהציונים של התלמידים הללו גבוהים מהממוצע. הם פשוט לא גבוהים מאלה של מחוננים שלא למדו בכיתות כאלה. המסקנה שלו היא שאין צורך בהשקעת משאבים בתוכנית שלא מביאה את המחוננים ללימודי הנדסה. החור של הגרוש מעולם לא היה צר יותר.

גם בדה מרקר חגגו בכותרת מרשימה: "ללימוד בכיתות מחוננים השפעה אפסית על ההישגים, השכר והתעסוקה". התלונה, שיהיה ברור, היא על הכותרת; הכתבה של ליאור דטל הרבה יותר מאוזנת ומוצלחת מהכותרת הסנסציונית שנתן לה העורך. על השאלה "יכול להיות שתוכנית המחוננים מיותרת?" השיב לביא: "לא הייתי אומר את זה. צריך לזכור שללימודים בתוכנית מחוננים יש תרומה לשורה של נושאים שקשה למדוד ולכמת. אני מאמין שיש להם גם השפעה רבה על ההתפתחות הרגשית והחברתית של התלמידים. היא לא מכוונת להצלחה בבגרות או בתעסוקה". זו בדיוק ההרגשה שליוותה אותי כשקראתי את המאמר: בדקו מה שנוח לבדוק. לא שאלו את השאלות החשובות באמת, אולי כי קשה למדוד ולכמת אותן.

ואם כבר חיפשו סנסציה היו צריכים להתעכב על ייחודן של הכיתות כתוכנית שהשפעתה על תלמידים לא קשורה למאפיינים סוציו-אקונומיים. והנה עוד משפט מרשים: "למחוננים שנמצאים בכיתה עם תלמידים רגילים יש השפעה חיובית על תלמידים אחרים", מספר לביא. "ככל שיש בכיתה פחות תלמידים מצטיינים, התלמידים החלשים נפגעים, וככל שיש בכיתה יותר תלמידים חלשים, החזקים נפגעים". רק אני שומעת את ה"בום"?

לסיכום,

המחקר הזה גרם לי בעיקר אכזבה. המחקר, לא תוצאותיו. אני חושבת שיש צורך אמיתי במחקר תקופתי שמעריך את מסלולי הטיפוח שמציע האגף למחוננים. הערכה רצינית צריכה לשאול שאלות ואז לחפש נתונים כדי לענות עליהן. היא צריכה לשאול על היבטים קוגניטיביים וכלכליים, בהחלט. אבל היא לא יכולה לוותר על היבטים רגשיים וחברתיים. ולא, אחוזי נישואין וגירושין הם ממש לא מדד מספק. לשאול על ה well-being של התלמידים הן בשנות הלימוד והן מאוחר יותר. לבדוק מה מאפיין את תחומי העיסוק של התלמידים, לא רק מהו השכר שלהם. וכנראה שאין מנוס משילוב מחקר איכותני, גם אם קשה למצוא את נתוניו בקבצי הלמ"ס.

The post כיתות מחוננים – במה הן משפיעות על התלמידים? appeared first on אירועים מחוננים.

ההשתלמות הזו לא יצאה לפועל, מסיבות שונות (ככה קוראים היום לקורונה?) אבל הפניה השאירה בי שתי מחשבות: האחת – איזה יופי, שרכזת פדגוגית מאתגרת את המרצים ואת המורים כאחד. והשניה – שמישחוק בהוראה הוא ממש לא תחום העיסוק שלי, ואני לא פחות חשדנית כלפיו.

מישחוק בלמידה הוא רק כלי אחד מני רבים

עברה שנה ואני שכחתי מהשיחה ההיא. בשיטוט מקרי בפייסבוק נתקלתי בפוסט הזה שכתב אודי מלכה, מורה להנדסת תוכנה ומפתח משחקים.  ביקשתי לדעת יותר. אודי כתב לי והמשכנו להתפטפט בעניין. וכבר אומרת: הוא לא הפיג את החשדנות שלי, להיפך: הוא גרם לי להבין אותה טוב יותר. אבל עכשיו יותר ברור לי גם איך ומתי נכון למשחק למידה.

"אתחיל מהסוף – למידה ממשחקים או פיתוח משחקים על ידי הילדים הם כלי אחד נוסף ברשות המורה שיכול לבחור האם, איך ומתי להשתמש בו. למרות שאני חסיד של השיטה אני לא אוהב להיות חסיד של רב אחד בלבד"

כך כתב לי אודי, ואני הזדהיתי מיד: כמוהו, גם אני אוהבת להתחיל מהסוף, וכמוהו גם אני מסתייגת משיטות הוראה שמתיימרות להיות "השיטה שאין בלתה". אבל נתחיל בהתחלה.

כשאודי מדבר על משחקים, הוא מדבר על שלושה דברים שונים:

1. משחקי חברה

כמורה להנדסת תוכנה, התרגל אודי שהכיתות שלו הן מעבדות מחשבים, ובשלב מסוים הוא הבין שבהפסקות נשארים תלמידיו ליד המחשבים במקום לדבר אחד עם השני. הוא הביא חפיסות קלפים לכיתה והתלמידים שיחקו. כחובבת משחקים בעצמי אני חושבת שחשוב להביא לכיתה משחקי קופסה מסוג זה, ובמקומות בהם התלמידים לא מביאים – זה בהחלט חלק ממה שיכולים מורים לעשות. לא רק להביא, אלא גם לשחק עם התלמידים. תוהה אם מי מתלמידותי עוד זוכרת משחקי set סוערים, שלא לדבר על jungle speed  ואנדרלמוסיה. מי שחושב שתלמידות אולפנא הן עם מנומס ורגוע מוזמן לחשוב שוב.

2. משחק שמשמש ללמידה

זה התחיל כשאודי פיתח משחק קלפים בשם 'מיומנויות למידה' לקורס שהוא מלמד ומאז הוא לא מצליח להפסיק. "בעידן שבו מדברים על למידה חברתית רגשית, לחץ חברתי וקבלת החלטות – אני חושב שפיתוח המיומנויות הללו פנים מול פנים הוא קריטי ובעצם מתקן לפעמים את מה שכביכול עשו המסכים", הוא אומר, ומזכיר שאי אפשר להאשים את הטכנולוגיה אלא את מי שמשתמש בה שימוש לא נבון.

אם כבר הזכרנו את המשחק מיומנויות למידה, שווה לדעת מה מיוחד בו. מדובר במשחק קלפים תחרותי, דיי פשוט, כאשר כל קלף שייך לקטגוריה של אסטרטגיות למידה (ניהול זמן, למידה למבחן, הבנת הנקרא, ריכוז ועוד) וכתובה עליו אסטרטגיה שונה.

על מנת לשחק התלמידים לא צריכים לקרוא את האסטרטגיה המצויינת על הקלף אלא רק להתייחס למספרים ולצבע המופיעים בקלף.

מה שמיוחד בהפעלה של המשחק בכיתה הוא שלאחר כמה סבבים של משחקים אני שואל את התלמידים 'מהי חלוקת האחוזים בין מזל ואסטרטגיה הנדרשת כדי לנצח במשחק?'. כאן הכיתה כבר מתעוררת.

"אנחנו דנים בשאלה מה קורה בלימודים: האם יש למזל חלק בהצלחה שלנו?- זה כבר מוביל את השיח לתובנה שאם במשחק פשוט אנחנו נחשפים לאסטרטגיות שונות ובוחרים באלו שבדקנו ומתאימות לנו באותו הרגע כדי להגדיל את סיכויי הניצחון שלנו, ברור שאנחנו נדרשים לעשות זאת כאשר מדובר במשימה מורכבת הרבה יותר כמו לימודים. המסקנה המתבקשת היא שכדאי ללמוד אסטרטגיות למידה שונות, לבחון אותן ולבדוק אילו מהן מובילות אותנו להצלחה.

בעידן שבו אחת השאלות הנפוצות של תלמידים בכיתה לפני שלומדים נושא חדש היא 'מה זה עוזר לי?' הפעילות של המשחק בכיתה מספקת את התשובה".

האם המשחק חיוני?

כדי לדבר על אסטרטגיה אפשר להשתמש בקלפי משחק פשוטים, אני מקשה על אודי. למה צריך להשתמש בקלפים שמתארים אסטרטגיות אם ממילא לא קוראים מה שכתוב בהם?

מסתבר שזה כבר קשור לשלב אחר בתהליך: "במהלך קורס מיומנויות למידה התלמידים נחשפים לאסטרטגיות למידה שונות ומתבקשים לנסות ולישם אותן בקורס וגם בקורסים אחרים הנלמדים במקביל. לקראת סיום הקורס אנחנו חוזרים למשחק הקלפים ומתמקדים בטקסט הכתוב על הקלפים כאשר על כל קלף כתובה אסטרטגיה כלשהיא. התלמידים נחלקים לקבוצות, כל משתתף הופך בתורו קלף מן החפיסה ונדרש לומר במילים שלו מה הרעיון של האסטרטגיה (על מנת לבדוק שהוא מבין את האסטרטגיה ולא סתם מקריא מהקלף). לאחר מכן התלמיד מספר האם הוא משתמש באסטרטגיה המצויינת בקלף אן שלא: אם כן, כיצד היא תורמת לו, ואם לא – מדוע אינו משתמש בה.

פעילות דומה מתרחשת כאשר כל קלפי החפיסה פרושים מול חברי הקבוצה וכל אחד בתורו בוחר את הקלף המייצג את האסטרטגיה שהכי תורמת ללמידה שלו. הרעיון הוא לעורר דיון בקרב התלמידים אודות האופן שבו כל אחד מהם משתמש באסטרטגיות השונות. כאשר תלמיד נחשף לאסטרטגיות שונות ומצליח לאמץ חלק מהן לאחר שמצא כי הן אפקטיביות עבורו – הוא הפך אותן למיומנויות למידה!

מתוך הדיון התלמידים נחשפים לאופני שימוש שונים לאותה אסטרטגיה על ידי חבריהם יחד עם הסבר מה עובד עבורם ומה לא ובכך עולים רעיונות כיצד לשכלל את האסטרטגיה או מתחדדים התנאים לדעת מתי האסטרטגיה יעילה ומתי פחות. זה עוזר לתלמידים למקד את הדרך שבה ניתן להשתמש באסטרטגיות שונות שמיושמות מניסיון של התלמידים האחרים בכיתה".

3. תלמידים מפתחים משחקים

וזה כבר עניין אחר לגמרי מהשניים הקודמים, כי פה לא מדובר במשחק אלא בעבודה: התלמידים עובדים. הם לומדים משהו ועם הידע שרכשו הם מייצרים משהו חדש.

"אם הרפז אמר בעבר 'אל תתנו להם דגים, תנו להם חכות' (כלומר, לא חשוב ללמד חומר אלא לפתח מיומנויות) ואח"כ תיקן ל- 'תנו להם דגים!' (והתכוון להבנה שמבוססת על ידע) – אז על אותו משקל אני אומר 'אל תתנו להם משחקים, תנו להם לפתח אותם'. למה? כי פיתוח משחקים עוסק בעיניי בדיוק בשילוב הנכון של תוכן ומיומנויות".

כשתלמידים מפתחים משחקים הם מתרגלים מיומנויות שונות:

• הם בונים תמה למשחק (סיפור שיכניס את השחקנים לאווירה ויצור מחויבות למשימה בקרב השחקנים)
• מגדירים מי יהיו בכלל השחקנים במשחק (חתולים, חייזרים, אבירים, חיידקים וכו') ומה מטרת המשחק (כי צריך גם להצליח במשימה ולנצח)
• בוחרים את סוג המשחק (שיתופי, קבוצתי, תחרותי)
• אוספים חומרים (לפעמים בתחומים שהם לא מכירים)
• מגדירים מכניקה במשחק שממנה נגזרים חוקים למשחק
• מבצעים בדיקות וחוזרים לשלבים קודמים (שזה בעצם לתרגל שלבים בפיתוח מוצר)
• כותבים הוראות ומבצעים בדיקות עיוורות (בדיקה למשחק עם הוראות כתובות מבלי שמפתח המשחק מסביר בע"פ כדי לבדוק את בהירות ההוראות)
• מעצבים את המשחק (השפה העיצובית נדרשת להתאים לנושא המשחק לגיל השחקנים) ואז עורכים בדיקות גם על העיצוב
• מעצבים אריזה (הכי חשוב…) ומדברים גם על שלב ההפקה בבית דפוס, אריזה, שיווק ופרסום.

זאת אומרת, התלמידים מפעילים חשיבה ביקורתית, הבטים פסיכולוגים במשחק, לוגיקה והסתברות, פיתוח דימיון ויצירתיות ובסוף, איזה כיף, יש אפילו תוצר שיש לו שימוש! משחקים בו!

כמובן שבכל אחד מהשלבים חושבים כל הזמן על קהל היעד של המשחק שממנו נגזרת מורכבות המשחק, משך המשחק, העיצוב ואלמנטים נוספים מה שהופך את התהליך למאתגר אך גם עוזר לנו להיות ממוקדים במשימות שלנו בתהליך פיתוח המשחק.

מיקוד והתמחות הם חלק מתהליך הפיתוח

כל אחד משלבי הפיתוח, מסביר אודי, מוביל למומחיות ייחודית שלרוב קיימת גם בפיתוח משחק אמיתי – שם לרוב היא נעשית על ידי מספר אנשים המתמחים בכך.

בכיתה הוא ממקד את התלמידים בחיבור שבין התוכן של המשחק למכניקה שלו: הוא מעוניין שהתלמידים יפתחו משחקים שנותנים לשחקנים אינטואיציה נכונה לגבי האופן שבו הדברים עובדים בעולם האמיתי. כדי שזה יקרה צריכה להיות התאמה בין חוקי המשחק לבין התוצאה הישירה או ההשלכות שלהם בעולם האמיתי.

למשל, אם אסטרונאוט נוחת על משבצת כוח משיכה (גרביטציה) הוא נדרש לחזור לכוכב המרוחק. לעתים זה מצריך למידה של ממש: במשחק שפיתח בתחום החלל בשיתוף רשת אורט היתה דרושה שיחה עם יועצת מדעית על סוגי הקרינה שיש בחלל.

אודי לא מסתיר את האתגר הזה מהתלמידים, להיפך: הוא מספר על כך כדי להראות שידע מדעי נכון חשוב גם כאשר מדובר "רק" במשחק. כמובן שלא כל המשחקים צריכים להיות מתחום המדע או מקצוע לימוד כלשהו, ולפעמים הסדנאות הן לפיתוח משחקים כיד הדימיון הטובה על המשתתפים.

וגם האיזון חשוב

התלמידים שמפתחים את המשחק נדרשים לחשוב גם על איזון במשחק: למשל, שלא יהיה מצב שבו שחקן לא יכול לבצע פעולה 3 תורות ומתייאש, וגם שלא נגיע למצב שבו מגיעים לסוף המשחק ולא ידוע או לא ברור מי המנצח (או שברור שאין אחד כזה).

כשפיתוח המשחק הוא מאתגר במידה המדוייקת לרמה של התלמידים ובסופו של תהליך הם גאים במשחק שפיתחו – מתחיל להיווצר מעגל מוטיבציה של הצלחות ואתגרים חדשים. כמובן, זה לא ייחודי רק ללמידה באמצעות פיתוח משחק, אבל אודי חושב שחבל לשלול מהתלמידים חוויית למידה נוספת. אחרי הכל, שבירת השגרה והגיוון בדרכי ההוראה והלמידה הם אלו שמבטיחים שלאורך זמן התלמידים יגלו בעצמם למה הם מתחברים ולמה פחות.

עד כאן אודי; ועכשיו, התובנות שלי

כמו שכתבתי, אודי לא הפיג את החשדנות שלי, בעיקר כי הוא לא מחליף את הלמידה בחוויה. זאת אומרת: הוא מקפיד שמה שהוא רוצה שהתלמידים ילמדו – אכן יילמד. במשחק מיומנויות הלמידה הרגשתי שהמשחק הוא טריגר חשוב ואמיתי לשיחה על אסטרטגיה. האם התלמידים למדו מיומנויות למידה מן המשחק הראשוני? – שנינו חושבים שלא; במפגש הראשון עם הקלפים התלמידים התנסו בחוויה של בחירת אסטרטגיה ואז בחשיבה על מהותה של אסטרטגיה. במפגש השני הם השתמשו בקלפים לצורך שיח על אסטרטגיות – זו פעילות נהדרת אבל לא משחקית.

אז משחקים הם עוכמו כל כלי, כולל מורה שעומד ומדבר –

גם ללמידה באמצעות משחק יש חסרונות

ואני מוצאת שניים, שניהם קשורים לסאב-טקסט:

הראשון הוא המסר הסמוי המתלווה לפרסומים על "לימודי מישחוק בהוראה", לפיו "אם רק ניפטר מהעניין המעיק הזה של הלמידה הכל יהיה טוב יותר". סירופ אקמולי בטעם פטל הוא עדיין סירופ אקמול; לחומרי הטעם והריח הנלווים יש גם מחיר שאומר "זה רע, אז פיתיתי אתכם". אבל למידה איננה רע שצריך לצפות בסוכר, גם אם לא תמיד היא מהנה ולעתים אפילו מסובכת ממש. זה בסדר מבחינתי. זה לא תמיד כיף, אבל זה חלק מהחיים. אפילו חלק חשוב. לא הייתי רוצה להסתיר את העובדה הזו מתלמידים.

ועוד סאב-טקסט יש פה: כשמשחקים זה "לא נחשב למידה". כמה פעמים שמעתי מתלמידות "היום לא עשינו כלום, רק יצאנו לסיור / ראינו סרט / שיחקנו"? – אז אם אנחנו מסתירים את הלמידה אנחנו בבעיה כפולה: אנחנו אומרים שלמידה זה לא טוב, ושמשחק אינו למידה.

אז איך כן?

המשחק יכול לשמש כפעילות שעיקרה הוא חוויה: כשאני מפרסמת כאן בבלוג את המשחק השנתי ליום העצמאות – הבינגו הזה למשל – אני באמת לא מתכוונת שמישהו יזכור את כל הפרטים שהופיעו במשחק. אני מאמינה שיזכרו משהו, ובעיקר יזכרו את החוויה, וזה בהחלט מספק אותי. אבל זה בדיוק משחק ליום העצמאות ולא משהו שאני רוצה ללמד לעומק.

מה שחשוב הוא שהמשחק צריך להיות קשור לתהליך הלמידה באופן מובנה. מטרות המשחק, כמו המטרות של כל פעילות אחרת, צריכות להיות מאד ברורות למורה. וכך גם הפוטנציאל שלו: אני לא מאמינה שבמשחק קלפים התלמידים קשובים למידע שכתוב על הקלף מספיק כדי להבנות ידע, אני כן מאמינה שהמשחקיות מתאימה לגירוי, לחזרה על חומר, להטמעה של ידע קיים – את כל אלה היא עושה טוב יותר מאשר מורה שעומד ומדבר בכיתה.

The post תלמידים מפתחים משחקים – תהליך למידה appeared first on אירועים מחוננים.

לפני כמה ימים גיליתי בהפתעה שהבלוג שלי בן ארבע. בלוגולדת, כך קוראים לזה בבלוגוספירה. את שלושת בלוגי-הלדת הקודמים לא טרחתי לחגוג. גם את האחד הזה לא התכוונתי, אבל זכרון השאלות הקיומיות של יום הולדתי הרביעי בצירוף התלבטות מתי אציין את הפוסט ה-100 הביאו אותי עד הלום.

ולא רק הם. היו גם שתי שיחות בשבוע שעבר, אחת עם חברה ותיקה ואחת עם חברה בקבוצת פייסבוק שיצאתי "לעשות איתה קפה", שביקשו שאספר להן על הבלוג. בעיקר על איך מתחילים. אחת שאלה על הפרטים הטכניים, השניה שאלה על האומץ, ושתיהן החזירו אותי למשהו שהרגשתי שהוא הסטוריה שאני נזכרת בה בחיוך.

אז איך חוגגים בלוגולדת? – חשבתי והגעתי למסקנה שמכינים קפה, מתיישבים רגל-על-רגל ומזכירים אירועים מחוננים… ובבלוגולדת 4 מתאים להזכיר ארבעה כאלה.

מזל טוב! בלוג נולד

אומרים שלכל סיפור יש התחלה אמצע וסוף, לא בהכרח בסדר הזה. כשכותבים בלוג כל פוסט חדש הוא הסוף, עד שיש חדש ממנו. ומרגע שהפסיק להיות סוף – כל פוסט הוא אמצע בדרכו שלו. אבל התחלה יש אחת, ואצלי ההתחלה היא הפוסט "אתה חוננתנו" שהיה הפוסט הראשון, ובהתחלה גם שמו של הבלוג. כלומר, השם המתוכנן, לפני שעלה לאויר. השם הזה הוא משחק מלים מגזרי ולכן שמחתי ממש כשעלה בדעתי שם אחר.

בפוסט הזה סיפרתי על שלג ועל החוויה המפתיעה שהיתה לנו עם הגעתו של מורה צעיר, מלא מקום, לכיתה שלו. שלג כבר יצא למרכז מחוננים בתקופה ההיא, כתבתי, אבל כדרכם של ילדים מעצבנים, הוא לא מיצה את המחוננות שלו ביום השליפה, אלא היה מחונן גם בשאר הימים. נראה לי ששמתי פה בסיס לפוסטים הבאים בבלוג שעוסקים במחוננים – 45 במספר.

פוסט ליום העצמאות

אולי זה עניין של גיל, אולי של הבית והמגזר? – כך או כך, יום העצמאות הוא יום חג אצלנו בבית. חג ממש. הוא מתחיל בתליית דגל ובמפה לבנה על השולחן. ועל המפה מונח תמיד הדגל ההוא שבלה מעפולה תפרה לאבא שלי ליום ההולדת הראשון למדינה. את סיפורו של הדגל הזה סיפרתי בפוסט "להקים או לא להקים, מדינה?" שפרסמתי ביום העצמאות תשע"ח, שלושה חודשים אחרי שהבלוג עלה לאויר. זה היה בסך הכל הפוסט החמישי שלי. התגובות היו כל כך מעודדות שבשנה אחר כך פרסמתי פוסט יום-עצמאותי נוסף, גם הוא מנקודת מבטה של מורה להסטוריה, והמשכתי במסורת בשנתיים הבאות. והשנה, שאני יותר עסוקה כי לימודים, אני מתכננת את פוסט יום-העצמאות כבר מעכשיו…

מה שמפתיע, במבט לאחור, הוא שהפוסט הזה היה חלק מבלוג-הופ – התאגדנו, ארבע בלוגריות, לפרסם פוסטים של יום העצמאות בנושאים שונים ולשתף, כל אחת, את שלושת הפוסטים האחרים. זה מפתיע, כי לא זכרתי שבשלב כל כך מוקדם נכנסתי להרפתקה "בלוגית" כזאת, ועוד נהניתי ממנה.

מה שמביא אותי לאירוע השלישי, הלא הוא

אתגר תמונה ו-15 מלים

לכתוב בלוג זה עניין מאתגר. הרבה בלוגים מתחילים ונתקעים, מסיבות כאלה ואחרות. די בתחילת הכתיבה הבטחתי לעצמי שאם אהיה טובה ואתמיד אלך ללמוד בלוגינג בצורה רצינית. ואכן, לאחר שהתמדתי כמה חודשים הלכתי ללמוד.

בין האתגרים שזימנה לי הכתיבה היה עניין התמונות. אני יותר מילולית מאשר חזותית; יודעת לבחור תמונה ופחות יודעת לצלם. באחד השיעורים קיבלתי אתגר – לצלם מדי יום תמונה אחת בסלולרי, לכתוב עליה 15 מלים ולהעלות בקבוצת הווטסאפ של הקורס. ככה, למשך חודש. זה היה תהליך מרתק שבעקבותיו כתבתי פוסט על התמודדות עם האתגר, והוא הפך להאשטג פייסבוקי שלי – תמיד בחיוך, לפעמים עם דמעה.

אחר כך הגיעה סדנת צילום בנייד, ובעקבותיה הפוסט בו סיפרתי על התחרות הידידותית עם האיש – תחרות שנמשכת, אם תהיתם, עד היום. וגם ההנאה נמשכת. לא כל התמונות בבלוג הן שלי, אבל בפייסבוק אני משתמשת בתמונות שאני מצלמת ועורכת, ועד היום מציאת תמונה מתאימה היא החלק המאתגר ביותר בכתיבה.

והאירוע הרביעי? וואו, קשה לבחור. שלושה הגיעו לגמר, ומתוכם בחרתי את

ההחלטה להעלות לבלוג פוסטים שנכתבו לפייסבוק

הבלוג הביא הרבה דברים לחיי: החזיר את הכתיבה שאבדה לי אי-שם בתום התיכון, הכיר לי חברות חדשות ופתח בפני את עולם הצילום. וגם דחף אותי לפייסבוק.

כתיבה פייסבוקית אינה כתיבה של בלוג. היא קצרה יותר, אין בה כותרות והתמונות לא מלוות אותה לאורכה, ויש לה חוקים משלה – ולא חוקים משלי. הקהל – בחלקו זהה בחלקו שונה לגמרי.

כשפתחתי את הבלוג היה לי חשבון פייסבוק, לא מאד פעיל. בשלב הראשון העמקתי את הנוכחות הפייסבוקית שלי כחלק מהפצת הבלוג, ואז למדתי ליהנות ממנו כשלעצמו. מתישהוא הבנתי שאני כותבת שם דברים שלא התכוונתי לכתוב בבלוג וחזרתי אל הבלוג לשיחת "יחסינו לאן". פה אחד החלטתי שזה החדר שלי, ובחדר שלי יש מדף לדברים שנכתבו על ידי לגורמים זרים. "דברים שאני", קראתי לפינה הזו שהתחילה את דרכה כפוסטים שהם "מן הגורן ומן היקב" – כלומר, כאלה שאינם נכנסים לשלוש הקטגוריות הראשיות של הבלוג (מחוננים, חינוך והוראת הסטוריה). ההחלטה הזו לימדה אותי, שוב, שבלוג הוא חדר חי ומשתנה בהתאם לצרכי מי שגרה בו.

אבל ההחלטה הזו גם גרמה לכך שויתרתי על ציון הפוסט ה-100. כי איך סופרים? רק את הפוסטים שתכננתי מראש או גם את אלה הפייסבוקיים שנכנסו לפה על תקן ארכיון? "זו חידה, ותשובה לי אין" שרה פעם להקת הכל-עובר-חביבי. עודני ילד, קוראים לשיר הזה שכתבה עדנה פלג והלחין נמרוד טנא, ואני שקטה: הבלוג שלי בן ארבע ובהחלט יכול להרשות לעצמו לא לדעת.

ואני? – גם אני לא יודעת לאיפה יקח אותי הבלוג, אבל יודעת שבלוגולדת 4 הוא כבר הרבה יותר משיכולתי לחלום עליו אי אז, בפברואר 2018.

The post יש לי בלוגולדת והשמחה רבה appeared first on אירועים מחוננים.

גם בהוראה אני כזאת, לא אוהבת מתכונים. אנשים שיש להם שיטה חינוכית ש"מתאימה לכולם" מפחידים אותי. ודווקא בגלל זה הסתקרנתי כשקיבלתי הזמנה למפגש שבו יספרו תלמידים מחוננים בחטיבת הביניים מה דעתם על השאלה הגדולה – איך ללמד מחוננים.

זה התחיל בקורס יזמות

אבל כדאי להתחיל את הפוסט הזה מההתחלה. אז ההתחלה היתה בווטסאפ שקיבלתי מיניב מינקוב שהזמין אותי למפגש מסכם בפרוייקט "לומדים חכם". זהו הפרויקט האחרון בקורס "יזמות ופרויקטים בקהילה" לתלמידי כיתות מחוננים בחטיבת "הנגיד" בהרצליה. את הקורס מלמד יניב יחד עם אייל שני וההיכרות המועטה שלי עם שניהם הספיקה לי כדי להגיד כן עוד לפני שידעתי בדיוק במה מדובר. רשמתי ביומן וחיכיתי להמשך. הוא לא אכזב:

במסגרת הקורס התלמידים (ואנחנו) עוברים מסעות של התבונות סביבנו, זיהוי אתגרים והזדמנויות שונים, חקירתם והצעה של פתרונות מתאימים להם, כתב יניב, ואני הבנתי שמדובר בקורס יזמות. הוא סיפר על הפרוייקט הקודם שבמסגרתו התמודדו התלמידים במכרז אמיתי של חברת נתיבי איילון לעיצוב מחודש של תחנות אוטובוס קיימות ברחבי הארץ. התוצרים הטובים ביותר הוצגו באירוע הגמר הארצי באתר הניסויים באשדוד. עזבתי את הווטסאפ והלכתי לקרוא עוד בפוסט שהוא פרסם בפייסבוק.

אבל אז האתגר נכנס לכיתה

בפרויקט הנוכחי, התברר כשחזרתי, התלמידות והתלמידים התבקשו להציג דרכי למידה והוראה חדשות ביחס למקובל כיום בבית הספר. המוטיבציה לפרויקט נבעה מניסיון כושל של יניב ואייל לעניין את התלמידים בחקירת אתגרי ההתחדשות העירונית בשכונת בית הספר. התלמידים התנגדו לשיטת הלימוד ולנושא והקורס עמד בפני משבר משמעותי. בקיצור, האתגר נכנס לכיתה, התיישב על השולחן והתבונן בהם בעזות מצח. וביזמות כמו ביזמות: במקום להתעקש ביקשו יניב ואייל מהתלמידים להציע, כפרוייקט סיום, דרכי למידה והוראה "אחרות" שיוכלו לעניין ולסקרן אותם ולאפשר למידה משמעותית.

התלמידים עבדו בקבוצות, סוף הסמסטר הגיע, ויניב הזמין אותי למפגש הצגת רעיונות. נכחו שם מלבדי בטי (רכזת מסלול המחוננים בחטיבה) ויפעת מרקפלד (מנהלת מרכז המחוננים בעיר). וגם איילה ניקולא, לשעבר מפקחת במשרד החינוך, ותמר סרולביץ, שהיא מדריכה באגף למחוננים ועוסקת ביצירתיות. הוא הזמין, ואני, כשמזמינים אותי, באה.

ההצעה הראשונה: מבחני מתכונת

הם לא קראו לזה ככה, אבל הרעיון הראשון – והמעניין מכולם, יש לומר – היה לקיים מבחני-דמה. אחד ממעכבי הלמידה הוא הלחץ, הסבירו חברי הקבוצה, והוא זה שגורם לבלקאאוט ולקושי לחשוב תוך כדי מבחן. מבחני-דמה שייערכו כשבוע לפני מבחנים חשובים יפחיתו את הלחץ "משום שנדע לקראת מה אנחנו הולכים". לא רק על הרעיון הכללי הם חשבו, אלא גם על מה שיעשה אותו אפשרי: למשל, לעשות מבחנים דיגיטליים כדי לחסוך נייר של בדיקה נוספת, וגם – לעשות מבחנים כאלה ללא ציון, אבל כן בהשגחה של מורה כדי שיהיה שקט אמיתי בכיתה. מעניין, אגב, שהם לא ביקשו לבטל את המבחנים. לתשומת לבה של שרת החינוך.

נזכרתי בימי כמחנכת בתיכון, כשהייתי אומרת לתלמידותי: בחינה במועד א' היא ההכנה הטובה ביותר למועד ב'. שאלתי את התלמידים מי לדעתם יבדוק את הבחינה. המורה, הם אמרו, ואני תהיתי מדוע. הרי אם הם יבדקו את הבחינה זה לזה הם ילמדו יותר מאשר אם המורה תבדוק. מישהי מהאורחות האחרות העלתה את סוגיית הזמן של המורה שצריכה לחבר ולבדוק שני מבחנים רציניים במקום אחד. הם הבטיחו לחשוב על זה.

ההצעות הבאות: למידה חוץ-כיתתית, למידה ממומחים ושילוב טכנולוגיה

ההצעות האלה היו טובות, אבל לא היה בהן שום דבר שלא חשבו עליו קודם. בשלב מסוים זה קצת תיסכל את צוות בית הספר. רכזת המסלול שאלה האם אינם לומדים כך בכיתת המחוננים. "לפעמים כן", הם הזדרזו להודות, "אנחנו פשוט רוצים יותר, ושזה יקרה גם בשיעורים הרגילים ולא רק בשיעורי ההעשרה". חלק מהקבוצות ממש ירדו לרזולוציה של מתכון: איך נלמד תכנות, איפה נלמד מדעים וכמה פעמים בחודש כדאי להביא מומחה.

והיו גם הצעות של בחירה ברוב המקצועות – כמו באוניברסיטה, הם אמרו (אוי, כמה שהם עומדים להתאכזב): שתהיה בחירה של מקצועות ודרך לימוד. וקבוצות למידה לפי עניין ורמה. והם הסבירו יפה למה זה מתאים להם (כמחוננים) אבל גם לכל תלמיד אחר, בעצם. די לקראת הסוף שאלה יפעת, מנהלת מרכז המחוננים בעיר, שאלה שהצביעה על הפיל שבחדר: אתם מדברים על מה צריכה המערכת לעשות כדי ללמד אתכם טוב יותר, אמרה. ומה לגבי האחריות שלכם-עצמכם על הלמידה? – ואז היה דיון קצר בשאלה מה הם יכולים לעשות בעצמם כדי שזה יקרה. וכל ההצעות היו נחמדות, וחלק אפילו ישימות, אבל אף רעיון חדש לא היה שם. וזה היה קצת מאכזב, כי בשביל מה אנחנו שואלים אותם, אם אין להם שום דבר חדש להגיד לנו? – שאלתי את יניב כמה ימים אחר כך כשהצלחנו לדבר. ויניב אמר: כי זה מה שהיינו צריכים לעשות. היינו צריכים לזרוק אליהם את הכדור. ובבת אחת ידעתי שאני צריכה

לחשוב על האירוע שוב, מזוית אחרת

נתחיל בזה שהיו בקורס הזה שני מורים. הוראה ב-Co היא לא דבר רגיל בבתי הספר אבל כן מקובלת במסגרות מחוננים. לא פשוט לתלמידים להתנהל עם שני מורים; לכל אחד יש סגנון וקצב והתלמידים נדרשים "להחזיק ראש" עם שני מורים ביחד. אבל "לא פשוט" זו אבן יסוד בהוראת מחוננים. למה שיהיה פשוט, בעצם? וחוצמזה, מורים אוהבים לדרוש מתלמידיהם לעבוד בזוגות ובקבוצות, ובצדק – זו הרי אחת המיומנויות החשובות של המאה ה-21. איכשהוא, כשהם מתנסים בזה בעצמם, הדרישה נשמעת משכנעת יותר.

הדבר השני זה שהיה קושי. שני המורים, שזיהו שיש בעיה אמיתי, עשו שינוי. נכון שמדובר בשיעור העשרה ולא ב"מקצוע" של "המערכת", ועדיין בית ספר הוא בית ספר והשיעור צריך להתקיים. תמיד נדמה שקל יותר כשאין "חומר" שנבחנים עליו באופן רשמי, אבל זה גם קשה יותר, כי מי מחליט מה וכמה לדרוש? אולי פה בדיוק אפשר לוותר? – ולא זו בלבד, אלא שהתלמידים יודעים שיש קושי ושהמורים שינו את התוכנית בגללו. מה הם לומדים מזה? – יש מי שיאמר שהם למדו שמוותרים להם בקלות. אני חושבת שהם דווקא למדו שיעור חשוב בגמישות. לא ויתרו להם על השיעור, לא החליפו מורים. שאלו אותם איך ללמד מחוננים והסכימו להקשיב להם – בתנאי שיעבדו על זה.

ולהישאר מבוגרים אחראים

ועוד דבר למדנו (שוב): כבר שנים רבות – מאז הילדה בשמלה-אדומה-ושתי-צמות, ההיא שלא ידעו מה לענות לה, דרך הילד ששרים לו שישמור על העולם וכלה בגרטה טונברג – שהמבוגרים בעולם הולכים ומתיילדים ומקווים שהילדים יעשו בשבילם את העבודה. מעולם לא חיבבתי את הגישה הזאת. לא (רק) משום שאני זקנה ושמרנית אלא משום שאני חושבת שצריך ותק מסוים על פני כדור הארץ, ורוחב יריעה מסוים, כדי לחדש באמת. זה לא אומר שלא צריך להקשיב לילדים; לא פעם יש להם רעיונות חכמים שלא מוגבלים על ידי חסמי "אבל במציאות". מצד שני, לא תמיד כדאי ליישם את העצות שלהם ככתבן וכלשונן או לתת להם לבצע את זממם.

מצד שלישי, אפשר לזרוק להם את הכדור פעם נוספת. לשבת ולחשוב אתם אחרי שמתנסים באחת ההמלצות שלהם, לחשוב אתם מה עבד ולמה. לראות אתם מה ההבדל בין הפרוייקט הזה לבין הפרוייקט של נתיבי איילון. לדבר אתם על משמעותה של יצירתיות, לחשוב אתם האם ומתי היו יצירתיים ומה תרם לזה.

ולהביא את התלמידים לעשות משהו עם הרעיונות

ועוד משהו אפשר, ויניב ואייל כבר עושים אותו: לצפות מהם ליישם את הרעיונות שלהם. והמוקד הוא לא איך בית הספר ישתנה אלא מה יעשו תלמידים עם הרעיונות שלהם. וזה חשוב כי סיעורי מוחות ואפילו האקתונים רבים מסתיימים בהתרגשות עצומה – ולא יותר. ויזמות לא יכולה להסתפק בהעלאת רעיונות טובים, אלא, בעיקר, לגרום לשינויים לקרות במציאות, וגם להישאר לאורך זמן. אז הם חושבים להציע לתלמידים שני מסלולי מימוש: האחד – שיהיה יום לימודים שהוא באחריות התלמידים (עם אותם חומרים לימוד רגילים, אבל בדרך שלהם), והשני – שיצאו ללמד צעירים בבי"ס יסודי בדרך שהציעו (המנהלת של היסודי כבר הסכימה).

אז בעצם יש לנו מתכון – איך ללמד מחוננים

כי כל הצדדים האלה, של הניסוי והטעייה, של ההתמודדות עם הוראה של שני מורים, של חיפוש אחר תשובות אפשריות רבות לשאלה אחת ושל חשיבה על התהליך שנעשה – כל אלה, ממש כולם, הם הדרך הנכונה להוראת מחוננים.

~~~

התמונות: גרפיטי בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב, שצולמו בסיור שסיפרתי עליו כאן. בראש הפוסט גרפיטי מסדרת הקופסונים של עדי סנד

The post אז איך כדאי ללמד מחוננים? appeared first on אירועים מחוננים.

וזה קצת מדאיג, כי אולי זה אומר שהיא תהיה פוליטיקאית כשתגדל. שרת חינוך, נגיד.

כי יש מלים ששרי חינוך אוהבים. "הערכה ומדידה" הן מלים מעולות, כי אפשר להשתמש בהן במלוא ההערכה ואפשר לירוק אותן כך שיישמעו כמו קללה. או "למידה משמעותית", צמד המלים שהביא פעם בכירה במשרד החינוך להתפייט על שינוי של 360 מעלות (ואחר כך מתפלאים שהמשרד נשאר באותו מקום. החינוך, אגב, לא: כל יום שבו הוא לא משתפר, הוא נסוג אחורה. ככה זה בחיים). ויש גם "היבטים חברתיים" ו"למידה מצמיחה" ו"מענה לצרכים" ושאר מלים שאומרות: פחות ללמוד, פחות לדעת. אבל במקום הראשון, זוכת האוסקר החינוכי-ממשלתי, האהובה ביותר בפער עצום – עומדת הרפורמה.

רפורמה, מילה חביבה שכזאת

ככה זה עובד: נכנס שר חדש, ויש לו אג'נדה. ולא רק אג'נדה יש לו אלא גם שעון חול שמזכיר לו מה משך ימיה של ממשלה בישראל ושאם הוא רוצה לעשות שינוי כדאי לבחור שינוי מספיק משמעותי, כזה שייזכר לעולם. יש כאלה שהאג'נדה שלהם היא לצאת מהמשרד הזה כמה שיותר מהר, לאחרים יש אג'נדה חינוכית. ב-25 שנותי במערכת החינוך עמדו בראש משרד החינוך 14 שרים. חלקם לא הותירו נזק משמעותי. אחרים הובילו רפורמה.

רפורמה, מספרת לנו ויקיפדיה, היא תהליך שינוי שיטתי והדרגתי של סדר חברתי ישן. נהוג להבחין בין רפורמה למהפכה: מהפכה משמעותה שינוי יסודי, מיידי ורדיקלי, ואילו רפורמה מביאה לשינוי איטי יותר והדרגתי. שרים לא יכולים להרשות לעצמם להוביל רפורמה. הרי רפורמה אורכת זמן ואין סיוט גדול יותר לפוליטיקאי מאשר המחשבה שמישהו אחר יגזור את הסרט שהוא עיצב. אז הם מתכננים מהפכות אבל קוראים להן רפורמות כי בלועזית זה נשמע יותר טוב. ואחרי שהם מתכננים את המהפכה הם יוצאים לתקשורת כדי לספר על הרפורמה ולתת תקווה חדשה לשחר של יום חדש.

השבוע עלה לכותרות עוד שחר כזה: החל משנה הבאה ייבחנו תלמידי התיכון בארבע בחינות בגרות בלבד. במדעי הרוח לא תהיה בחינה, במקום זה יכתבו עבודה סמינריונית בין תחומית. זה יעשה אותם כל כך מאושרים ומלאי סיפוק והגשמה עצמית ומיומנויות שהם יעזבו את הטיק-טוק וילכו להתנדב עם ניצולי שואה, וכשהניצולים יישנו הם ישבו לקרוא להנאתם תנ"ך ואפלטון וטשרניחובסקי.

ובכן, הרפורמה הזו איננה רפורמה. והאמת היא שהיא גם לא חדשה: השבוע שמעתי את שי פירון מסביר ברדיו שזה המשך ישיר של רפורמת "למידה משמעותית" שהוא החל בה. הוא צודק, אגב. אז למה צריך להתחיל בה שוב? – טוב ששאלתם. התשובה היא כמובן שהיא לא הצליחה. פירון יגיד שזה בגלל שלא לא היה לו מספיק זמן – הוא כיהן פחות משנתיים – וזה כנראה חלק מהסיפור, אבל החלק האחר הוא שפירון לא התכוון להוביל רפורמה אלא מהפכה.

זו לא רפורמה בבגרויות, זו מהפכה

וזו גם הטעות הגדולה של המהפכה הנוכחית: גם היא להוטה להשיג תוצאות שאפשר יהיה לנופף בהן, ופחות להוטה אחר שינוי אמיתי ועמוק. וגם היא מתחילה מהסוף במקום מההתחלה. כדרכן של מהפכות, היא מזהה את האליטה הישנה ומוציאה אותה להורג וממליכה במקומה מלך חדש אשר לא ידע את יוסף.

ממש כמו מהפכת פירון – גם היא מספרת לנו שהעיקר הוא התהליך ולא התוצרים, אבל מה שהיא עושה זה לשנות את התוצרים ולא את התהליך. היא מספרת לנו שכל המקצועות חשובים באותה מידה אבל מוותרת על בחינות חיצוניות רק במדעי הרוח. היא מספרת שמה שחשוב הוא שילדים ילמדו מתוך עניין אבל את מקצוע הבחירה, האחד שהם לומדים מתוך עניין, היא משאירה כמקצוע שיש בו חובת היבחנות. היא מספרת שהיא רוצה לצמצם פערים אבל מגדילה אותם (העשירים ילמדו יותר, מי יפריע להם? חוץ מזה, יש לכם מושג כמה עולה היום לקנות עבודה סמינריונית?!). היא מספרת לנו שהיא רוצה רפורמה אבל עושה מהפכה, וזו מהפכה מהסוג של גם וגם: גם נאכל את הדגים המסריחים וגם נגורש מהעיר. גם נלמד פחות וגם לא נדע יותר.

וחבל שזו לא רפורמה בבגרויות, כי צריך

בחינות הבגרות זקוקות לרפורמה. רפורמה רצינית, כזו ששואלת מאין באנו ולאן אנו הולכים, וגם זוכרת שנבחרי ציבור עתידים ליתן דין וחשבון. רפורמה שיודעת שיקח זמן רב עד שיגזרו את הסרט ומוכנה להסתכן בכך שמישהו אחר יאחז במספריים – כי החינוך חשוב לה באמת. רפורמה שמציבה חזון ופורטת אותו למטרות וליעדים שאפשר יהיה לזהות אותם כשיושגו (ולא, "מיומנויות המחר" ו"מכינה לחיים" אינם כאלה, וגם "למידה משמעותית – לא רק לשנן ולהקיא על הנייר, אלא משהו שהתלמידים באמת יזכרו" לא ממש). רפורמה שמאפשרת למורים ולמנהלים ללמוד ולחשוב ולשנות ולא מכלה את זמנם בלימוד המלים הנכונות שצריך לכתוב בדו"חות למשרד החינוך.

כדי שתהיה רפורמה צריך שרי חינוך שיש להם אורך רוח, שמסוגלים לתכנן לשנים ולהתניע שינוי ולעבוד בשיתוף פעולה עם השטח ומדי פעם לעצור ולבדוק באומץ מה עובד ומה לא. שרים שמוכנים להתחיל מהלמידה ובעקבותיה לעצב את ההערכה, ולא להיפך. שרים שבאים לחנך את מערכת החינוך או לפחות להביא אותה ללמידה משמעותית: כזו שלא עוסקת רק בשינון מתווים והקאת דו"חות, אלא מלמדת משהו שהיא באמת תזכור.

~~~

בתמונה: אני, כשמבשרים לי על שחר של יום חדש. ואם אתם יודעים איך קוראים לצמח הזה שמפאר את גב המרפסת שלי אשמח אם תספרו לי פה בתגובות (אני חושבת שזה פילדנדרון אבל לא יודעת איזה מהם).

~~~

הפוסט הזה פורסם בפייסבוק. מוסיפה פה שתיים מהתגובות – אבל ממליצה להכנס לפוסט עצמו, לתגובות שלי לתגובות של רבקה ושל מיכל, וכמובן – יש שם עוד הרבה דברים שמעוררים חשיבה… וכמובן, אשמח מאד למחשבות נוספות על הרפורמה הזו ועל מה שכתבתי. בשביל זה יש פה תגובות למטה, ואפשר כמובן להגיב לפוסט בפייסבוק.

שתי תגובות פייסבוק שבחרתי להביא כאן

רבקה קופלר כתבה – אם נמשיך את ההגיון של נ' בת השנתיים ורבע, שימי לב שהיא ודאי מחברת מילים בסדר ובהגיון שאינם מתיישבים עם צורת המשפט התקנית לנו בשפה, ואת ודאי מחייכת ומתחילה לחקות אותה מתוך חיבה ואהבה. יש חוקרים שאומרים שהגיון שפת התינוקות הוא הנכון – ואנחנו המבוגרים שיבשנו אותו מטעמים שונים ומצפים מהתינוקות "להתבגר" ולהתיישר לפי זה החדש. הגיע הזמן שנקשיב גם בעניין הלמידה ואופי הלמידה לילדים. שנים ארוכות מדי נכפה עליהם ללמוד בכל מיני שיטות שלא הוכיחו את עצמן, שבברור לא מקנים להם דעת ואם רבים מהם הופכים בסוף לבוגרים משכילים ורחבי דעת – זה כנראה למרות השינון והלמידה לבחינות, למרות חומר הלמידה המצומצם. הגיע הזמן למהפכות ולא רק לרפורמות. הגיע הזמן להפוך את הקערה על פיה ואולי לחזור למה שבית הספר היה פעם – מקום בו גם קונים דעת. שילמדו לכתוב, לקרוא ולחקור על מנת שיוכלו לכתוב עבודה קצת יותר רצינית. בעיניי, מוטב שיבטלו את בחינות הבגרות כולם!

ומיכל ארמוני הגיבה – הסתייגות אחת – מושגים כמו למידה משמעותית אינן מילים בטלות. ואלו בהחלט יכולות להיות מטרות על. העניין הוא שמי שבוחר מטרת-על שכזאת צריך להבין היטב מה היא אומרת, מה זאת בעצם למידה משמעותית, כדי שאפשר יהיה לפרק אותה למטרות ביצועיות וכדי שיהיה אפשר לבחון אם הושגו. וזה לא תמיד מתקיים. אז כן, גם אמירה שנשמעת גדולה כמו ״לא רק לשנן ולהקיא על הנייר״ היא בת-ביצוע וניתנת להערכה וכל מורה יודע לעשות זאת, למשל ע״י תכנון ההוראה וההערכה בהשראת מסגרות כמו הטקסונומיה של בלום, סולו ועוד.

וחשוב לא פחות, לבחון תוכניות חדשות גם במרחק זמן, כדי להשתכנע שתכנית נתונה אכן מביאה לשינוי המיוחל… למשל, לקחת קבוצה גדולה ומייצגת של בוגרי מערכת החינוך, נניח אחרי שנה או שנתיים, ולשאול אותה שאלות שכדי לפתור אותן צריך ידע במקצועות שונים שנלמדים בבית הספר אבל הן לא נראות כמו השאלות שצריך לפתור במבחני בית הספר. שאלות שעיקרן לבדוק האם התלמידים לשעבר הצליחו אכן להפנים את הרעיונות והמושגים שלמדו כך שיוכלו להשתמש בהם בסיטואציות שונות…

The post רפורמה בבגרויות: שחר של יום חדש appeared first on אירועים מחוננים.

– והאנציקלופדיה העברית, מה אתה? – שאלתי אותה בחביבות, ניתנה למשה מסיני?

– לא, נו – התפתלה כיפה אדומה בכסאה, – התכוונתי שאת ויקיפדיה כתבו אנשים פשוטים, כאלה שאי אפשר לדעת מי הם ומהם, ואת העברית – מומחים.

ויקיפדיה היא כשל שוק

דמיינו רגע כפר דייגים, שתושביו יוצאים לילה-לילה לדוג להם פרנסה. שלדי ספינות שנטרפו בלילות ללא ירח מעידות שיש צורך במגדלור במקום הזה, אבל תושבי הכפר אינם ששים להקים אותו; למה להם לשלם על מגדלור שייהנו ממנו גם תושבי הכפרים השכנים וסתם מזדמנים שלא שילמו בעדו? לעזרתם בא העשיר של הכפר. הוא מחליט לבנות מגדלור כמעשה פילנתרופי, והמגדלור כל כך מוצלח עד שנשות הדייגים קוראות לאורו את ספרי האחיות ברונטה בעודן מחכות לאהוב שיצא למרחקים. אבל החיים זה חיים, והמגדלור מצריך תחזוקה, וכשהפילנתרופ מחליף את הפנס הצהבהב בפנס לבנבן ממנו קמה זעקה גדולה ומרה ועיתוני הכפר מלאים ב"אוי מה היה לנו".

– ככה זה, – מסביר הפילנתרופ בסבלנות למי שמוכן לשמוע, רק מי שמתחזק את המגדלור רשאי להחליט.

"בכלכלה, מוצר ציבורי או טובין קולקטיביים (באנגלית: Public good) הוא מוצר שאין דרך אפקטיבית למנוע מאנשים להשתמש בו או ליהנות ממנו ללא תשלום, ובנוסף, שימוש במוצר על ידי אדם אחד אינו מפחית את הכמות הזמינה לאנשים אחרים. לכן, הגדלת מספר המשתמשים אינה כרוכה בתוספת עלות" (מספרת לנו מי אם לא ויקיפדיה).

ויקיפדיה, כמו מגדלור, היא מוצר ציבורי. כולם משתמשים בה והיא לא "מתבזבזת" מזה. אבל כמו מגדלור היא זקוקה לתחזוקה, והמשקיעים בה חושבים ששמורה להם הזכות להחליט על התחזוקה הזאת.

ואולי ויקיפדיה היא כל הטוב שבשוק חופשי?

לא מזמן התחוללה סערה תקשורתית עם היוודע ההחלטה על מחיקת הערך על מותו של הלוחם בראל חדריה שמואלי מויקיפדיה ישראל. הדף נמחק ברוב של 46 תומכים נגד 35. בדף השיחה המכיל את הדיון על המחיקת נכתב: "כל ויקיפד מונע מרצון אמיתי, כן וטהור לשפר את המיזם השיתופי הרחב והחשוב הזה, העוסק בהנגשת הידע האנושי לכל קוראי העברית, ומקדישים לשם כך בהתנדבות מלאה מזמנם וממרצם. כל הדיונים, ובכללם דיוני חשיבות, מחיקה ושחזור – הם ענייניים, ונועדו לשמור על עקרון האובייקטיביות ואי־האפליה… אנו מזמינים את כל קוראינו לקרוא לעומק את הדיונים שבדפי השיחה השקופים והנגישים לכל דורש, ואף להוסיף טיעונים ענייניים…"

אני מאמינה שכל ויקיפד מונע מרצון אמיתי כן וטהור וכו', אבל גם מעוד דברים. ממש כמו עורכי האנציקלופדיה העברית, או כל יצירה אקדמית אחרת, שמעורבים בה פוליטיקה ואגו משל היתה ממשלה היפותטית של 28 שרים שבראשה מפלגה שזכתה לשישה מנדטים. אין לי מושג אם עורכי הויקיפדיה הם חונטה יותר שמאלנית או יותר ימנית, יותר אלימה או יותר מכבדת מעורכי כל אנציקלופדיה אחרת. מה שאני יודעת הוא שאת הפרוטוקולים של זקני "יבנה לרוס" איני יכולה לקרוא אבל את דפי השיחה של ויקיפדיה כן. יתרונה הגדול של הויקיפדיה, עוד יותר מהיותה מוצר ציבורי, הוא שקיפותה, גם אם היא יחסית.

את הכיתה הבאה לקחתי לסדנת עריכה בויקיפדיה. חלק שמחו, חלק רטנו ש"המורה עושה לעצמה יום כיף וגוררת אותנו". אחד הדיונים הסוערים שנוהלו שם היה בשאלה האם "שקית סנדוויץ'" זכאית לערך בפני עצמה או שהיא חלק מערך גדול יותר של "שקית". ובכן, אני מכירה שאלות חשובות יותר, אבל מאמינה שהתלמידות שלי הבינו מהדיון הזה דבר או שניים על מושגים, היררכיה וכתיבה אנציקלופדית.

ועוד משהו הן למדו: שעולם הידע מצריך למידה ולעתים אף מאבק. לא קל לערוך בויקיפדיה, לפעמים צריך להתווכח ולריב ולפעמים זה לא עוזר. בין חברי היו שכתבו על האכזבה שחוו הם, ילדיהם ותלמידיהם מעריכה נוקבת ובוטה. "תארו לעצמכם מה זה עושה לילד, שמוחקים לו מה שכתב", כתבו, "וכמה עורכים מוכשרים פספסה הויקיפדיה". ובכן, אני מעדיפה את חומו של המטבח הפתוח לכל מי שמוכן להזיע על פני הקרירות שנשבה בחדרי העריכה הסגורים של "מסדה" ו"מכלול".

ואולי השינוי הוא עקב אכילס של ויקיפדיה, אבל הוא גם סוד הצלחתה

כמה חודשים אחרי הסדנה ההיא ישב רוח סערה שלנו, אז תלמיד כתה ז, במרכז הבית. הוא עשה אנסין באנגלית ושוועת עצביו שעלתה השמימה הגיעה גם אל גיגית הכביסה שקיפלתי. ביררתי מה קרה.

– לא יודע מה זה website, אני מחפש במילון ואין את המילה הזאת בשום מקום – שפך הרוח את חמתו. מבט קצר במילון הספיק כדי שאפרוץ בצחוק ואסביר לו שהוא משתמש במילון (היוקרתי! אוקספורד!!) ששימש אותי בנאמנות מאז קניתי אותו לבגרות באנגלית בשנת 1988. מאחר שאני מורה להסטוריה ויודעת שבעיני ילידי המילניום החדש אינטרנט, כמו שוקולית, היו "מאז ומתמיד" הסברתי לו שבשנות ה-80 טרם היתה המילה website שגורה בפי הציבור הרחב. למעשה, הוספתי, נכנס האינטרנט לביתינו לראשונה כשנולדת, בסוף שנת 2000 בערך.

(לפני שנמשיך, רגע של גילוי נאות: האיש ואני אוהבים ספרים. הספריה הביתית שלנו עומדת להערכתי על כ 2000 כאלה. גדלנו בבתים לא עשירים, אבל כסף לספרים היה תמיד, כי "ככה נראה בית יהודי" ו"ספר זה נכס צאן ברזל". ברור שאנציקלופדיה היא "נכס צאן ברזל" בריבוע, אז בערך שנתיים לאחר הכנסת האינטרנט, קנינו לבכור שהיה כבר בן 10 אנציקלופדיה. הרי אי אפשר לגדל ילדים בבית שאין בו אנציקלופדיה רצינית אחת לפחות).

אז הלכנו, רוח סערה ואני, לבדוק אם יבנה-לרוס שקנינו ב 2002 מכירה באינטרנט. והרי הממצאים: במפתח, כרך 16, מופיע "אינטרנט ודואר אלקטרוני", כרך 1, עמ' 175. פתחנו כרך 1 עמ' 175 וגילינו שאין. בדקנו דף-לפני-דף-אחרי, עדיין אין. מה קורה כאן? – בדיקה מהירה העלתה שכרך המפתחות יצא בשנת 2000, אבל כרך מספר 1 הודפס ב-1997… 

והנה, באבחת אנסין אחת, קיצור תולדות ה"למה צריך אנציקלופדיה שיתופית ברשת".

~~~

פעם, בימי עלומי הרחוקים, אנציקלופדיה היתה סט שמפאר כל ספריה ביתית שמכבדת את עצמה. היום אפשר למצוא את כרכי העברית ליד פחי הזבל; חנויות הספרים המשומשים אינן חפצות בהן כי אין מי שיקנה. באחת מספריות בתי הספר שביקרתי בהם לאחרונה ראיתי שרפרף המורכב משני לוחות עץ שביניהם מודבקים כרכים ישנים של אנציקלופדיה עברית. הייתי בטוחה שמישהו גאה במיחזור, ובכל זאת רציתי לבכות.

את הויקיפדיה עורכים אנשים. את הויקיפדיה קוראים אנשים. במקום שיש אנשים יש ויכוחים ופוליטיקה ואגו ואג'נדות. אולי זה בכלל הזמן המתאים לשמוח על שיש ויקיפדיה שמספרת לנו על כל אלה.

~~~

בתמונה למעלה – ספריית חדר העבודה שלי, בה שוכנת תורה למשה מסיני במדף אחד עם אנציקלופדיה. חבל שהן לא יודעות לדבר.

במחשבה שניה, אולי זה דווקא מזל.

~~~

ועוד תמונות:

את ארון האנציקלופדיות במרכז מחוננים "יחד" ברעננה מתחזק אלון גינצברג לצורך הקורס "במבט הסטורי" שבו מפצחים תלמידיו כתב חידה תוך שימוש באנציקלופדיות – "ולא בגוגל, שבו אתה פסיבי יחסית". השנה נלמד הקורס במרכזי המחוננים במודיעין, הוד השרון והרצליה.

תמונת המגדלור לקוחה מכאן: Paulius Dragunas on Unsplash

The post כתבו עליו בעיתון. או בויקיפדיה appeared first on אירועים מחוננים.

משוואת ישר היא y=a+bx, הזכיר לנו המרצה בשיעור הראשון, ואני נדהמתי ונדאגתי כשגיליתי שממש הייתי צריכה לחשוב על רגע כדי להיזכר ולהבין.

ממש בימים אלה חוגג התואר השני שלי בר מצווה.

אי אז בעת העתיקה סיימתי שנת שבתון ותזה על פריון של נשים דתיות בישראל וחשבתי שהשלב הבא יהיה תואר שלישי בדמוגרפיה של יהדות זמננו. החיים, מתברר, חשבו אחרת. הם לא אמרו כלום, כמובן; החיים לא נוהגים לפטפט. רק דאגו לשים לפני את הקמת אולפנת טליה למחוננות ולמצטיינות והרשו לי לבחור שלא להצטרף.

אני לא מבין מה יצא לך מלקבל משכורת נמוכה יותר עבור אותה עבודה,

אמר המנהל שלי כשביקשתי להפחית יום עבודה אחד כדי לצאת ללימודים. אין לי זמן לנשום, אמרתי לו, אני לא מצליחה לעצור וללמוד כלום. לא מספיקה אפילו לפתוח מאמרים שמעניינים אותי. השיחה הסתיימה עם מאמר מעניין שנחת לי במייל. "מקווה שתמצאי זמן לקרוא, כי בטח תמצאי דרך לכתוב עליו בבלוג", כתב לי. כמובן שמצאתי. אבל כשפתחתי את המאמר בכרטיסיה אחת דאגתי לפתוח בשניה טופס רישום ללימודים.

הבנות שלי אוהבות ללמוד, אמרה לי חברה השבוע.

בהצלחה בשיגעון, לא מבינה למה את עושה את זה לעצמכם, כתבה לי חברה אחרת שכתבתי לה שמצטערת, אין לי זמן, חזרתי ללמוד.

את לא חושבת שהשקעה במחוננים באה על חשבון דברים אחרים? – שאל אותי אחד המראיינים לתואר במדיניות ציבורית באוניברסיטה שלא בחרתי בה בסוף. אני לא מכירה השקעה ש*לא* באה על חשבון דברים אחרים, עניתי. הראיון הסתיים ואני שאלתי את עצמי מהו תג המחיר של הלימודים האלה שאני כל כך רוצה להתחיל. לא דמיינתי שזו תהיה השאלה הראשונה של התרגיל הראשון מהשיעור הראשון של התואר.

העלות החלופית שלי ללימודי מדיניות ציבורית

אז יש תג מחיר של כתיבה. כי יהיו פחות פוסטים בבלוג שלי השנה, זה ברור. ויש השתלמויות והרצאות שנאלצתי לסרב להן כי לא יהיה לי זמן. והיו לא מעט כאלה. ויציאה לקפה זוגי או בישולים בנחת ולפעמים אירועים בימי ששי בבוקר, כי יש לימודים (בזום. תודה לך, קורונה, שחסכת לי שעתיים וחצי על הכביש).~~~– במצפה פרי עמל שבגליל, מתגוררות שתי חלוצות – ציפורה ומלכה. (יום ששי, שש ורבע בבוקר, תרגיל ביסודות הכלכלה. שאלה שניה)

פורסם בפייסבוק, 15.10.21.

בתמונה – העלות החלופית הכי מרעישה: שמן מכונות. מסתבר שהמתימטיקה שלי העלתה חלודה.

The post עקומת התמורה במצפה עמל: העלות החלופית של חזרה ללימודים appeared first on אירועים מחוננים.

מי שגדל במושב יודע שיש דברים שלא קונים בצרכניה: ביצים ותפוזים, מנדרינות ופקאנים. דבש לא גדל אצלנו על העצים, אבל ידענו אצל מי הוא כן גדל. אז הייתי דופקת בדלת, והם היו פותחים, שואלים בשלום אבא ואמא, ואז גברת ארליך היתה הולכת להביא דבש ומר ארליך היה שואל אותי שאלות בתנ"ך עד שחזרה, ואני הייתי אומרת תודה וחוזרת הביתה.

חוץ מהדבש לא ידעתי עליהם הרבה. הכרתי נכד אחד שלהם, שהיה בא לבני עקיבא בשבתות בהן התארח בכפר, והיה עוד סיפור אחד שהתרחש עוד לפני שנולדתי: היה ספטמבר, לאבא שלי היה סכסוך גדול עם המושב ובהוראת מזכירות סילקו את האחים שלי מגן הילדים. ואז, בערב ראש השנה – כך היתה אמא שלי מספרת ומתרגשת בכל פעם מחדש – הופיעה אצלנו בדלת גברת ארליך עם צנצנת גדולה של דבש ואמרה: רק שתדעו שלא כל הכפר עומד מאחורי ההתנהגות הזו.

ככה עברו השנים, שלום-שלום ברחוב וצנצנת דבש אחת לתקופה. ובחול המועד פסח, כשכבר הייתי בשירות לאומי, חזרה אמא שלי מהצרכניה עם מתכון לעוגה שקיבלה מגברת ארליך, ואני משכתי בכתף והחיים המשיכו.ואחרי כמה חודשים, ממש בתחילת השנה המוזרה בה למדתי רוקחות באוניברסיטה, התקשרה אמא שלי ואמרה שגברת ארליך מציעה שאפגוש את הנכד שלה. לא, לא ההוא שאני מכירה קצת מבני עקיבא, אחד אחר. ממש לא התחשק לי, אבל להסביר את זה לאמא שלי התחשק לי עוד פחות, אז עשיתי חשבון מהיר של עלות-תועלת ואמרתי טוב, נבזבז ערב. לא נורא.

שלושה עשורים וקצת עברו מאז הערב ההוא והכפר השתנה לבלי הכר. שלשום הלכנו לבקר את גברת ארליך תשע-עשרה שנים אחרי שליוינו אותה לדרכה האחרונה, והבנתי שרוב אנשי הכפר שהכרתי כבר עברו, כמוה, לגור במשכן הקבע."בת גאה לעם ישראל", כתוב על מצבתה, "חכמה וישרת דרך, נאמנה לתורה ועושה חסד, עמלה במסירות למען עמה ארצה ומשפחתה". על מעט ממעשיה שמעתי באיחור, על רובם כנראה לא שמעתי בכלל. את נועם ההליכות וההומור ואהבת האדם והדיבור בקֹמץ על המקומות אליהם הוֹלכה ועל הדברים שחוֹשבה לא הנציחו שם. את יושר הדרך הספקתי להכיר, וגם את החוכמה ואת חוכמת-החיים, ועל חסד אחד שלה אני מודה מאז הערב ההוא שהסכמתי לבזבז.

לא מזמן התקשר אלי מישהו ושאל אם הוא מדבר עם גברת ארליך.לא, אמרתי לו, אני רחל. גברת ארליך היא סבתא של בעלי.

(פורסם בפייסבוק)

The post אנחנו שנינו מאותו הכפר appeared first on אירועים מחוננים.

לא, לא ההיא מהחבובות, אלא אפליקציה לטלפון הנייד המאפשרת "לייצר מסמכים ומצגות מכל סוג ועל כל נושא שבעולם, במטרה להחליף כלים מיושנים כמו מעבד תמלילים, בדרך ביטוי ויצירה הטבעית יותר לקהל היעד של נערות ונערים וגם סטודנטים ומבוגרים צעירים״ (כך מתאר אותה שאול אולמרט, אחד המפתחים).

שאול סיפר על האפליקציה בקבוצת חדשנות טכנולוגית בחינוך בפייסבוק ובדיון שהתעורר כתבה נועה להב, מנהלת הקבוצה: מסקרן אותי לשמוע מה "הצד של מדעי הרוח" בקהילה שלנו אומר על פיגי… – ותייגה אותי. שבוע לקח לי עד שהבנתי מה אני רואה: מדובר בעוד מקרה של

בלבול בין תוכן לצורה

שאול המשיך והסביר מה הביא אותו לפתח את פיגי: "החלום שלי הוא שבעזרת פיגי הרבה תלמידים שכיום המורים וההורים שלהם חושבים שהם עצלנים ולא ממש חכמים, יוכלו להראות לעצמם ולסביבתם איזה פוטנציאל ענק גלום בהם. הנה דוגמה לעבודה לבית ספר שנעשתה בעזרת פיגי – כמו שאתם רואים, היא מכילה את אותם התכנים שהיה מכיל חיבור טקסטואלי, אבל היא נעשתה באמצעות הטלפון הנייד, מה שעזר לתלמיד להתבטא בצורה טבעית וזורמת, ומוגשת בצורה שמאוד קלה לצריכה ועיון".

פתחתי את העבודה. מדובר ביומן קריאה (Book Report) חזותי ונחמד. האם הוא עונה על דרישות המורה? – שאלה טובה, אני מקווה שכן; האם הוא מכיל את כל התכנים שהיה מכיל חיבור טקסטואלי? – אני ממש מקווה שלא. משום שמצגת (או סרטון) וחיבור טקסטואלי לא צריכים להכיל את אותם התכנים.

רגע של הסטוריה

השנה היא תשנ"ז ואני מתחילה את דרכי במערכת החינוך. רק לאחרונה קנינו מחשב, חיבור לאינטרנט עוד אין לנו והדפים שאני מחלקת לתלמידותי נערכים במעבד תמלילים וורד מבית מייקרוסופט. אני חריגה בנוף הבית ספרי: רוב המורות מחלקות דפים בכתב יד (לא פונט גוטמן-יד - יד ממש). למעשה, זו התמונה הרווחת במערכת החינוך במחצית השניה של שנות ה-90 (כשאני מעצבת חוברת לימוד לבית ספר יסודי סמוך מגלות המורות התנגדות נחרצת לעיצוב הממוחשב. "בכתב שלנו זה יותר אישי ויפה", הן טוענות בתוקף).
 כמו דפי העבודה, גם רוב העבודות שאני מקבלת בשנותי הראשונות מתלמידותי כתובות ביד. ברוב הבתים עוד אין מחשב לשימוש אישי. עם פרוץ המילניום אני מתחילה לקבל טקסטים מלאי היפרלינקים כחולים (והכחשה גורפת ומלאת עלבון כשאני מעלה תהיה על העתקה בלתי מבוקרת מויקיפדיה ודומותיה). ואז מגיעה רוח חדשה ומנערת את האבק ממעבדי התמלילים המשעממים, אלה שיש להם צורה של A4 לאורך, ומלמדת אותנו שאם כבר החלפנו את מקרן השקפים בברקו יש להפוך את כיוון הדף לשקופית A4 לרוחב. Power Point, קוראים לתוכנת עריכת המצגות הזו, שקיימת כבר מ-1993, והשתלמות קיצית מעניקה לי כרטיס כניסה לעולמם המופלא של האפקטים.  

… ואז התלמידים גילו את האפקטים

אני לא יודעת מתי בדיוק נכנסו המצגות למערכת החינוך כתוצר ראוי של תלמידים, אבל מתישהוא זה נעשה מובן מאליו שבמקום לכתוב טקסט פשוט בשורות משעממות מתבקשים ילדי ישראל לכתוב אותו בשורות קצרות תוך שימוש בפונטים מגוונים ובדמויות מונפשות הפולשות אל המסך תוך סיבוב. יש לזכור כי חלק נכבד מהמצגות לא כללו דיבור עצמאי בפני קהל שומעים כאשר המצגת משמשת עזר חזותי… וכך יצא ששלושה דברים נוספים התרחשו במתאם מופלא עם פריחת המצגות כפלטפורמת כתיבה תלמידאית (לא חקרתי סיבתיות):

• נפגעה יכולתם של תלמידים לקרוא פסקה שהיא ארוכה משלוש שורות ואין בה אותיות מודגשות או מלוכסנות,
• נפגעה יכולתם של תלמידים לכתוב פסקאות ארוכות משלוש שורות,
• המאמץ העצום שהושקע בקנקן (בחירת הצבעים, הפונטים, התמונות והאפקטים) הפך לגיטימי, גם אם בא על חשבון התוכן

וכמו ביצה ותרנגולת, תלמידים שקוראים פחות וכותבים פחות טובים פחות בקריאה וכתיבה (תעשו פרצוף מופתע!) וצריך להתאים את הלמידה ואת ההערכה לדור שקורא פחות וצופה יותר.

ובחזרה לפיגי

פיגי היא כלי נהדר ליצירת מצגות מהפלפון. נהדר באמת: היא נוחה וידידותית למשתמש – יתכן שהרבה יותר מ powerpoint. היא נגישה לבני נוער, שרובם מחזיקים את הסלולרי ביד יותר שעות משהם מבלים מול מחשב. כשצריך מצגת – פיגי היא כלי נהדר.

אבל היא לא כלי לכתיבת טקסט. לא משום שהיא לא בסדר, אלא מפני שלפלטפורמות שונות יש שימושים שונים. ברור לנו שנכתוב תוכן באופן שונה בפלטפורמות חברתיות ורשתיות שונות: אינו דומה ציוץ בטוויטר לפוסט בפייסבוק, לפוסט באינסטגרם ולפוסט בבלוג. ממש כך יש לזכור שאותו רעיון ייכתב ויישמע אחרת כשייכתב כתשובה במבחן, יוצג בפוסטר או ישמש למצגת המלווה פרזנטציה בפני קהל. בעוד שההבדל בין כתיבה בעט לכתיבה במעבד תמילילים הוא עניין של נוחות שימוש, ההבדל בינם לבין פרזנטציה הוא במטרה וב"חוקי" הפלטפורמה.

כלי חלופי זה נהדר, מטלה חלופית כדאי לשקול שוב

אין לי שום דבר נגד מצגות. להיפך, אני אפילו עושה שימוש בכאלה, כשאני צריכה. כלומר, כשני מעבירה הרצאה ורוצה עזרים חזותיים מהסוג שכדאי להכין ולהקרין מראש. אני אוהבת לעבוד עם powerpoint, זה עניין של טעם והרגל (ממש כפי שלצורך כתיבה במחברת אני מעדיפה עט ג'ל 0.4 בצבע חום או סגול על פני כל אפשרות אחרת). מהבחינה הזו, פיגי נהדרת – אם אצטרך יום אחד להכין מצגת כשאני בתחבורה ציבורית בדרך לעבודה אין לי ספק שימוש בסמארטפון יהיה נוח יותר מאשר פתיחת מחשב נייד.

ואני גם בעד להטיל על תלמידים הכנת פרזנטציות, כלומר: להציג נושא בפני קהל, כאשר המצגת מכילה רק עיקרי רעיונות וגרפיקה מתאימה.

אבל חשוב שלא לבלבל את המטלה הזו עם הצורך האמיתי בדיבור מעמיק על רעיונות ובכתיבה מסודרת שלהם. בחיים האמיתיים יש צורך בזה ובזה. מותר האדם מן הבהמה הוא ביכולת לחשוב ולדבר על רעיונות מורכבים. סטורי באינסטוש הוא כלי נהדר להעברת חוויה, אבל הוא לא יכול להחליף לימוד הסטורי של תקופה; היכולת להעביר רעיון במיעוט מילים היא חשובה ביותר לצד, לא במקום, היכולת לכתוב עליהם בצורה רצינית.

עוד הוכחה? – בבקשה

גמרתי לכתוב תגובה לפוסט בפייסבוק, והבנתי שתגובה שכולה טקסט לא תעבוד כאן. אז יצרתי חשבון בפיגי והכנתי מצגת. זה לקח כחצי שעה. כדאי להציץ (לחיצה על התמונה תעשה את העבודה) – נראה לי שההבדל בינה לבין הטקסט הכתוב ברור למדי…

ועוד משהו, בקטנה, על תוכן וצורה

כמו שקורה בחיים, הכל מתקשר להכל, ואני כותבת את הפוסט הזה בסוכה. וכבר סיפרתי פה בבלוג שסוכות הוא חג שמלמד אותי גמישות. שבוע של מגורים בסוכה העומדת במרפסת הבית מעוררים מחשבות על תוכן וצורה: מה הופך את הסוכה לבית? האם תהיה עשויה מבד או מעץ? עד כמה נוחה היא צריכה להיות? אילו שולחן וכסאות ומיטה וכורסה נכניס אליה, כדי שתהיה בה אוירה ביתית? אילו קישוטים ייתלו בה – קבועים וקנויים, או דווקא כאלה שנכין מדי שנה (או לפחות מדי גשם)?

כשכתבתי היום חשבתי על השאלות האלה, ונזכרתי בפוסט ששיעשע אותי בתקופה בה גרנו בשני בתים – בדירה ירושלמית קטנה באמצע השבוע, ובביתנו המרווח בטלמון – בשבתות וחגים:

כי יש קשר בין תוכן לצורה,

וכשמתנסים בתכנים שונים ובצורות שונות פותחים יותר אפשרויות, ודווקא הפתיחה הזו – יותר מהכניעה למה שקל ומושך – דווקא הפתיחה הזו היא זו שתוכל להפוך את מערכת החינוך לרלוונטית.

The post מצגת או טקסט? – מחשבות על תוכן וצורה appeared first on אירועים מחוננים.

כל פעם זה מדהים אותי מחדש. למעשה, זה מדהים פעמיים: גם שמדינת ישראל מציינת מדי שנה את יום הפלישה לפולין ותחילת מלחמת העולם השניה בחולצות לבנות חגיגיות, וגם שהתאריך הזה נופל עליה בהפתעה גמורה. לא חשבתי שאפשר להפתיע אותי יותר מזה. אבל הפעם הופתעתי במיוחד.

"בית הספר הוא המקום הבטוח ביותר לילדים"

ב 15.8 קיים ישי שנרב ראיון עם מנכ"ל משרד החינוך, יגאל סלוביק, בעניין מתווה פתיחת שנת הלימודים והקורונה. הקשבתי לראיון, ואולי זה מוזר, אבל לא הקורונה עניינה אותי אלא מה שהשתמע מהדברים שאמר המנכ"ל על מערכת החינוך:

"בית הספר הוא המקום הבטוח ביותר לילדים… אנחנו סומכים על ההורים ועל האחריות ההורית והחברתית שלהם… אנחנו סומכים על כולם ועל רובם המוחלט… אנחנו סומכים על ההורים האלה שיגדלו ויחנכו את הילדים שלהם בבית בשיתוף פעולה מלא… השרה מובילה את סוגיית הפערים החברתיים והלימודיים… 12 ימי לימוד הם ימים יקרים מפז. אנחנו איבדנו למעלה ממליון וחצי ימי למידה בשנה שעברה, לא כולל תקופות הסגרים. בתי הספר הם המקום הבטוח ביותר לילדים להיות בו, מאחר ואנחנו בודקים אותם, מנטרים אותם, מקיימים חמש שכבות הגנה…"

וכששנרב הציע שוב, בעקשנות מסוימת, לוותר על מיעוט ימי לימודים הכוללים "ימי הסתגלות" של שעתיים ושלוש, ולדחות את פתיחת שנה"ל ל 1.10, ענה המנכ"ל כך:

"תראו, איפה יהיו הילדים בזמן הזה, באותם 12 ימים? היכן הם יסתובבו, היכן הם יפגשו? מי ינטר אותם, מי בודק אותם, מי יעשה להם את כלל מעטפת ההגנה?"

הקשבתי שוב. ועוד שוב אחד. גם כי רציתי לתמלל את הדברים במדויק, אבל בעיקר כדי לוודא ששמעתי נכון: מסתבר שב 12 ימי הלימוד המפוזרים בספטמבר רק משרד החינוך יכול לדאוג לילדים, והוא יעשה את זה נהדר. ב 18 הימים האחרים —– וואו, אני נחרדת לחשוב מה יקרה להם, בהיעדר בתי ספר!

מזל שכבר אין לי ילדים בגיל הזה.

עכשיו, אני רוצה להיות הגונה: כבר ב 15.8 יכולתי לראות הגיון בפתיחת הלימודים ב 1.9 כמתוכנן. ממש כפי שיכולתי לראות הגיון בדחיית פתיחת שנה"ל ל 1.10 בשנת קורונה. מה שלא יכולתי לראות (או לשמוע) זה

השיח הסופרלטיבי של מערכת החינוך כשהיא מתארת את עצמה

השיח הזה מרגיז במיוחד בימי קורונה, אבל האמת היא שהוא מרגיז תמיד. הרי לפי חוזר מנכ"ל לחופשות ולחגים, חוזר שפרסם אותו מנכ"ל עצמו, שנת הלימודים הארוכה ביותר הצפויה בשנת תשפ"ב כוללת 218 ימי לימודים (וגם זה רק בבתי ספר יסודיים שמלמדים בהם שישה ימים בשבוע):

אז מה יקרה להם בכל שאר מאה ומשהו ימות השנה?

אומר זאת כך: מישהו יבדוק את הילדים, ינטר אותם, יקיים שכבות הגנה עבורם, יגדל אותם ויחנך אותם. וברוב הבתים זה יהיה מישהו שאיננו מערכת החינוך.

אולי סופסוף הגיע הזמן לשאול מה תפקידו של בית הספר. ללמד, לחנך, לאפשר להורים לעבוד ולבלות, לתת סביבה חברתית טובה, להכין לעתיד, לענות על צרכי ההווה, להקנות מיומנויות, להיות המקום בו מוודאת מדינת הרווחה שילדים מקבלים את חמשת המ"מים שהגדיר ז'בוטינסקי (מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא)? שבעים שנה כבר יש פה מדינה, ועוד לא ברור מה צריכים ההורים לעשות עבור ילדיהם ומה צריכה לעשות המדינה.

אז אם המנכ"ל באמת מאמין שבית הספר הוא המקום הבטוח ביותר עבור ילדים – יתכבד ויכופף סוף-סוף את זרועם של ארגוני המורים ויוביל את המהלך הנדרש של שינוי לוח החופשות. מזמן היה צריך לעשות את זה (כן, כן, גם להתאים את לוח החופשות לימי העבודה במשק וגם להתייחס ללוח השנה העברית שמפתיע, כמו האחד בספטמבר, כל פעם מחדש. זה לא בהכרח אומר יותר ימי לימוד בשנה, זה אומר פרישה אחרת שלהם. ואם זה אומר יותר ימי לימוד – שיפתחו את הסכמי העבודה ויפצו את המורים, ממש כפי שהיו משלמים על כל שינוי כזה בכל מערכת שכר אחרת).

ואם הוא לא מאמין בזה, שישתמש בבקשה במילים קצת פחות נמלצות כדי להסביר את ההחלטה לפתוח את השנה כסדרה. אם ניתן לקרוא לספטמבר הזה "סדר".

~~~

הערה: הפוסט המקורי פורסם בפייסבוק ב 16.8.21. שם סיימתי במלים אופטימיות. בתקווה, כתבתי, שההתעקשות על הסדר לא תהפוך את החודש הזה ל"סגר". לכאן הגיע הפוסט באיחור של חודש כמעט. סגר אין, סגר דה-פקטו יש ויש: בין מתווה הבדיקות הסרולוגיות לכיתה הירוקה משתרכים תורים בני שעתיים ויותר במתחמי הבדיקות, והתלונות על תפקודו של משרד החינוך רבות וגרועות מהרגיל. אין לי אלא לחוש בצערם של אלה שיש להם ילד, או יותר, מתחת לגיל 12.

~~~

בתמונה: מקום שאיננו בית ספר, שבו שהתה משפחה מסוימת בתחילת אוגוסט, ובאחריות מופלאה בדקה את הילדים, ניטרה אותם, הגנה עליהם וחינכה אותם ("פסטורליה בגליל" בשאר ישוב).

The post תמונת נצחון: פתיחת שנת לימודים (נוספת) בסימן קורונה appeared first on אירועים מחוננים.

השאלה הזו התחילה מראיון שלי אצל Chen Sror Artzi לעיתון ידיעות אחרונות, כמה ימים לפני כן. מה שהקפיץ את חן היה העובדה שבמבחני האיתור של האגף למחוננים ולמצטיינים התגלה פער של כ-5% לטובת הבנים. מסתבר שבמבחני כושר קוגניטיבי בישראל, כמו בעולם כולו למעשה, מאותרים יותר בנים מחוננים מאשר בנות מחוננות (מעניין לציין שזה קורה במגזר דובר העברית; במגזר דובר הערבית המצב הפוך). ובאמת, זו שאלה:

למה מאותרים יותר בנים מחוננים מאשר בנות מחוננות?

תשובה אחת, שאני מיד מקבלת, נוגעת לעקומת האינטיליגנציה: כשמובר באינטיליגנציה, יש יותר בנים בקצוות הפעמון. עקומת האינטיליגנציה מראה התפלגות שווה מעל ומתחת לממוצע, אבל זה לא אומר שאצל בנים ובנות יש פיזור שווה של ערכים, כפי שניתן לראות בערך הויקיפדיה העוסק בעקומות האינטיליגנציה השונות של בנים ובנות.

ובכן, זה נכון שההתפלגות שונה, אבל זה לא בהכרח קשור למבחן האיתור למסגרות הטיפוח למחוננים ולמצטיינים הנערך בישראל. זאת משום שמדובר במבחן רב-ברירה קבוצתי ולא במבחן אינטיליגנציה פרטני. אם כן, יש לדייק ולשאול:

מה גורם לכך שמבחן האיתור למסגרות הטיפוח בישראל מאתר פחות בנות מחוננות מאשר בנים מחוננים?

תשובה אחת היא שמדובר במבחן. כי יש הבדלים בין בנים לבנות, ובין אם הם מולדים ובין אם מתפתחים – בכיתה ב, מועד המבחנים הראשון, ההבדל הזה כבר קיים: בנים מעזים יותר – בכלל, ובמבחנים – בפרט. הם מנחשים יותר, ממשיכים לשאלה הבאה ולא נעצרים ו"יודעים" שזהו, הגיעו לאן שהגיעו ודי. הם פשוט מצליחים יותר במבחנים רב-ברירתיים ("אמריקאיים").

אבל זו התשובה הפשוטה והקלה.

התשובה השניה, הגדולה יותר והכואבת יותר היא –

הורים רבים דואגים לבתם ה"חכמה מדי". אבל בנים אינם חכמים "מדי", מסתבר

כי בעוד שבנות חכמות זה מדאיג, בנים חכמים זה נפלא. למעשה, כמה שיותר חכמים – יותר טוב; הורים שולחים יותר בנים להיבחן פעם שניה כי לא יכול להיות שהילד לא מחונן. הם פחות שולחים בנות, כי "מספיק שהיא מצטיינת, ובכלל, למה להעמיס עליה". הורים ומורים בטוחים שמחוננוּת משמעה מצויינות במתימטיקה ומדעים ולא מבינים שמחוננות היא הרבה יותר מזה, ושגם בנות, כמו בנים, זקוקות למענה מאתגר ומתאים ליכולותיהן.

כמובן, לא כולם כך: עדי ריבקין, תלמידת כיתת המחוננים בבית הספר ליאו באק בחיפה, ממש הופתעה לשמוע אותי בראיון (והנה הוא: האייטם מתחיל בדקה 1:37. ממש היכן שממוקם הסמן הימני ביותר. לפעמים יש לחיים בדיחות קטנות, מי כמוני יודעת)

גם בישראל של 2021?! – שאלה קרן בפתיעה, ואני אישרתי.

אז מה עושים?

יש דברים שמשרד החינוך צריך לעשות. והוא עושה: תשומת לב מיוחדת ניתנת לשאלות המבחן. יש הקפדה על פריטי מבחן נטולי הטיה מגדרית. בהנחיות לבתי הספר לקראת מבחן הסינון הבית-ספרי (שלב א') מבקשים להנחות את כל הילדים לנחש, לעבור הלאה, לבחור את התשובה "הכי מתאימה" ולהמשיך לענות עד תום השאלון. מנחים את צוותי ההוראה לשים לב למי שלא נבחנו או לא הצליחו ובכל זאת כדאי שיעשו את מבחן שלב ב', מזכירים להתבונן בתשומת לב בבנות שפחות מבליטות את יכולותיהן במליאת הכיתה.

(כמובן, יש דברים שנעשים בתוכניות הטיפוח עצמן: למשל, תמיכה בתלמידות במטרה לצמצם נשירה, הבאת דמויות מעוררות השראה – גברים ונשים כאחד, הצעה למסלול ייחודי עבור בנות מחוננות בתחום המדעים בתוכנית אלפא באריאל והעלאת מודעות הורים לצרכי הבנות המחוננות ולאופן שבו נותנות התוכניות מענה מתאים. אבל הפוסט הזה עוסק באיתור. לא במה שקורה למי שכבר אותרה).

וחשוב יותר – מה שצריכים לעשות הורים, ומורים, ובכלל, החברה הישראלית:

עלינו לשים לב לשדרים הגלויים והסמויים שלנו ושסביבנו. לעודד את הבנות להעז. לעודד אותן להתעניין, ללמוד ולהצליח. לחשוף את כולם – בנים ובנות כאחד! – לנשים מצליחות ומעוררות השראה. בקיצור, להשקיע בחינוך – בסביבה הביתית, עוד לפני שמגיעים למערכת.

ואז להמשיך, כמובן.

~~~

אני לא יכולה לסיים את הפוסט הזה בלי להגיד כמה מלים על הבית שבו גדלתי. אבא שלי (יליד פולין) ואמא שלי (ילידת ניו יורק, בת למהגרים מהונגריה) גדלו בעולם שבו היו תפקידים מוגדרים לגברים ולנשים. עולם שבו דמות האב ומקומו במשפחה היה ברור, וכך גם דמותה של האם. אבא שלי עבד בחוץ ואמא שלי ניקתה ובישלה. היא, שהיתה תלמידה מצטיינת בבית מדרש למורים "הרצליה" בניו יורק, היתה מצטמררת אילו היו מאשימים אותה ב"פמיניזם". ושניהם גידלו חמש בנות ושלושה בנים ודרשו מכולם ללמוד, להצטיין, להעז. להגיע לאקדמיה, כי לא יכול להיות שלא, ואין מקום לתירוצים (למעשה, אחת מאחיותי טוענת שמאיתנו, הבנות, דרשו יותר). שניהם היו תוצרי החינוך של שנות השלושים-ארבעים של המאה הקודמת; משעשע לחשוב ששמרנים ככל שהיו, במובנים מסוימים הם היו נאורים ומתקדמים יותר מרבים בחברה הישראלית היום…

~~~

בתמונה: ארון חשמל, שיש לו הקשר סביבתי (צולם ברעננה). וכמו שאומר הריבוע הצהוב למעלה משמאל: זה הזמן שלך להשפיע.

~~~

גם הפוסט הזה התחיל בפייסבוק. כשעברתי לכאן הוספתי תובנות מהתגובות שקיבלתי. אבל הנה הפוסט המקורי ושירשור התגובות המעניינות שאחריו

והנה עוד פוסט מעניין – נבחרת הבנות במדעי המחשב בבית הספר אהל שם

The post מה עוצר בנות מחוננות? appeared first on אירועים מחוננים.

אם ההבדל בין שתי האפשרויות לא מספיק ברור לכם, אתם מוזמנים לקרוא את הפוסט הקודם: מרכז מחוננים או כיתת מחוננים – מענה לתלמידים בבית הספר היסודי. אם כבר קראתם אותו, או שאתם מכירים את שתי האפשרויות ומתלבטים באשר לבחירה – הפוסט הזה הוא בשבילכם. כי מדובר בשתי אפשרויות טובות מאד, ולכן יש שאלות שצריך לשאול. בשאלות אלה אני עוסקת בפוסט הזה.

הסביבה: מרכז המחוננים ובית הספר בו פועלת כיתת מחוננים

הצהרת כוונות זה דבר חשוב, אבל הילדים ילמדו בכיתה אמיתית, בבית ספר או במרכז אמיתיים. כשמדובר בכיתה, אתם צריכים לשמוע על בית הספר – חזון, ערכים, תפישת עולם; וכן על המסלול הספציפי, מי המורים בו ומי הלומדים בו, בקיצור, מה קורה בו בפועל. ואותו הדבר במרכז. אל תפספסו את ערב ההסברה. חפשו הורים לילדים שלומדים בתוכניות. גם ביקור יכול לעזור.

ההיבט החברתי

כאן יש לשאול כמה שאלות:

לאיפה הולכים החברים?

ודווקא זו שאלה שלעתים נותנים לה משקל רב מדי. התחלת הלימודים במרכז מחוננים, ממש כמו מעבר לכיתת מחוננים, היא הזדמנות להיכרויות חדשות ולדפוסי חברות חדשים. יש ילדים שחוששים מהחידוש ואנחנו המבוגרים צריכים לתווך להם את הסיכוי. יש ילדים שעבורם הליכה עם חברים היא דווקא נטל, ולא נכס: מקום חדש, שבו "אף אחד לא מכיר אותי", מהווה הזדמנות לשינוי תדמית. צריך רק לזכור שאם מדובר במקרה של ילדים עם קשיים חברתיים בכיתה הנוכחית – לא ברור שמעבר לכיתת מחוננים הוא הפתרון הטוב ביותר. רצוי לבדוק אם יש קשיים חברתיים או רגשיים שכדאי לטפל בהם, ולעתים צריך פשוט להעביר את הילדים לכיתה מקבילה או לכיתה רגילה בבית ספר אחר.

בהקשר הזה צריך לשים לב גם לשאלת

האיזור הגיאוגרפי

אני כותבת את הפוסט הזה אחרי שנה וחצי של קורונה, כשממש לא ברור מה יקרה בשנה הקרובה. אחרי שלושה סגרים נדמה לי שכבר אפשר לראות את חשיבותה של קבוצת חברים שניתן להיפגש איתם בטווח הליכה. זה חשוב במיוחד כשמדובר בתלמידי יסודי שיהיו תלויים בהסעה של ההורים לכל מפגש חברתי אחר הצהרים.

האם כיתת מחוננים תחרותית יותר מכיתות אחרות?

כיתות מחוננים נתפסות ככיתות תחרותיות ומלחיצות במיוחד. יכולה להעיד כי בחטיבת הביניים חלק מכיתות המחוננים והמצטיינים שפגשתי היו פחות תחרותיות מכיתה הטרוגנית ממוצעת. אבל חשוב לדעת שלא תמיד אפשר לדעת מראש. כיתות הן עניין של הרכב משתנה, ושל מחנכת, לא פחות משהן קשורות לבית הספר או לתוכנית. ועדיין, יש "רוח מפקד" ויש אופי שקשור לאופי התלמידים הצפויים לאייש כיתה בעלת אופי מסוים.

מה תעשה יציאה של יום בשבוע למרכז המחוננים?

יש ילדים שפורחים בשילוב של בית ספר רגיל עם יציאה למרכז מחוננים. יש להם יום אחד של שבירת שגרה וחברים אחרים. עצם השגרה הזו, של יום בשבוע מחוץ לבית הספר, עושה להם רק טוב, גם אם טוב להם בכיתה הנוכחית. יש ילדים שהיציאה הזו קשה להם: הם מתקשים לעשות את המעבר מהכיתה החוצה ובחזרה. (זו לא בהכרח סיבה להעדיף כיתת מחוננים על פני מרכז, אבל זה משהו שצריך להתכונן אליו ולתווך אותו לילדים וגם לצוות בית הספר במידת הצורך).

ההיבט הלימודי

אתם בטח מכירים את הילדים שלכם היטב. זה הזמן להתבונן בהם מנקודת המבט של בחירת מסלול יומי או כיתה של שישה ימים.

התחילו בהתבוננות באופי הלמידה שלהם

האם יש להם תחומי עניין רבים, או שהם יודעים הכל על תחום אחד שמעניין אותם, ופחות מתעניינים בתחומים אחרים? איך הם אוהבים ללמוד – לבד, או שהם לומדים רק אם מלמדים אותם? כמה מזמן אחה"צ הם מוכנים להשקיע בלימודים? האם הם מאלה שעושים את מטלות-הרשות, חושבים ומרחיבים כל תשובה, או מאלה ש"מסמנים וי" ורצים הלאה?

איך הם מתמודדים עם אתגר לימודי מתמשך?

הנחת היסוד היא שלימודים בתוכניות מחוננים מאתגרים יותר מלימודים בכיתה הרגילה. זה נכון למרכז ולכיתה כאחד, אבל במרכז המחוננים מדובר ביום אחד של לימודי העשרה ובכיתה מדובר גם בשישה ימים של לימודים רגילים. מה קורה כשנדרש מאמץ מיוחד, כשפתאום החומר לא מובן בקלות – האם הם מתאמצים יותר, או שאומרים "משעמם לי, לא אתמודד עם זה" ומרימים ידיים? האם הם שמחים בשיעורים בהם לא צריך להשקיע מאמץ כדי להצליח או שהם (הם! לא אתם!) משוועים לאתגרים בשיעורים הרגילים? (ולא, "משעמם לי" הוא לא בהכרח הוכחה שרמת הלימודים בכיתה הנוכחית נמוכה. לפעמים מדובר ב"מכריחים אותי לתרגל / להסביר / לכתוב" או, במלים אחרות, מכריחים אותי לסגל מיומנויות למידה ועבודה. זה פחות מעניין מללמוד ידע חדש. זה לא פחות חשוב).

חשיבותה של ההעשרה

מרכזי המחוננים מעניקים לימודי העשרה מגוונים ולעתים מעמיקים יותר משיכול מסלול הכתות להעניק. לא מדובר בתוכנית חוגים אקראית אלא בתפישת עולם של הרחבת עולמו של התלמיד. גם מהבחינה הזו אתם בוחרים בין טוב לטוב: בין לימודים בכיתה הרגילה עם העשרה ייחודית של יום בשבוע לבין מסלול כיתה שבו כל הלמידה מכילה בתוכה העשרה, ויש בו שעות העשרה ייעודיות, אבל בהחלט יתכן שהן נשמעות פחות מוצלחות מאלה שבמרכז המחוננים. בשתי המסגרות פוגשים הילדים קבוצת שווים וצוות שמקבל הכשרה ייעודית והכוונה של האגף למחוננים ולמצטיינים. וכן, זה מה שעושה את הבחירה מורכבת יותר. אתם צריכים להחליט כמה משקל יש להעשרה הזאת בעיניכם.

העריכו את מידת הנוקשות של התוכנית

ככלל, מרכזי מחוננים הם מסגרת חינוכית אבל הם נוטים להיות פחות רשמיים מבתי ספר. יש ילדים שצריכים תוכניות סדורות ופורחים בסביבה מאורגנת שבה הכל ידוע ומתוכנן מראש, יש כאלה שצריכים דווקא אוטונומיה וחופש פעולה. יש ילדים שמתאים להם להיות מחזור ראשון של בית ספר חדש, כי הגדילה המשותפת ואי-הוודאות מצמיחות אותם, ויש ילדים שצריכים מקום שהכל בו ידוע מראש, ויש מסורות עתיקות ומוצקות. זה לא עניין של בית, זה עניין של אופי. מי מהם גדל אצלכם בבית?

ואם נרצה כיתת מחוננים בחטיבת הביניים?

זו נקודה שחשוב להתעכב עליה. עד השנה, תלמידים שלמדו בכיתת מחוננים ביסודי לא נזקקו למבחן נוסף לפני מעבר לכיתת מחוננים בחטיבת הביניים. בשנת תשפ"ב, לראשונה, ייבחנו לקראת חטיבת הביניים כל מי שירצו ללמוד בכיתות מחוננים – גם מי שלמדו בכיתת מחוננים ביסודי.

האם למי שלמד בכיתת מחוננים ביסודי יהיה סיכוי גבוה יותר להתקבל לכיתה בחטיבת הביניים? – קשה לדעת. מה שכן ניתן להניח הוא שכיתת המחוננים בחטיבת הביניים לא תהיה המשך טבעי של הכיתה ביסודי. כלומר, יהיו תלמידים חדשים רבים, והילדים שמגיעים ממרכז המחוננים לא יהיו מיעוט מבוטל שצריך להיאבק על מציאת מקומו החברתי בתוך כיתה קיימת.

מי בוחר – הילדים או ההורים?

זו נקודה חשובה, ובעיני יש נבדל גדול מאד בין בחירה בכיתה ג' לבחירה של חטיבת ביניים. גם כשמדובר בחטיבה אני חושבת שמי שצריך לחשוב על התמונה הגדולה, ולהחליט אילו אפשרויות באות בחשבון ושוות בדיקה, אלה ההורים. זה נכון עוד יותר כשמדובר ביסודי: אחרי הכל, יש לכם ראיה רחבה יותר מלילדים שלכם, ואתם מבדילים בקלות גדולה יותר בין גימיקים ודימוי לבין מציאות ובין הצהרת כוונות לביצוע. וכמובן, גם כשמדובר ביסודי יש מקום להאזנה לילדים.

אתם אלה שצריכים ללמד אותם לעשות בחירה מושכלת. להבין שבחירה פירושה ויתור, ובחירה מושכלת פירושה – החלטה מודעת על מה לוותר, בידיעה מה מרוויחים.

ואחרי שעניתם לעצמכם על כל השאלות האלה, בהחלט צריך לדבר עליהן עם הילדים. יש כאלה שיודעים מה הם רוצים, יש כאלה שלא. יש כאלה שלא מבינים את משמעותו של ויתור, ויש כאלה שלא מעריכים נכון כמה זמן יידרש למחוייבויותיהם האחרות. כאן נדרשת הסברה והנחיה של מבוגר.

בסופו של דבר, הבחירה צריכה להיות מוסכמת, ולהיעשות מתוך דיאלוג עם הילדים. כי הדיבור הזה הוא מה שיאפשר לכם להבין מה קורה אתם באמת כשיתחילו, לדעת למה לצפות, לשמוח אתם בטוב ולתמוך בהם בתקופות של משבר.

The post כיתת מחוננים או מרכז מחוננים: מה צריך לשאול לפני שמחליטים? appeared first on אירועים מחוננים.

ואז אני מגלה ש

סופסוף הגיעה התשובה ממבחן המחוננים

אם התשובה שלילית – וזה מה שקורה במקרים רבים – אני מפנה אתכם לפוסט הזה, שבו הסברתי מה זה אומר ומה עושים.

אבל גם אם התשובה חיובית כדאי להבין מה זה אומר… כי בין אם "היה ברור שהיא תתקבל" ובין אם "זה נפל עלינו בהפתעה, ידענו שהוא חכם אבל לא חשבנו שהוא מחונן" — המכתב המבשר על קבלת ילדינו לתוכניות המחוננים של משרד החינוך הוא מפתח לעולם חדש. עולם שתלויות בו תקוות רבות לטווח הרחוק, אבל לטווח הקרוב הוא מציע שני מענים אפשריים: כיתת מחוננים, אם אתם גרים בחיפה או באיזור המרכז; או מרכז מחוננים, ולצורך זה פחות משנה היכן אתם גרים.

בקבוצות הורים למחוננים רווחת הדעה כי כיתת מחוננים היא המענה הטוב ביותר לילדים מחוננים בבית הספר היסודי. לא נדיר למצוא שם קריאה נואשת לפתיחת כיתות מחוננים בבית הספר היסודי בכל רחבי הארץ; כמעט לא שומעים שם את אלה שבחרו שלא לשלוח לכיתת מחוננים למרות שהיתה להם אפשרות כזאת. בעיני מדובר בשתי אפשרויות שלכל אחת מהן יתרונות וחסרונות, ואם צריך לבחור – אני נוטה למרכז מחוננים דווקא.

מרכז מחוננים

הם המענה שנותן משרד החינוך למרבית התלמידים המחוננים בבית הספר היסודי. מדובר במרכזים אזוריים (יש 59 כאלה בכל רחבי הארץ – כן, כן, גם בפריפריה) ובתוכנית למחוננים בשעות הבוקר, יום בשבוע. בחלקם יש גם תוכניות לתלמידים שאותרו כמצטיינים על ידי האגף למחוננים ובחלקם גם תוכניות ל"מצטייני יישוב" – תלמידים שבתי הספר שלהם המליצו עליהם. תוכניות המצטיינים פועלות אחר הצהרים.

מה מעניקים מרכזי המחוננים לתלמידיהם?

בראש ובראשונה – הם נותנים קבוצת שווים. "פה מבינים איך חשבתי ולמה זה עניין אותי" – זה משפט שאנחנו שומעים הרבה במרכזי מחוננים; מעצם הגדרתם, ילדים מחוננים לא פוגשים רבים כמותם בבית הספר, ומרכז המחוננים הוא מקום לחברויות חדשות של ילדים דומים בתחומי העניין שלהם, באופן החשיבה וביכולת האינטלקטואלית.

את קבוצת השווים פוגשים מורים שמתמחים בהוראת מחוננים. חלקם מורים במקצועם, חלק בעלי מקצועות אחרים (וטרינר, ביולוגית ימית, צלם, מעצבת, קוסם, עורכת דין – דגימה מקרית של מורים במרכזי המחוננים במחוז שלי). אף אחד מהם לא מלמד את תוכנית הלימודים "הרגילה" של בתי הספר; הם כותבים תוכניות העשרה, בהתאם לתחומי העניין והעיסוק שלהם ובהתאמה לצרכי התלמידים המחוננים. תמהיל הקורסים ותכניהם מלווים בהנחיה של האגף למחוננים. גם היועצות במרכזי המחוננים מקבלות ליווי מקצועי של האגף.

מבוכים ודרקונים, קסמים וצילום. האם התוכניות באמת רציניות?

הדבר השני שנותנים המרכזים הוא חוויה של למידה.

לא פעם אני שומעת את השאלה הזו מהורים. חלק לא שואלים אלא מעידים שהתוכניות "לא משהו" – עוסקות יותר מדי או פחות מדי במדעים או בכישורים רגשיים או באומנות. אז נכון, לא כל הקורסים דומים זה לזה, ויש כאלה שלטעמי לא צריכים להילמד במרכז מחוננים (מתאימים יותר לתוכנית העשרה בית ספרית או פרטית). אבל כשאני שומעת את המשפט הזה מהורים אני לומדת בעיקר על היעדר תיאום ציפיות.

הורים רבים חווים את בית הספר כמקום שבו "הילד לא לומד כלום". פעמים רבות זה נכון: כיתה א' היא כיתה שבה "מיישרים קו" ומוחקים את העמודים אותם עשו הילדים בחוברת לבד. כבר ציטטתי פה בבלוג דוגמא נהדרת למקרה כזה – בת שש, ילדה חברותית ונבונה, שחישבה בעצמה ש-60 מתוך 80 הם 75%. בבית הספר מצפים ממנה, יום אחר יום, לתרגל 2+2, וגם אם המורה ממש תרשה לה לעבור לחוברת הבאה – היא תפתור תרגילי חיבור וחיסור בתחום העשרים; לא ממש אתגר, אם יורשה לי לומר. עבור הורים לילדה כזאת, מרכז המחוננים הוא המקום שבו "היא סוף סוף תלמד משהו".

מענה לצרכים – לימודיים ואחרים

אלא שמרכז המחוננים צריך לענות על צרכיהם של ילדים מחוננים בהווה ולתת להם בסיס לצרכיהם העתידיים. הן בהווה והן בעתיד יש צרכים לימודיים וחברתיים ורגשיים, חלקם מעצם היות הילדים המחוננים – ילדים, וחלקם – מעצם היותם מחוננים. מגוון הקורסים במרכזי המחוננים לוקחים בחשבון את הסוג הראשון ומתכווננים אל הסוג השני. קורס מבוכים ודרקונים הוא דוגמא מצוינת לקורס שיש בו הכרח בעבודה קבוצתית, בתכנון, במשא ומתן, בהתמודדות עם קושי ואף עם הפסד – מיומנויות שלא תמיד פשוטות לביצוע, ויותר מזה: מחוננים רבים מתחמקים מהן באלגנטיות במהלך לימודיהם בבית הספר היסודי ואף אחריו. ה"משעמם לי בבית הספר" הוא לעתים קרובות "זה לא למה שלי", אבל לא פחות מזה – "דורשים ממני להתמיד במשהו שקשה לי, ומסתבר שזה ממש לא כיף". אז כן, הילדים לומדים במרכז המחוננים משהו, והוא לא רק אינטלקטואלי (אם כי הוא בהחלט צריך להיות גם כזה).

בפוסט הראשון שכתבתי פה בבלוג סיפרתי על ההיכרות האישית שלנו עם מרכז המחוננים האיזורי. במרכז הזה נדרש שלג שלנו בפעם הראשונה לתקן מצגת שהכין. "זה לא רציני, מה שעשית" אמרו לו ושלחו אותו לערוך תחקיר. זאת אומרת, ממש ללמוד לפני שהוא כותב שלושה משפטים שהוא מייחס ל"ידע כללי". הייתי שמחה לו בית הספר היה עושה את זה, כמובן. אבל בית הספר לא עשה.

מדוע לא יחול מרכז מחוננים פעמיים בשבוע? (או שלוש. או שש)

כי ילדים מחוננים חיים – בהווה, וימשיכו כך בעתיד – לחיות בעולם שרובו המוחלט עד מאד לא מאוכלס במחוננים, בהגדרה. והם צריכים ללמוד בעולם כזה. להכיר בעובדה שאינני לבד, שיש שונים ממני, שיש להם צרכים ורצונות וחשיבה משלהם – זה חלק מהצמיחה האישית. מבחינה חברתית, אני חושבת שהמפגש המגוון הזה, כבר מגיל צעיר, חשוב מאד (למעשה, גם במשרד החינוך חושבים ככה, ואתייחס לזה עוד מעט).

כיתת מחוננים בבית הספר היסודי

כיתת מחוננים היא כיתה בבית ספר רגיל, שמתקבלים אליה רק תלמידים שעברו את מבחן האיתור של האגף למחוננים ולמצטיינים. מבחינה לימודית היא כיתה יחסית הומוגנית: יחסית – משום שלכל ילד תחומי עניין משלו, אבל הלימודים מתאימים ליכולותיהם של התלמידים המחוננים. תוכנית הלימודים הבסיסית אינה שונה מזו של כל כיתה אחרת, מה ששונה הוא דרך הלמידה והקצב שלה. בנוסף על תוכנית הלימודים הרגילה ניתנות 4-8 שעות העשרה שבועיות, גם הן מותאמות לכיתת המחוננים מבחינת התוכן והסגנון. המטרה היא ליצור מעטפת של כיתה העונה על כל צרכיהם של המחוננים.

יש בישראל שבעה מסלולים של כיתות מחוננים בבית הספר היסודי, והמספר הזה לא משתנה כבר שנים רבות. כפי שכתבתי למעלה, מדיניות האגף למחוננים היא שלא לפתוח כיתות מחוננים נוספות ביסודי אלא להעמיק את המענים הניתנים במסגרת בתי הספר הרגילים. וכאן אני רוצה להדגיש: יש לי נטיה טבעית לציניות בכל הקשור לשיקוליהם של משרדים ממשלתיים, אבל דווקא במקרה הזה, כמי שעובדת באגף למחוננים, אני יכולה לומר שמדובר בתפישת עולם חינוכית הרואה חשיבות רבה במפגש של ילדים מחוננים עם בני גילם שאינם כאלה.

כשילד גדל באותה כיתה, באותה סביבה, עשר שנים – יש לזה מחיר. נכון, גם משפחה אנחנו לא מחליפים מדי שלוש-ארבע שנים, אבל דווקא בגלל זה – ילדים צריכים הזדמנות להכיר מגוון אנשים. למצוא לעצמם חברים שונים בסביבות משתנות. לאו דווקא הרבה חברים, כן חברים חדשים, בסביבה שונה. הם זכאים לאפשרות להיפטר מתדמיות שדבקו בהם בשלב כזה או אחר של חייהם ולבנות לעצמם דמות חדשה במקום חדש. לאו דווקא כי הדמות הקודמת היתה גרועה, אלא כי בני אדם משתנים – וטוב שכך. ככל שאנחנו פותחים בפניהם יותר אפשרויות אנחנו מגדילים את הגמישות ואת יכולת ההתמודדות העתידית שלהם בעולם שימשיך להשתנות.

(למען הסר ספק, אני לא חושבת שילדים שלומדים בכיתות המחוננים ביסודי הם אומללים. למעשה, רובם שמחים מאד. אבל כך גם מרבית הילדים במרכזי המחוננים. וכאמור, לכל אופציה יש עלות ותועלת, ולרוב המחוננים והמחוננות בגיל היסודי אין בחירה בין האפשרויות).

מרכז מחוננים וכיתת מחוננים: שילוב והפרדה

בעבר, יצאו תלמידי מסלולי המחוננים בכפר סבא ובתל אביב ליום לימוד במרכז המחוננים העירוני. בשנים האחרונות החל תהליך של הפרדה בין המסגרות ועל ההורים מוטלת הבחירה בין הישארות בבית הספר הרגיל ויציאה ליום במרכז המחוננים לבין כיתת מחוננים באותה עיר או בעיר שכנה. איך בוחרים? – זו שאלה טובה; אני מציעה לחשוב על בית הספר הנוכחי, והאם לילד או לילדה טוב בו; על המרחק מכיתת המחוננים בגיל צעיר (ובשנת קורונה…) והאם הוא משאיר אפשרות נוחה של חברים-למשחק אחה"צ, בשכונה. גם על תחביבים שכבר יש, וחוגים שרוצים ללכת אליהם, צריך לחשוב; העשרה היא דבר נהדר, בוודאי לילדים מחוננים, אבל גם לנשום צריך מדי פעם. ואפילו להשתעמם.

פוסט שעוסק ממש בשאלה הזו, של הדברים שצריך לחשוב עליהם כשבוחרים בין מרכז לכיתה – תמצאו כאן.

תהליך דומה של הפרדה ובחירה בין מרכז לכיתת מחוננים יתחיל להתקיים בתשפ"ב בחלק מחטיבות הביניים שיצאו עד כה למרכז המחוננים.

ועוד דברים ש(אני חושבת ש)חשוב לדעת

תשלומי הורים

משרד החינוך מתקצב את הכיות ואת המרכזים בשעות ובתקציב נוסף. יש רשויות מקומיות שמשתתפות בעלות התוכניות.

ומה לגבי תשלומי הורים? –

בכיתות מחוננים לא נגבה תשלום מלבד תשלומי הורים רגילים ותשלומי תל"ן (תוכנית לימודים נוספת) עד לסכום המותר לגביה בכל כיתה. במרכזי המחוננים ההשתתפות בתוכניות כרוכה בתשלום.

הסעות

ילדים מחוננים זכאים להסעות למרכז המחוננים או לכיתת המחוננים, אבל הזכאות לא מחייבת ארגון הסעה על ידי הרשות המקומית אלא יכולה להינתן כדמי נסיעה בתחבורה ציבורית. פרטים נוספים ניתן למצוא בפורטל הורים בדך העוסק בנושא הסעות תלמידים.

מעבר בין מרכז מחוננים לכיתה, ולהיפך

ניתן לבקש העברה בין תוכניות מחוננים – בין כיתה למרכז, או בין מרכז לכיתה, או בין תוכניות מצטיינים – ממרכז אחד לאחר. אישור יינתן על בסיס ראיון אישי ומקום פנוי. פרטים נוספים והוראות לטפסים שיש לצרף ניתן למצוא בפורטל הורים בדף העוסק במעבר בין תוכניות מחוננים ומצטיינים.

ומה קורה במעבר לחטיבת הביניים?

מרכזי מחוננים – ברוב המרכזים פועלת תוכנית המשך בחטיבת הביניים, לרוב עד כיתה ט'. אין צורך בהיבחנות נוספת.

כיתות מחוננים – כאלה יש כבר למעלה מ-30 ברחבי הארץ. עד כה, ילדים שלמדו בכיתת מחוננים ביסודי ורצו להמשיך לכיתת מחוננים בחטיבת הביניים – המשיכו ללא מבחן נוסף, ותלמידים שלמדו בבית הספר היסודי במרכז מחוננים, או שמעולם לא אותרו כמחוננים – יכולים היו לגשת למבחן איתור בכיתה ו' על מנת להתקבל לחטיבת הביניים. החל מתשפ"ב, יידרשו גם בוגרי כיתות מחוננים ביסודי לעבור בחינת איתור נוספת כדי להתקבל לכיתת המחוננים בחטיבה. חשוב להדגיש: מי שאותרו כמחוננים ביסודי ואינם מעוניינים ללמוד בכיתת מחוננים בחטיבה לא יידרשו למבחן נוסף. עוד על אפשרויות הטיפוח בחטיבת הביניים ניתן לקרוא בפוסט שעוסק בכיתות הייחודיות בחטיבת הביניים ובפוסט שעוסק בתוכניות האצה והעשרה.

~~~

בתמונה: פעילות סיום שנה של כיתות ו' במרכז המחוננים מרו"ם בגני תקווה, בהנחיית המורות יוליה קרוס ושירי מוטס-לוין.

~~~

יש עוד דברים שהיית רוצה לדעת? התנסית בלימודים במרכז או בכיתה? – אשמח מאד לשמוע – כאן למטה, בתגובות!

~~~

ואם קראת, והפוסט היה מועיל – למה שלא אשלח לך הודעה כשמתפרסמים פוסטים חדשים בבלוג? אפשר להירשם לקבלת ניוזלטר כאן למטה, או בדף יצירת קשר (אני שולחת את הניוזלטר במייל ובווטסאפ, לבחירתך)

The post כיתת מחוננים או מרכז מחוננים? – מענים למחוננים בבית הספר היסודי appeared first on אירועים מחוננים.

"יחידה 8200 הפכה לשער כניסה מרכזי להייטק הישראלי, אך שורה של חסמים גורמת לכך שצעירים מהפריפריה מתקבלים אליה הרבה פחות משיעורם באוכלוסיה".

קריאת הטור עצמו העלתה שורה די קצרה – שלושה חסמים, למעשה:

החסם הראשון הוא המרחק.

המיונים ליחידות הטכנולוגיות מתבצעים באיזור המרכז, וילדי הדרום שרוצים להגיע אליהם צריכים לצאת מוקדם מאד בבוקר, וגם זה רק אם יש מי שיקח אותם. בכך הם מתחילים בתנאים גרועים לעומת חבריהם תושבי המרכז. מדוע, הציע רייכנר, שלא יקיימו מיונים גם בדרום? – זו שאלה מצוינת: לחסם הזה יש פתרון שצה"ל מספיק חכם כדי לבצע (ועל הדרך, אני מזכירה שהדרום לא לבד. למדינתנו הקטנטונת יש גם צפון ומזרח).

החסם השני הוא הגודל.

התיכונים בפריפריה קטנים וברבים מהם אין מגמת מדעי המחשב שהם כרטיס כניסה למיונים ליחידות הטכנולוגיות. כדי ללמוד במגמות על איזוריות צריכים ילדים לנסוע פעם-פעמיים בשבוע לעיר הקרובה ורק מעטים מצליחים לעמוד בכך. וזו אכן בעיה, ואני מכירה אותה היטב ממסגרות המחוננים: השכל מתחלק שווה בשווה בין חדרי הלידה בפריפריה לאלה שמרכז, אבל מספר היילודים לא; בפריפריה פשוט כי נולדים פחות ילדים, ואם יש פחות ילדים – יש בכל שנה (ובכל תיכון) פחות ילדים שרוצים ללמוד מדעי המחשב וקשה לפתוח מגמה כזו. אגב, יש גם פחות ילדים שרוצים ללמוד ספרות והיסטוריה, אבל הי, אנחנו פה בשביל 8200, מה שמביא אותי אל

החסם השלישי – החשוב, הקשה, הכואב מכולם, שלשמו התכנסתי:

החסם השלישי הוא ההיכרות.

ילדי הפריפריה, אומר רייכנר, פשוט לא מכירים את היחידות האלה. ומי שלא מכיר, לא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להתקבל אליהן – וחד גדיא, חד גדיא. "חלק מהעבודה שלנו היא לחשוף את הילדים ליחידות האלה" אומרים אנשי חינוך בירוחם, וזה נכון, ויש דרישה שצה"ל יעשה פה עבודה רצינית וגם זה נכון (והוא עושה, אגב). אבל יש פיל בחדר, ועליו אף אחד לא מדבר:

מודל ההצלחה שמציב הבית

צה"ל יכול לשלוח קצינים להרצאות ולעשות מיונים בכל בית בפריפריה, אבל כדי שיותר ילדים בפריפריה ירצו ללמוד מדעי המחשב ולהתמיין ל 8200 הם צריכים ללמוד מגיל צעיר שללמוד זה שווה. שלימודים זו השקעה לטווח רחוק, אבל זה גם כיף לטווח קצר. שמעריכים אותם על כך שהם רוצים ואוהבים ללמוד. שמאפשרים להם לעשות את זה.

לא מפתיע לגלות שרבים מאד מחיילי 8200 הספיקו לצבור בילדותם קילומטראז' מכובד של לימודים בכלל ותכנות בפרט. כמובן, לאפשרויות הרבות שמציעה הסביבה בה גדלו יש תרומה גדולה לעניין הזה, אבל אי אפשר להתעלם מכוחו של הבית שראה חשיבות וערך בהתנהגות למדנית. כי כמה שווה ללמוד – זה משהו שילדים לומדים הרבה לפני שהם יודעים לומר "בית ספר". הם לומדים את זה בבית: מתרבות הפנאי של אבא ואמא, מהדרך שבה מדברים על הדוד שהוא סוחר מצליח ועל הדודה שהלכה לאוניברסיטה, על השכן שהוא מורה ועל השכנה שבהייטק. מי "גבר-גבר", מי אישה שמצביעים עליה כמודל הצלחה, ועל מי מדברים בזלזול נסתר או גלוי? ורק אחרי שלמדו את זה בבית מגיע תורו של בית הספר להעמיד יעדים, לדרבן, לעודד. לראות בלמידה ערך ולא רע הכרחי.

וזה לא שלתיכון אין תפקיד:

חלק מתפקידם של התיכונים בפריפריה הוא להזיז את יחידות הטכנולוגיה הצה"ליות מאזור הנוחות שבין רמת השרון למחלף השלום ולהביא אותן לדבר עם התלמידים ולהדליק להם אור בעיניים. אבל זה לא יכול לחכות לתיכון. זה חייב להתחיל מגיל צעיר יותר, כי ילד שלא למד ביסודי (כי זה לא כל כך חשוב ללמוד, וזה גם לא ממש כיף) יתקשה לעשות את הסוויץ' הזה ולהשקיע ברצינות בתיכון (לא בלתי אפשרי, אבל קשה מאד). וזה צריך להתחיל, במקביל, בגיל המבוגר, כלומר – בדיבור ובחשיפה ובגיוס של ההורים להצבת מטרות שתלויות גם ברכישת השכלה.

אני מחנכת ילדים במקצועי, לא הורים. אבל אני יודעת שעבודה עם ילדים מתחילה בבית, ושלפעמים המקום הנכון להשקיע בו את הכסף והמאמץ של תוכניות התערבות הוא שם ולאו דווקא במסגרת החינוכית.

כי הילדים שייכים לפני הכל, ואחרי הכל, להוריהם. אי אפשר להשאיר את כל עבודת החינוך למדינה.

~~~

בתמונה: דברים שרואים ילדים ברעננה כשהם הולכים ברחוב.

~~~

פורסם בפייסבוק, 14.7.21

~~~

עריכה – תוכניות מבית "עתידים לצה"ל"

בפורטל הורים של משרד החינוך מפורטות תוכניות שונות המיועדות לתלמידי החינוך העל-יסודי. זה דף ששווה להכנס אליו מדי פעם אם יש לכם ילדים בכיתות ו-יא, כי מדי פעם מתפרסמות שם תוכניות חדשות – לאו דווקא טכנולוגיות, אבל גם כאלה. חשוב לדעת שחלק מהתוכניות מיועדות דווקא לתלמידיפ המתגוררים הפריפריה. לאחרונה (2022) עלו שם פרטים על מסלול לוחמטק, וכן עתידיסטים להנדסה, להבים וניצנים.

~~~

ומה דעתך?

אשמח לשמוע – כאן, בתגובות!

The post מי ידאג לילדי הפריפריה? – יחידה 8200 כמקרה בוחן appeared first on אירועים מחוננים.

הסיור היה מעולה, כפי שמוכיחה המועקה שלא עוזבת אותי כבר שבוע. מעגל המנורות המפואר בכניסה מרחוב לוינסקי, זה שנורותיו השרופות והמנופצות מוארות בפרוז'קטור מכוער, פותח צוהר לעולם אחר. עיתונים מצהיבים מודבקים על קירות הזכוכית של החנויות הריקות מקפיאים את הזמן. לא צריך לחפש תאריך על הגליון; הפונטים, התמונות והפרסומות עושים את זה בעצמם, וכמותם אולמות הקולנוע שפעלו פחות משנה, מסוף האוטובוסים הריק, ריחות חצר אחורית מלאת זוהמה. הזנחה, כבר אמרתי.

כמובן שיש נקודות של אור: אחת מהן היא המרכז של YUNG YiDiSH TLV יונג יידיש תל אביב – עולם קסום שהחזיר אותי לרגע לאבא שלי, שדיבר עברית וספר ביידיש, ובעיקר דיבר ביידיש עם אמא שלי כשרצו שלא נבין.

וגם תיאטרון קרוב – מייסודו של ניקו ניתאי שבו התכנסנו להרצאה מצוי שם, וכמובן, הגרפיטי של הקומה השביעית. ועדיין.

הזנחה משאירה טעם חמצמץ, אבל לא גורמת לכאב בטן

מגלומניה, לעומתה, דווקא כן. לקח לי ארבעה ימים להבין את זה. וכשהבנתי, הלכתי לקרוא קצת על התחנה שתוכננה להיות הגדולה ביותר בעולם, וזה ב"ארץ כל כך קטנה ששטחה על מפת העולם אינו מאפשר לכתוב את שמה בתוכו", כפי שכתב אפרים קישון. שני רציפי אוטובוסים וביניהם ארבע קומות מסחר שוקקות אדם, למעלה מאלף חנויות, בתי קולנוע ודוכני מזון – זה מה שראו החולמים. ומאיפה יבואו כל האנשים הללו? ולמה שיבואו לצפות בסרט בתחנה המרכזית דווקא? – השאלות היו חשובות פחות מהחלום.

התחנה המרכזית החדשה: הגדולה בעולם

זה טיבה של מגלומניה, כנראה: שרטוט חזון מופלא שאי אפשר להתנגד לו – הוא הרי בעד כל מה שטוב ונגד כל מה שרע. הוא שחר של יום חדש, הוא בשורה של שינוי, הוא כל כך מושלם שאסור לתת לשאלות קטנות של יומיום לקלקל אותו. שאלות קטנות של עלות מול תועלת, של היתכנות ושל זמן. וכל כך מפתה לנהות אחרי החולמים האלה ולא לשאול. (ויש לומר בכנות: לפעמים הם מצליחים, ואז אנחנו נדים בראשנו ומצטערים על מי שלא השכיל להאמין. אבל כשהם לא מצליחים הם משאירים אחריהם עזובה ועליבות וריח פיח שגודלם כגודל החזון).

את הפוסט הזה פרסמתי בפייסבוק בסוף יוני 2021. לא כתבתי שם במפורש, אבל מבחינתי זו היתה תגובתי הפומבית ל

מינויה של שרת החינוך החדשה, יפעת שאשא-ביטון

"היא עשתה את צעדיה הראשונים בתור שרה, כשהיא מצוידת בתוכניות שאפתניות רבות, בהן צמצום הבגרויות וקיצור ימי הלימוד: הגיע הזמן לעשות שינויים אחרי כל כך הרבה שנים. עם קצת איזון אפשר למצוא את הדרך", סיפרה יעל אודם ב 14.6.21 באתר N12, והמשיכה: " שאשא ביטון מתכוונת לצמצמם את מספר הבגרויות, לשנות את המבחנים עצמם, לחלק את שעות ההוראה הקיימות על פני 5 ימים בלבד, להקדיש את היום השישי לפעילות העשרה וחברה – ולשנות את לוח החופשות. כולם יודעים שבדרכה יעמדו ארגוני המורים, ואולי גם שר אוצר חדש. יעד אחד היא כבר השיגה כשהחפיפה את מעונות היום מגיל לידה למשרד החינוך. כעת ניצבים בפניה יתר היעדים". טעות הכתיב היא במקור, ואילו הייתי רוצה להיות צינית הייתי אומרת משהו על יעדים ראויים נוספים של השרה. אבל אני לא צינית, אז אומר רק ש

אין ספק שמערכת החינוך צריכה להשתנות, רק כדאי לא לשפוך את התינוק יחד עם מי האמבטיה

ממש כמו התחנה המרכזית החדשה, גם שרת החינוך החדשה יורה לכל הכיוונים. היא תשנה את הבגרויות ואת המערכת השבועית והשנתית – שני שינויים שכל אחד מהם הוא מהפכה עצומה. הכוונות טובות, לגבי הדרך אני פחות משוכנעת. אני מסכימה אתה שאת הבגרויות יש לשנות; אני בעד מבחנים במערכת החינוך, אבל מסכימה שהחלוקה הקשיחה לתחומי דעת לא מאפשרת חשיבה רחבה ומעמיקה ולא מאפשרת תהליכי למידה ארוכים ורציניים. יש מקום להגדיר את תפקידם של בתי הספר כמחנכים לערכים, אבל יום שכולו העשרה, ערכים וחברה נראה לי טעות. ערכים קונים בחיים האמיתיים, מתוך התנסות וצורך, ולא באקווריום של יום ששי (שיהפוך עד מהרה להיות היום של "תקבעי לי תור לאורתודנט, ממילא לא לומדים שום דבר חשוב"). התנהגותה של השרה בימי הקורונה השאירה בי חשד עמוק שהיא סובלת מנטיה לפופוליזם; הפרסומים בדבר תוכניותיה במשרד החינוך לא הזימו את החשד.

ובכל זאת, אני מקווה לטוב.

מקווה לטוב – אולי בגלל התמונה הזו שצילמתי ביונג יידיש. תמונה של חזון שיכול היה להיראות מגלומני לא פחות, כנראה יותר, מחזון התחנה החדשה. "חזון אחד שלא הצליח, וחזון שני שדווקא כן", כתבתי בפוסט בפייסבוק. כי החזון הזה הצליח. ולא במקרה. ולא רק משום שהיה אידיאולוגי, אלא משום שהיה נכון. (כן, אני חושבת שיש טוב ורע בעולם, ויש נכון ושאינו נכון. והחזון הציוני הוא חלק חשוב בתפישת עולמי).

הכל קשור להכל

הכל קשור להכל, אמרה לי רוית נדלר בתחילת הסיור (רוית היא מהאנשים שאני פוגשת במעגלים שונים – קבוצות שעוסקות במחוננים ובמסרים ועוד – וסופסוף נפגשנו פנים אל פנים. היה שווה: היא זו שצילמה את התמונה שבראש הפוסט, בה רואים אותי מצלמת). בין הסיור לכתיבת הפוסט הספקתי להיות בסדנת צילום זריחה בים המלח ולהעביר הרצאה בחדר מורים, פנים אל פנים, לראשונה מאז הקורונה. וגם המסכות חזרו לחיינו, והפגנות נגד ראש הממשלה, וגם העוגיות לחייל שיוצא הבוקר לטירונות קצרה שבין הכשרה לשירות. והכל קשור להכל.

The post התחנה המרכזית החדשה: סיור במעמקי המגלומניה appeared first on אירועים מחוננים.

The post המרדף אחר לומד עצמאי appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מהצלחות appeared first on אירועים מחוננים.

זה התחיל מויכוח ידידותי. מנהלת מרכז מחוננים סיפרה לי כמה חשוב לתלמידיה המענה הלימודי שהם מקבלים במרכז: כאן מלמדים אחרת, היא הסבירה לי. אכן, כאן מלמדים אחרת, אמרתי לה, אבל אל תהיי בטוחה שהתלמידים וההורים רואים את זה. למעשה, אני חושדת שלא.

ואז היא אמרה, ואני אמרתי, ומכיון שהיינו במרכז והיה יום לימודים אמרתי לה: בואי נבדוק. אחרי הכל, אין כמו להיות צודקת.

מה "שוות" תוכניות מחוננים?

השאלה הזו עולה לרוב פעמיים בשנה: פעם אחת לקראת מבחני האיתור ופעם שניה עם קבלת התשובות. לכל אחד יש עמדה בעניין – למכוני ההכנה למבחנים, למורים והורים לתלמידים שהתקבלו לתוכניות ולהורים לתלמידים שלא התקבלו. גם לי יש עמדה, כמובן, כמו לכל מי שעובד עם מחוננים. העמדות, למותר לציין, נעות על סקאלה מרשימה, בין "עושות להורים נעים בגב" לבין "מצילות את הילדים", תלוי מי הדובר. "אילו רק היו לנו ממצאים שמראים מה באמת נותנות התוכניות לילדים המחוננים", אומרים לי לעתים, "היה אפשר לדבר על התוכניות הללו ברצינות".

אז הנה, יש ממצאים, אבל הם מעלים יותר שאלות מתשובות

באפריל 2021 התפרסם מאמר של Redding & Grissom תחת הכותרת Do Students in Gifted Programs Perform Better? Linking Gifted Program Participants to Achievement and Nonachievement Outcomes . המחקר ביקש לבדוק את השפעת ההשתתפות בתוכניות מחוננים במדינות שונות בארה"ב בשנות בית הספר היסודי (עד כיתה ה) על הישגי התלמידים ועל התנהגותם ה"תלמידאית" ומצא שהיא מעטה עד מאד.

שני הממצאים העיקריים של המחקר:

נמצאה השפעה חיובית קטנה של השתתפות בתוכניות המחוננים על הישגים בשפה ובחשבון (רק אצל תלמידים לבנים ואצל תלמידים ממוצא אסייתי, ובעיקר אצל אלה שמעמדם הסוציו-אקונומי גבוה).

לא נמצאה השפעה של השתתפות בתוכניות מחוננים על התנהגויות "תלמידאיות" כגון נוכחות והיעדרות, השתתפות פעילה בלימודים ובפעילויות אחרות בבית הספר ונשירה מהמערכת

כשרואים את השאלות ואת הממצאים אין מנוס מלהזכיר את הבעיות הבסיסיות של המחקר: החוקרים בדקו תלמידים צעירים (כיתה ה') שהשתתפו בתוכנית מחוננים במשך שנה אחת לפחות. בין התוכניות יש כיתות של שבוע מלא ויש תוכניות של יום בשבוע, יש מדינות שמקיימות איתור מסודר לתוכניות ויש כאלה שילדים מתקבלים אליהן בעקבות המלצת גננת או מורה. וכמובן, יש תלמידים שהשתתפו בתוכנית חמש שנים, ויש שהשתתפו בה שנה. העובדות האלה מקשות על הבנת הממצאים ועל הסקת מסקנות אבל הן לפחות גלויות והמאמר מתייחס אליהן. מה שמטריד יותר הוא הנחת יסוד המסתתרת בין השיטין של שאלות המחקר וממצאיו:

המחקר מניח שהעלאת הישגים לימודיים היא מטרה של תוכניות מחוננים

המחקר בדק את הקשר בין השתתפות בתוכניות המחוננים לבין הישג לימודי (זה הזמן לדייק: המאמר משתמש בביטוי "הישג אקדמי", אבל מאחר שמדובר בתלמידי בית הספר היסודי אני חושבת שהתרגום הנכון לעברית הוא "לימודי"). אבל

מה אם ההנחה אינה נכונה?

וחשוב לשאול את זה, כי קל לבדוק ציונים, בוודאי קל יותר מאשר לבדוק השפעות אחרות של תוכניות לימודיות. אבל אם העלאת הישגים בבית הספר איננה מטרה של תוכניות המחוננים – מה למדנו מהמחקר, בעצם?

ביקורת ברוח זו כתב Joseph S. Renzulli – אותו רנזולי שפיתח מודל להעשרת מחוננים ומצטיינים (SEM):

The major goal of gifted education is not to increase test scores or standardize young learners. Rather, most people in the field believe that gifted programs should contribute to and increase the reservoir of people who contribute to creative innovations in the arts and sciences and to all areas of human endeavor that are designed to make the world a better place

שמעתם את הגונג כשקראתם את התגובה של רנזולי?

אם לא, אני ממליצה לקרוא שוב: רנזולי מזכיר שהמטרה העיקרית של חינוך מחוננים איננה שיפור ציונים במבחן או סטנדרטיזציה של תלמידים. למעשה, רוב העוסקים בחינוך מחוננים מאמינים שתוכניות הטיפוח צריכות לתרום ולהגדיל את מאגר האנשים אשר יתרמו לחדשנות וליצירתיות באומנויות, במדעים ובכל שאר התחומים של מאמץ אנושי שמטרתו להפוך את העולם לטוב יותר.

ואמרתי גונג ביחיד, אבל בעצם שמעתי שניים: הגונג הראשון – רנזולי לא מדבר על תוכנית חינוכית כעל מענה ל"צרכי הילד" (במקרה זה – הילד המחונן) אלא חושב שלגיטימי לתפוס את החינוך כחלק מתהליך התפתחות של החברה האנושית. לא אעסוק בזה פה – זה קשור לתפקידו של בית הספר, ושווה בעיני פוסט נפרד. והגונג השני – והוא החשוב –

תוכניות מחוננים לא נועדו לשפר הישגים אקדמיים

ואכן, כפי שהזכירה לי ד"ר דפנה הרן, רכזת מסלול המחוננים בביה"ס ע"ש ליאו באק בחיפה ומדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים – בכיתת מחוננים לא "מכינים את התלמידים לבגרות ולמיצ"ב". התלמידים ניגשים כמובן לבחינות אבל אין ציפיה שבית הספר "יכין" אותם לקראתן. ההנחה של מובילי מסלולי המחוננים היא "המבחנים האלה הם מטלה אחת, והיא בהחלט לא המורכבת או היצירתית ביותר שהתלמידים פוגשים. התלמידים שלנו יודעים יותר, הרי לימדנו אותם לעומק, נתנו להם העשרה, לימדנו אותם מעבר למה שנדרש למבחנים הארציים".

ושיהיה ברור: בעיני, שאלת השפעת תוכניות המחוננים על הישגים לימודיים היא שאלה לגיטימית. מה שפחות לגיטימי הוא ההפתעה הגדולה, או האכזבה הגדולה, כשזוכרים שלא היתה להן כוונה כזו לכתחילה…

אז, אם לא שיפור הישגים בלימודים – מה כן נותנות תוכניות מחוננים לתלמידיהן?

רנזולי דיבר על יצירתיות וחדשנות והפיכת העולם לטוב יותר. אני מעדיפה להתחיל אחרת: הדבר החשוב ביותר שתוכניות מחוננים נותנות הוא בעיני

קבוצת שווים

סיפרתי פה בבלוג על מורה במרכז מחוננים שמתחיל את השיעור בקריאת שמות, וכל ילד שקראו בשמו יכול "לשאת משפט אחד לאומה". סיפרתי גם על הילדה שאמרה לי: "רק פה אני יכולה להגיד את מה שאמרתי, בלי שיחשבו שאני מוזרה". שמחתי שיש לה מקום כזה שבו היא לא מוזרה. שבו יש ילדים בני גילה שיכולים להבין, להזדהות, להתווכח עם מה שמעסיק אותה. כל ילד צריך קבוצה כזו. בעצם, גם כל מבוגר: טבעי לנו שיש דברים שמדברים עליהם רק בעבודה, ויש דברים שרק עם החברים מהמילואים, או רק עם השכנים. גם ילדים צריכים מעגלים כאלה.

הוראה מותאמת

"מה הבעיה? ניתן להם חוברת של שנה-שנתיים מעל" – זו התגובה הקלאסית של מורים רבים לאמירה "הילד משתעמם בשיעור". כלומר, זו התגובה של המורים הטובים, אלה שממש רואים שלילדים המחוננים אין צורך בהקניה ובתירגול שהם נותנים לכל הכיתה. ולפעמים זה מספיק, אם כי זה יוצר את הבעיה הבאה (אוקיי, בכיתה ג הילדה עשתה חוברות של כיתה ה. מה תעשה בכיתה ד? ומה בכיתה ז?) אבל למעשה הוראה מותאמת למחוננים אינה דווקא האצה של החומר אלא הרחבה, העמקה, העשרה. עיסוק בשאלות גדולות, "חופרות", למידה רב-תחומית, למידה שמחייבת חשיבה מסדר גבוה. היא הוראה שנותנת מענה – או מאתגרת – גם בהיבט החברתי: כזו שמצריכה שיתופי פעולה, שהם קשים לעתים, ודווקא בגלל זה הם חשובים כל כך. הוראה שמטפחת ומאפשרת יצירתיות וחדשנות ושאר רוח. בקיצור, זה לא "יותר" למידה, זו למידה אחרת.

מענה לצרכים רגשיים

"אני רוצה שתדברי עם המורים המקצועיים שלי על ההיבטים הרגשיים של מחוננים", אמרה לי רכזת של כיתת מחוננים בחטיבת ביניים. "הם אומרים לי – מה הבעיה, הילדים מקבלים ציונים מעולים! – וזה נכון, אבל הם לא יודעים שהילדה הזו לא ישנה בלילות, ושהילד הזה מקיא בבוקר לפני כל מבחן". כמובן, חרדת בחינות אינה תופעה ייחודית למחוננים, אבל לפעמים נדמה שלמחוננים הכל קל ובסדר ומה הבעיה, למה בכלל צריך יועצת או שיעור כישורי חיים. אז צריך. ולא רק שצריך, אלא שצריך לתת מענה מותאם – כזה שהמחוננים יהיו מוכנים לקבל, כזה שידבר בשפה שלהם, שיהיה רלוונטי.

גמישות

וגם את זה נמצא במסגרות מחוננים – יותר מאשר במסגרות "רגילות": את ההבנה שמחוננים אינם קבוצה הומוגנית, ושלעתים הם צריכים מסלול משלהם ללכת בו. כזה שאף אחד עוד לא הלך בו קודם.

אז מותר לערער על מטרות תוכניות המחוננים כפי שהן מוגדרות ומתנהלות כיום, אבל כדאי להכיר אותן לפני שעושים זאת. בישראל יש מתווה ליבה להוראה בכיתות מחוננים ומתווה אחר להוראה במרכזי מחוננים, שם מפורטות מטרותיהן של התוכניות השונות. כמובן יש להבדיל בין כיתת מחוננים בה לומדים התלמידים שישה ימים בשבוע לבין מרכז מחוננים אליו יוצאים התלמידים ליום אחד בלבד; בשני המקרים, העלאת ציוניהם של התלמידים אינה מטרה, והן מעניקות לתלמידים משהו אחר, וזה משהו שלא עושים אותו באמצעות החינוך ה"רגיל" של ישיבה בכיתה, הקשבה ותירגול. ואם לא עושים אותו כך, בוודאי שגם לא בוחנים אותו כך.

המסקנה שלי: נדרש תיאום ציפיות

"אתם, באגף למחוננים, פועלים בפעמון זכוכית" אמרה לי עדה חן, שהיתה ראש מינהלת למידה אונליין במט"ח. כבר שש שנים שהמשפט הזה מלווה אותי. אני חושבת עליו כל פעם שאני שומעת מהורים "על מבוכים ודרקונים אנחנו משלמים 1600 שקל בשנה?!". כמובן, חשבתי עליו כשצדקתי בויכוח ההוא, עם מנהלת המרכז: סקר לא מייצג ולא מתוכנן, שכלל שבעה או שמונה תלמידים בגילאים שונים ואמא אחת שהגיעה לסדר משהו במרכז העלה ש"החברים" ו"יום נשימה מבית הספר" הם הסיבות העיקריות לבואם של תלמידים למרכז המחוננים. "למידה אחרת" הגיעה, אם בכלל, אחרי שני הקודמים. לא כי היא לא "אחרת": שאלה ישירה הביאה למחמאות גדולות. הלימודים במרכז מעניינים, מגוונים, מעוררים חשיבה. אבל זה פחות חשוב לתלמידים ולהורים, או פחות נראה לעין. לפחות אצל תלמידי יסודי במרכז הספציפי הזה.

ובדיוק מהסיבה הזאת יש לעשות תיאום ציפיות: להבהיר שתוכניות המחוננים לא נועדו להאיץ או לשפר את ההישגים הבית ספריים והאקדמיים של תלמידים (אם כי הן עושות זאת לעתים). אלא לענות על צרכים קוגניטיביים, חברתיים ורגשיים של מחוננים, ועל כולנו – הורים, תלמידים, מורים וחוקרים – לדעת זאת. ממש כפי שמסביר החתול לאליס בארץ הפלאות:

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע", אמר החתול.

'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' מאת לואיס קרול, מאנגלית: רִנה ליטוין, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 1997.

כשהמטרות ידועות קל יותר לאפיין מדדי הצלחה, לבדוק אותם, ולשפר. הרי לשם כך נתכנסנו.

~~~

ומה דעתך?

מה צריכות תוכניות המחוננים להעניק לתלמידיהן? מה הן מעניקות בפועל?

אשמח מאד לקרוא – כאן למטה, יש מקום לתגובות!

~~~

זה המקום להודות: לשלומית פישר – רכזת מסלול המחוננים בתיכון רבין בכפר סבא, ולדפנה הרן, שציטטתי בפוסט: תודה על ההערות שמיקדו אותי בעיקר, ולא איפשרו לי להישאר במאמר. ולמנחם נדלר, מנהל האגף למחוננים ולמצטיינים במשרד החינוך, שסיפר לי על התגובה של רנזולי ובכך התניע, למעשה, את כתיבת הפוסט הזה.

ועל התמונות, שצולמו במרכזי מחוננים: תחרות רובוטיקה במרכז חלו"ם ברמלה (דצמבר 2018, מנהלת: אבישג עידן, מורה: אלחנדרה פילניק); הכנת בוכנה ומקורות מידע לשיעור הסטוריה ומוזיקה במרכז יח"ד ברעננה (מאי 2021, מנהלת: סיגל סירק, מורים: לירן זריהן, אלון גינצברג)

The post האם תוכניות מחוננים באמת מועילות לתלמידים? appeared first on אירועים מחוננים.

The post אני אבחר בך: מערכת הבחירות הראשונה בישראל – פוסט ליום העצמאות appeared first on אירועים מחוננים.

עד כאן ההקדמה. ועכשיו – מתחילים.

ההתחלה הסיפורית

נדמה לי שהיתה זו אורה הכפולה שהכירה לי את ספריו של קסטנר, ואולי היו אלה אמיל ובלשיו. כך או כך, את רוב ספריו והגיגיו אני אוהבת כבר עשרות שנים. ובין הגיגיו החביבים – אותה מחשבה שבין הפרקים של פצפונת ואנטון, בה הוא מספר כיצד קוראת אמו רומן: קודם היא קוראת את עשרים העמודים הראשונים, אחר כך את הסוף, מרפרפת באמצע ורק אז קוראת את הרומן מתחילתו ועד סופו. "אל נא תתרגלו לעשות כמוה!", הפציר קסטנר בקוראיו הצעירים. וכך, עוד לפני שהגעתי לגיל דו-ספרתי, לימד אותי את עובדות החיים: זה שיש סדר, לא אומר שמוכרחים להשתמש בו.

ההתחלה ההסטורית

החיים זה חיים, ובקבוצת הפייסבוק בעוסקת בפרסונליזציה בחינוך הציגה את עצמה חיה בלומה גדניאן, אשת היי-טק בעבר ומורה לאנגלית לילדים בהווה. חיה בלומה כתבה שתשמח לספר על חוויותיה מלמידה פרסונלית ודיפרנציאלית כתלמידה בארה"ב. ובכן, חשבתי, אם היא תשמח לספר, אני אשמח לשמוע. כתבתי לה, ודיברנו, וכבר ידעתי שאכתוב על זה פוסט. שבוע, בערך, אמרתי לחיה בלומה. אני סבלנית, היא אמרה. מזל, כי לקח חודש וקצת. החיים וזה.

ההתחלה האקטואלית

"לאן נעלמו בן לילה העניים, הנכים ותלמידי החינוך המיוחד?" – שאלה כותרת "מילון הפי-סי המאותגר-רוחבית השלם" של אריאל שנבל בעיתון מקור ראשון לא מזמן. קריאה מעמיקה הבהירה כי הרצון לשנוא את הפוליטיקלי קורקט גרמה לעורך המילון לערבב מושגים בשאינם-מינם, לכרוך יחד תלמידי מב"ר וחינוך מיוחד, אבל מקור הטעות היה ברור. מדובר בכיתות של תלמידים "בעלי צרכים מיוחדים". למה לא להכניס את כולם תחת סל אחד?

אולי כי סל אחד הוא אימתה הגדולה של מערכת החינוך. כבר שנים רבות מקובלת תפישת "כל תלמיד לפי יכלתו, כל תלמיד לפי צרכיו". זו התפישה שמביאה אתה את ההתאמות, את חדרי הרגיעה, את הטיפולים הפרא-רפואיים כחלק מתוכנית הלימודים ואת מגוון הכיתות הייחודיות המשנות את שמן. שלא יהיו אי הבנות: כל אלה מענים נכונים ונצרכים. אבל יש לשאול עליהן שתי שאלות. האחת – האם מערכת החינוך היא זו שצריכה לתת את כולם? והשניה – גם אם נניח שכן, האם נכון לבנות מערכת יחידאית וייחודית לכל תלמיד?

(על השאלה הראשונה ניסיתי לענות באופן עקיף בפוסט שעסק בתפקידו של המורה. כמה-כמה, שאלתי שם, כמה צריך המורה להיות – מורה, וכמה – מחנך? לא אעסוק בה כאן. לשאלה השניה נתתי תשובה מסוימת בפוסט שעסק בצורך בגמישות. פרסונליזציה, אמרתי שם, היא היפוכה של הגמישות: לא הייתי רוצה מערכת חינוך שמרגילה את תלמידיה ללמוד רק, אך ורק, "בדרך שהכי מתאימה להם", לו יצויר שיש כזאת).

שלוש התחלות שמזמינות שיחה אחת,

ובה מספרת חיה בלומה גדניאן על תיכון בקולומביה, מרילנד, אי-אז בשנות ה-80.

פרסונליזציה בהוראה – מסתבר שזה אפשרי

בית ספר הוא בית ספר הוא בית ספר, חשבתי תמיד. אבל זהו, שלא. כמי שרגילה למערכת בה כל שעה-שעתיים מתחלף שיעור וכל שבועיים-שלושה יש מורה במילוי מקום, וזה עוד בלי קורונה, הפתיעה אותי חיה בלומה כבר בהתחלה. שבוע הלימודים בן חמשת הימים בבית הספר שלה היה מחולק באופן קבוע ל"ימים": שלושה ימים מסוג "1" ויומיים מסוג "2", לסירוגין. ימי 1 היו ימים של למידה פרונטלית והוקדשו ללימודי בסיס, אותם למדה כל הכיתה יחד. אלה היו לימודי החובה. ימי 2 היו ימים בהם נתפרו חליפות אישיות לתלמידים בהנחיה צמודה של מורה.

וכך עבדו ימי 2: השנה היתה מחולקת ל-12 יחידות, וכל יחידה החלה בתכנון מדוקדק. התלמידים בחרו מתוך מגוון גדול של נושאים, רמות, דרכי עבודה ותוצרים מצופים. בסיועם של המורים הגדירו לעצמם את תהליך הלמידה הצפוי, את התוצרים ואת צורת הגשתם. למעשה, כל יחידה התחילה בגיבושה של הצעת למידה שמזכירה קצת הצעת מחקר; הלמידה נעשתה לבד, בזוגות או בקבוצות, במתחמים שונים בבית הספר, והמשיכה להיות מלווה בהנחיה של מורים קבועים לפי הצורך.

רמת התוצר המצופה נקבעה בהסכמה בין התלמידים למנחים. ציון "עובר" היה 70, אבל ניתן היה לשפר תוצר או לחזור על יחידה – משום שחלק מהמיומנויות והתכנים היו חובה; מה שהשתנה היה דרך הלמידה ומטלות הביצוע.

צורת העבודה הזו חצתה תחומי דעת. חיה בלומה אהבה את כל הקשור ללימודי השפה והספרות, והשיחה שלנו נסובה בעיקר על הלמידה בתחומים אלה. אבל צורת הלמידה כללה את כל המקצועות. זו תפישת עולם, הסבירה לי, לא פדגוגיה של תחום דעת.

זה נשמע טוב מכדי להיות אמיתי,

הרהרתי, וגיששתי בעדינות אם מדובר בבית ספר פרטי. מחשבותי נדדו אל סרטי בתי-הספר מעוררי-הקנאה, אלה שיש בהם מורה נערץ שיש לו כיתה משלו (אחד החלומות שטרם הגשמתי). חיה בלומה צחקה והסבירה לי שמדובר היה בבית ספר ממשלתי, הטרוגני להפליא, כ-200 תלמידים בשכבה, מחוייב לבחינות הסטנדרטיות שדרגו את בתי הספר במרילנד. אב-טיפוס של "בתי הספר שהורסים את היצירתיות" שהצליח לקיים מערכת למידה מרתקת. עד שהתחלפה ההנהלה, כמובן. בתמורה, סיפרתי לחיה בלומה על חוויה שלי מימי באולפנא: מדי ערב היתה שעת לימוד בנושאים תורניים, "מוסר" קראו לה. פעמיים בשבוע העבירו מחנכי השכבות שיחה, פעמיים בשבוע למדנו בחברותות קבועות משהו שבחרנו ללמוד, ויום שלישי הוקדש ל"מוסר עצמי": כל אחת לומדת לבד, מה שהיא רוצה. מדרך הטבע השתנתה רמת הרעש בין הימים, אבל כמות הצוות בחדר היתה קבועה. במוכן, הצוות היה שם בשביל להשגיח, אבל בעיקר היה את מי לשאול שאלות ועם מי להתייעץ. פה ושם היו זליגות, אבל העקרון היה ברור: חברותות לומדות ביחד, ואילו מוסר עצמי – עצמי הוא. היו כאלה שלא היה להן קל ללמוד לבד, היו כאלה שהחברותות הקשו עליהן יותר. במבט לאחור, זו אחת המתנות שקיבלתי באולפנא: למדתי ללמוד בזוג ולבד ולהעריך את טיב הלמידה.

אבל זה בדיוק תפקיד המורה,

אומרת לי חיה בלומה כשאני מספרת לה על התייעצות שאני עוד זוכרת באשר לבחירה בספר מסוים ללימוד עצמי. התפקיד של המבוגר הוא לכוון את התלמידים להגדיר לעצמם אתגרים חדשים, לתכנן דרך, להתנסות ולראות מה קורה. הרי שיעור מוצלח אינו כזה שכל הילדים סיימו בו את המטלה בשקט ותוך זמן קצוב.

כמובן: מעבר התפקיד ממורה למנחה הוא אחד מהתהליכים שמשרד החינוך מדבר עליהם כבר שנים. זה גם קורה פה ושם; בכנס האחרון של האגף למחוננים ולמצטיינים התקיימו שני מושבים תחת הכותרת "תרשה לעצמך להיות מופתע", ובהם סיפרו מורים על תהליכי למידה שמובילים תלמידיהם. שניים מבין הסיפורים האלה אני מכירה מקרוב כמדריכה פדגוגית וגם אני, כמו המורות, מופתעת בכל פעם מחדש. אבל הפתעה אינה תוכנית עבודה ברוב מערכת החינוך. ההסכמה עם חיה בלומה היא תיאורטית, אני נאלצת להודות ביני לביני. כשמגיעים לשטח יש מיצ"בים ובגרויות. "גם אצלנו היו בחינות ממשלתיות", היא מזכירה לי, – ואני עוברת לחשוב הלאה:

פרסונליזציה בהוראה – מתי כן?

השיחה שלי עם חיה בלומה גורמת לי לחשוב שהחשדנות שלי כלפי פרסונליזציה בהוראה אינה קשורה לעצם התאמת הלמידה אלא לעודפיה. כמו בשורות אחרות בתחום החינוך, גם לנושאי דגל הפרסונליזציה יש נטיה להיות אידיאולוגיים מאד וטוטליים עוד יותר. החזון של "תוכנית לימודים אישית לכל ילד" מפריעה לי ממש כפי שהפריעה לי כשכתבתי על חג הסוכות, החג שמתרגל לי את שריר הגמישות. פרסונליזציה, כתבתי שם, היא היפוכה של הגמישות: לא הייתי רוצה מערכת חינוך שמרגילה את תלמידיה ללמוד רק, אך ורק, "בדרך שהכי מתאימה להם", לו יצויר שיש כזאת. אבל חיה בלומה משרטטת דגם אחר, שיש בו שילוב של למידה פרסונלית קבועה בתוך הוראה רגילה: גם למידה מנוהלת ומסודרת ומפוקחת, "רגילה", וגם למידה תפורה-אישית. והן שלובות זו בזו וקשורות זו לזו. לא "פרוייקט אישי" תחום בזמן הנעשה בשעות אחר הצהרים אלא תהליך שבנוי מסוגי למידה שונים. ויש מדף מלא אפשרויות שניתן לבחור מתוכו, וניתן לבחור מחוצה לו. כי באמת לא כל אחד צריך ללמוד כל דבר בכל מקצוע.

דבר נוסף שמאפיין את החוויה שחיה בלומה מספרת עליה הוא שיש רף ציפיות שחייבים לעמוד בו, וניתן לומר לתלמיד "לא עמדת בציפיות, חזור ושפר את עבודתך". נדמה לי שזה לא מובן מאליו בהקשר של למידה פרסונלית; כשהורים ותלמידים מדברים על "אנחנו שונים זה מזה, מה פתאום שנלמד אותו הדבר?" אין קריאה לעמידה בסטנדרטים אלא להיפך, לביטולם. יש לי מה לומר על נטייתו של משרד החינוך לערוך אינספור מיפויים ובחינות אבל לא הייתי רוצה לבטל את הצורך ברף מחייב כלשהוא.

ועוד תובנה עוה מהשיחה הזו, וגם היא כאילו לא קשורה אבל עצם כן. אחד הלקחים מתקופת הקורונה הוא שתלמידים לא יודעים ללמוד באופן עצמאי, כפי שכתב עמיקם סלנט בבלוג שלו, כי למידה עצמאית היא משהו שיש ללמוד כיצד לעשות אותו. "לומד עצמאי" הוא מושג שיש לו באזז משלו אבל אין ספק שיש קשר בינו לבין פרסונליזציה בהוראה. וכשחושבים על למידה עצמאית – שתינו, חיה בלומה ואני, קיבלנו הזדמנות ללמידה עצמאית קבועה וממוסדת בתוך מערכת החינוך, ולא נזרקנו למים ללא נוכחות מציל; תמיד היו שם מבוגרים אחראים.

שלוש התחלות אבל סיום אחד

בתחילת הפוסט הצעתי כמה דרכים לקריאתו:

1. לקרוא התחלה אחת ולהמשיך לפוסט
2. לקרוא את כל ההתחלות
   • לפי הסדר
   • או לא
3. לדלג על ההתחלות
   • לוותר עליהן לגמרי
   • לוותר בהתחלה אבל לחזור אליהן בסוף

ואני רוצה רגע לעצור ולתהות, האם עצם ההצעה שלי, שיש בה מבחר אפשרויות-מדף לבחירה, היא פרסונליזציה של הפוסט?

ועכשיו אני סקרנית ממש – ובדיוק בשביל זה יש פה רכיב תגובות למטה, כדי לשמוע ממך:

מה עשית? והאם שמת לב שבעצם יש עוד אפשרויות – לקרוא בכל סדר שנראה לך, אולי לדלג על פסקאות באמצע? ורגע, אולי אני בכלל לא מחדשת ועשית את זה בפוסטים אחרים?

ובכלל, פרסונליזציה בלמידה: בעד או נגד?…

The post פרסונליזציה בהוראה. למה, בעצם? appeared first on אירועים מחוננים.

"למה זה כל כך ברור?"

"הנה, תראה אותי. הפעם הראשונה שהיה לי מורה שהרגשתי שהוא חכם באמת היתה בתיכון".

"ומה זה מוכיח?"

שאלה טובה

השאלה "האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?" היא שאלה שאני נשאלת שוב ושוב מאז שאני מדריכה באגף למחוננים ולמצטיינים, ולפני כן נשאלתי כמורה למחוננות ולמצטיינות. היא שאלה שאוהבים לשאול בקורסים של הוראת מחוננים, היא שאלה שמורים שמלמדים מחוננים (זאת אומרת כמעט כל מורה) אוהבים לשאול. היא שאלה שהתשובה שלי עליה משתנה ככל שאני מתבגרת (בכלל, ובהוראת מחוננים בפרט).

יש מי שחושבים שהיא שאלה מעצבנת. אני חושבת שלא; אולי כי כבר נשאלתי שאלות מעצבנות ממנה ("ואת, את מחוננת?" קוטפת את הפרס הראשון) ואולי כי אני מבינה את ההגיון העומד מאחוריה. בעיקר אני מבינה שזה פחות הגיון ויותר פחד. כי תלמידים מחוננים יכולים להיות מפחידים לפעמים.

בואו לכיתה שלי לרגע. זו כיתת מחוננות ומצטיינות, הראשונה במסלול זה בבית הספר. כיתה ט'. שיעור הסטוריה שני בשנת הלימודים. משום מה אנחנו מדברות על מארי אנטואנט והמשפט המפורסם ש(לא) אמרה: "אם אין לחם, יאכלו עוגות" (היא גם לא אמרה "אם אין לחם יאכלו בריוש", אפילו שזה תרגום יותר נאמן למקור שלא היה). "אבל זו לא אשמתה", אומרת לי אחת התלמידות, "היא פשוט לא ידעה מה קורה ברחוב הצרפתי". זה היה הרגע בו נשמתי לרווחה: הבנתי שעם כל חוכמתן של התלמידות שלי, ועם הידע הרחב שלהן בנושאים מסוימים, יש דברים שלא מבינים בגיל 15. למשל, לא מבינים שמארי אנטואנט הוצאה להורג לאו דווקא משום שהיתה אישה רעה, אלא משום שכמו לכל אנשי בית המלוכה הצרפתי גם לא לה היה שמץ מושג מה קורה ברחוב. יש תובנות, הבנתי אז, שמגיעות עם הגיל או עם תיווך מתאים של מבוגר; סקרנות וקריאה מרובה אינן מספיקות.

שאלה טובה אבל לא באמת חשובה

נשמתי לרווחה כי כבר היה לי נסיון בהוראה, כי התכוננתי היטב לשיעור, כי יכולתי להבין אינטואיטיבית מאיפה באה החשיבה הזו של המחוננת הצעירה. יכולתי לדמיין את עצמי אומרת משפט דומה, משוכנעת בתקפותו ובהגיונו ההסטורי הבלתי-מעורער. משוכנעת כמו שרק בת 15 יכולה להיות. ללמדך שלנסיון יש משקל לא פחות מאשר לנקודות איי.קיו.

ועם הנשימה הבנתי שהידע של תלמידותי הוא קצת כמו רשת גדולה, עשויה טלאים-טלאים. ילדים מחוננים "קולטים דברים מהאויר". הורים לילדים מחוננים מדברים על הילד שפתאום יודע דברים בלי שלימדו אותו: הוא שמע, חיבר פיסת מידע אחת לשניה והשלים בעצמו את מה שחסר. זה תהליך מקסים ומשעשע ומעורר התפעלות. אבל זה תהליך זרוע מוקשים: הילד משלים לבד – וכל מה שיש לו כדי להשלים לבד זה מה שהוא כבר יודע. לפעמים נשארים חורים של אי-הבנה, כאלה שמעולם לא התגלו, חורים של תפישות מוטעות שקשה לגלות אותן, חורים שמכסים אותם בטלאי שגוי. כן, זה קורה גם למחוננים. בוודאי לאלה שקולטים מהאויר ומאפסנים פיסות מידע ואפילו חלקי ידע ללא בסיס מספק.

וכך הבנתי שהשאלה החשובה באמת איננה אם אני חכמה יותר מהתלמידות אלא האם אני מסוגלת להשתמש ביתרונותי היחסיים (גיל, בגרות, ידע כללי, ידע מבוסס בתחום הדעת) כדי שתהיה לי הצדקה מלאה לומר: יש לכן עוד מה ללמוד ממני. ההתנסות הזו לימדה אותי שכן.

ובכל זאת. האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן?

אני לא מתחמקת מתשובה. אני רק רוצה לומר שצריך לשאול את השאלה הזו אחרת: לא המורה הוא העניין, אלא התלמידים. במלים אחרות, תלמידים מחוננים, כמו כל התלמידים, פוגשים מגוון של מורים, וטוב שכך. מחוננות היא תכונה אחת – גדולה, חשובה, לעתים ממלאת את רוב הוויתו של ילד, אבל היא אף פעם לא המאפיין היחיד שלו. כך גם מורים: היותם מורים מחוננים או לא, זה רק חלק ממה שהם. כשמורה פוגשת תלמידים היא פוגשת אנשים שלמים. כשתלמידים פוגשים מורה הם פוגשים אדם שלם.

ולכן, מה שחשוב בעיני הוא לא השאלה האם המורה מחונן, אלא האם התלמידים פגשו בצוות המורים שלהם מורים שיכולים ומתאימים ללמד אותם. חלקם צריכים להיות מחוננים, בהחלט. הייתי רוצה שכל ילד מחונן יפגוש גם מורים מחוננים שיכולים להבין את חוויותיו "מכלי ראשון". אבל הייתי רוצה שיפגוש גם מורים שאינם כאלה. אחרי הכל יש הרבה מורים מעולים שמנת המשכל שלהם אינה עולה על זו של 97% באוכלוסיה, ולמרות זאת (ויש שיאמרו "משום כך") המפגש אתם הוא מתנה לחיים.

מה שחשוב הוא שכולם, המורים המחוננים ואלה שאינם, יכירו את המחוננות ומאפייניה. שיבינו מהי החשיבה ה"אחרת" הזו שמדברים עליה. שיכירו את הצורך באוטונומיה, את הפערים המבלבלים בין תיפקודים שונים שמלווה את המחוננות. שלא יגידו "היא מעולה במתימטיקה, ברור שהיא מחוננת" או "לא יכול להיות שהוא מחונן, זו בטח טעות. הוא לא עד כדי כך חכם". ואולי נכון יותר לומר "ילמדו להכיר", כי ההיכרות מכלי ראשון שונה מההיכרות שמעניקה למידה מסודרת. כשמכירים תופעה מכלי ראשון זה מבלבל; זה מה שקרה לי במפגש הראשון עם השאלה, בשיחה ההיא עם דן. כששאל "מה זה מוכיח" הבנתי שאני חושבת מתוך ההתנסות האישית. שאני מרגישה ולא חושבת. הבנתי שאני

לא רציונלית, ולא במקרה

כשנערכה השיחה ההיא הייתי מורה של מחוננות ומצטיינות כבר שנה וחצי, אבל מחוננים ומחוננות הכרתי מאז ומתמיד. התשובה שלי באה מהבטן. היו בה כאב ותסכול ואכזבה לצד נשימה לרווחה. וגם שחצנות היתה בה, וילדותיות גם.

זו היתה תקופה שבה "ראיתי את האור". גשם למד כבר בכיתת מחוננים, שלג במרכז מחוננים, רוח סערה מצאה את מקומה בחטיבת ביניים שכללה, מלבד לימודים תובעניים, גם תוכנית העשרה למחוננות ולמצטיינות שלה. פתאום הסתדרו חלקי הפאזל וכולם הרגישו ש"סוף סוף יש עם מי לדבר". החוויה הזו היתה כל כך פתאומית וחזקה שלא יכולתי להשתחרר ממנה.

לא רציונלית, אבל לא נורא

אבל השנים עברו, ואני התבגרתי לתוך עשור וקצת של מפגשים עם ילדים מחוננים ומצטיינים, ועם הורים-של, מורים-של ומדריכים של כל אלה. הלכתי ללמוד הוראת מחוננים ומצטיינים והידע האינטואיטיבי שלי קיבל מסגרת תיאורטית חשובה. המשכתי ללמוד ולהתמקצע ולקרוא, ובכל פגישה למדתי עוד משהו. וכשהתרחב העולם התרחבו גם האפשרויות.

בפאנל של בוגרי תוכניות למחוננים למדתי שהמורים שטובים הם בעלי התשוקה לידע, המתעניינים בתלמידיהם ובעלי חוש ההומור. אלה שיוצרים מערכת מבוססת אמון ומוכנים להסביר את שיקולי הדעת שלהם.

בפאנל בקורס התמקצעות בהוראת מחוננים ומצטיינים בו הוזמנתי להשתתף לא מזמן סיפרה ד"ר חוה וידרגור על ממצאי מחקר שעשתה: מורי המחוננים דיברו, ממש כמו תלמידיהם, על חשיבות אישיותו של המורה (הזכירו את יצירת הקשר האישי, את ההרגשה ש"המורה רואה אותי", את המוטיבציה של המורה להתפתח וללמוד); במקום השני עמדה הקוגניציה (ידע רחב, חוש הומור, ציניות ויצירתיות) ואת המקום השלישי תפסה הפדגוגיה (מלמד כיצד לחשוב, מאתגר, מלמד "אחרת"). אבל לא, אמרו, מורה למחוננים לא חייב להיות מחונן.

כשביקשתי ביקורת משפחתית על הפוסט, כמו שאני נוהגת לעשות, אמר לי שלג בתגובה: את מפספסת משהו חשוב: אם המורה לא מספיק חכם, ולא "קנה" את התלמידים אינטלקטואלית – לא תסייע אישיותו הכובשת, הם פשוט לא "יספרו" אותו. והוסיף: זה גם עניין של גיל. בגיל צעיר, ידיעת החוויה חשובה מאד. – ואני שומעת אותו ותוהה אם זה הגיל או שזה פשוט המורה הראשון שפגשת שמבין, ממש כפי שסיפרתי לדן.

יכול להיות ששלג צודק. סבא שלו, מרצה להוראת המתימטיקה, נהג לומר שמורה למתימטיקה צריך לדעת שלושה דברים: מתימטיקה, מתימטיקה, ו(פאוזה) – הוראה. אבל מאחר שמחוננות אינה רק אינטלקט – אני חושבת שעצם המחוננות, ידיעת החוויה מכלי ראשון, אינה תנאי לכל אלה. היא מתווספת עליהם והיא יתרון וחיסרון. היא אולי הופכת את המורה לפחות רציונלית ביחסה לתלמידיה, אבל זה לא נורא. זה חלק מהפסיפס האנושי שראוי שכולנו נפגוש. גם מחוננים.

The post האם מורה למחוננים צריך להיות מחונן? appeared first on אירועים מחוננים.

The post שיתוף בלמידה, או למידה שיתופית? appeared first on אירועים מחוננים.

The post ה' המגמה וטעויות של מורים appeared first on אירועים מחוננים.

The post כמה נקודות על הנקודה הא-מגדרית appeared first on אירועים מחוננים.

The post איפוק זה כח appeared first on אירועים מחוננים.

The post התמודדות עם אתגרי תוכנית האצה בתקופת התבגרות וקורונה appeared first on אירועים מחוננים.

The post שוקולד appeared first on אירועים מחוננים.

The post המדיום הוא המסר appeared first on אירועים מחוננים.

The post למה צריך את מבחן המחוננים בבית הספר היסודי? appeared first on אירועים מחוננים.

The post הרהורים בעקבות "ג'נטלמן במוסקבה" appeared first on אירועים מחוננים.

The post התיוונות – שיעור לחנוכה: למידה סביב מושג appeared first on אירועים מחוננים.

The post גמביט המלכה: מחוננים צעירים ומבוגר אחראי appeared first on אירועים מחוננים.

The post פמיניזם, אופנה ושיעור בפיזיקה appeared first on אירועים מחוננים.

"אני מאד שמחה לעדכן שיותר אני לא מתרגמת לילדים שלי את שיעורי הבית בתנ"ך מתנ"כית לעברית! כי יצאה סדרה חדשה שנקראת תנ"ך רם לבתי הספר, והיא עושה את זה בלי לצעוק לילדים למה תמיד אתה מחכה לרגע האחרון. איש החינוך והחוקר התנ"ך אברהם אהוביה אחראי להברקה הזאת, זאת סדרת ספרים, לסדרה הזאת, והיא מחולקת לפי תוכנית הלימודים, ויש לי כתה ב, כתה ז ושקט נפשי…

"הכל כתוב מחדש?"

"לא הכל, כי יש מלים שלא צריך לתרגם, אבל כל המלים שמפחידות ילדים – כתובות".

מרוב בהלה, כמעט בלעתי את החלקום שלי*. הברקה! לא פחות! ואחר כך שואלים איך גדל פה דור שלא יודע קרוא. כי ככה, בדיוק, גדל דור כזה: דור שאסור לבקש ממנו להתמודד עם מלים שהוא לא מבין. מלים בעברית. תנ"כית אמנם, אבל עברית.

לפני שנים קראתי את "אל מקום שהרוח הולך" של חיים באר. כשהגעתי לתיאור על כך שבירידה מההר "נחה על הנהג רוחו של יהוא בן נמשי, כי בשגעון נהג" – כעסתי עליו. כעסתי שלא כתב רק "נחה עליו רוחו של יהוא בן נמשי". שלא נתן לי לקרוא, לעבור, לעצור בחריקה ולחזור אחורה ולהגיד: "הי, זה יהוא! כי בשגעון נהג! גאון, הסופר הזה". אבל אילו הייתי לומדת מתנ"ך רם, זה בטח היה משהו בסגנון "ההוא שנהג נורא מהר, אבל לא במכונית, כי זה היה מזמן".

לא מאמינים? חושבים שהגזמתי? – הרי לכם התרגום לפסוק "וללבן שתי בנות שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל": "וללבן היו שתי בנות; שם הגדולה היה לאה, ושם הקטנה – רחל". באמת שלא הבנתי מה מפחיד בפסוק, עד כדי תרגום.

בתמונה: חלקום. אני מניחה שזה לא החלקום המקורי של אריך קסטנר ב"פצפונת ואנטון", ההוא כבר נאכל מזמן. אבל לא הייתי יודעת מה זה חלקום אם מישהו היה מתרגם לי את כל המלים המפחידות בספר הזה.

והיא לקוחה מכאן: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:TurkishDelightDisplay.jpg?fbclid=IwAR2kEwe8UlvNLLJJhnxzOMl4E0qIbfHoAJlKrV2ZnLIQEe6d-Xh5gXbXJPs

The post תנ"ך רם וחלקום. כמה קל זה עוד צריך להיות? appeared first on אירועים מחוננים.

שמחתי, כמובן: ממצאים חד-משמעיים גורמים לי חשק בלתי נשלט לחפש ממצאים הפוכים בדיוק. אלה לא איחרו לבוא: כתבה בניו יורק טיימס (שגם את מקורה עזרה לי יפעת למצוא).

ובכן, הממצאים החד-משמעיים הם שעדיף להיות צעיר-בריא-ועשיר ולא זקן-עני-וחולה. שאין ספק שילד שהוריו מספרים לו סיפורים בהטעמה נכונה ומחליפים קולות לפי דמויות, דנים במה שקראו ומשחקים איתו במשחקי חשיבה – מתפתח טוב יותר מילד שלא עושים איתו את כל זה. טוב יותר אפילו מילד שהטאבלט משמיע לו קולות שהפה האנושי לא יודע להפיק.

למעשה, בגוף הכתבה הובאו הממצאים הכל-כך ברורים האלה, שהתלבטתי אם זה שווה פוסט. אבל דיונים שאני פוגשת שוב ושוב בקבוצות הורים ומורים (האם ועד כמה לשלב סמארטפונים בלמידה, ומה כדאי להוריד לטאבלט חדש של ילד בראשית בית הספר היסודי) גורמים לי לקרוא שוב, ולכתוב:

העניין עם הסמארטפון והטאבלט הוא לא מה יש בהם, אלא מה *אין*: אין בהם מגע בלתי-אמצעי של סביבה שמתעניינת, שואלת, מספרת, מחבקת, כועסת, דורשת, מתעמתת, נעלבת, מעליבה, ובעיקר לא מרפה. ואני כותבת בכוונה גם את מה שרע; כי ככה בנויה חברה אנושית. יש בה חלקים טובים ונוחים ומחבקים, ויש בה דברים קשים ומאתגרים ומחייבים, ולמרבה הצער יש בה גם חלקים רעים ומשפילים. ככה היא, ואת ההתמודדות איתה לומדים רק בפגישה בלתי-אמצעית, בשמחה ובתסכול.

והעניין היותר חשוב עם הממצאים הוא שהם מטילים את האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד עלינו, *ההורים*. כי כשאנחנו מורידים לטאבלט תוכן חינוכי, אנחנו מספרים לעצמנו שזה דווקא מפתח את הילדים, וזה אפילו עדיף על הבילוי איתנו, כי הרי אנחנו לא נלמד אותם כל כך הרבה.

והממצאים אומרים לנו: עם כל הכבוד ללימודי קוריאנית ומתימטיקה גבוהה, ילדים צריכים הורים שמדברים איתם. הממצאים לא אומרים לנו "אל תתנו להם מסך", הם אומרים לנו: שימו לב והקפידו שהמסך לא יקח מכם את מה שאתם יכולים לתת בעצמכם.

ובעצם, האחריות על זמנו והתפתחותו של הילד תמיד היתה עלינו, ההורים. כך היה טרום ימי הסמארט, כשמסך עוד היה שם נרדף לטלויזיה, וגם לפני כן, כשהמבוגרים חששו שקריאת ספרים תהרוס את בריאותם של הילדים. ואולי זה בכלל הסיפור החדש, מגמת חוסר האונים הזאת של המבוגרים (ולא רק בהקשר של הורות), שגורמת לנו לקוות שמישהו יעשה את העבודה במקומנו?

~~~

לראש הפוסט בחרתי בתמונה מאחה"צ זוגי בנחלאות, כדי להגיד שכשתמציאו סמארטפון שמטפל בכביסה מצד לצד, אני מבטיחה לשקול את הגבלת זמן המסך שלכם.

~~~

המאמרים המדוברים: בשביל להילחץ – מאמר בעיתון הארץ, בשביל להירגע – מאמר בניו-יורק טיימס.

The post ספרים ומסכים: טוב להיות צעיר, בריא ועשיר appeared first on אירועים מחוננים.

רק השנה הבנתי שאנשים מתגעגעים באוכל.

מעניין שלקח לי כל כך הרבה שנים להבין.

כי זה לא שאני לא אוהבת לאכול; אני אוהבת (מדי). וזה לא שאני לא יודעת להתגעגע, בעיקר לשנה ההיא, לפני 17 שנים, כשבתי קברות זיהו אותי בקלות בכניסה ללוויות ולא ביקשו תעודה, ובשנה ההיא, לפני שמונה, שנפרדתי בה מאמא ומחברה יקרה, שעם שתיהן ביליתי חיים שלמים במטבח.

אבל את זה לא הבנתי.

*

אנשים מתגעגעים באוכל.

כשהילדים היו קטנים אהבתי להכניס אותם אתי למטבח. עוגיות, כדורי שוקולד, פיצה – הכל הלך, רק שילמדו. כשחברות שאלו אותי מאיפה הסבלנות אמרתי שגם אותי אמא שלי הכניסה ככה למטבח, ללכלך את הידיים (ואת הכלים והרצפה, ברור. אגב, רק אחד אצלי למד, אבל היה שווה: אפילו זיתים תוצרת בית כבר יש לנו. סיפרתי על זה לפני שלושה חודשים בפוסט שלימד אותי שלא רק אני מתגעגעת ככה).

*

כשאמא שלי היתה בת 80 עשינו לה מסיבה. הוצאנו חולצות עם כיתוב "שבט שפירא: זה לא שבט – זה עם!" – ואז עוד היינו קטנים; טיבו של עץ משפחתי שהוא מגדל עלים במהירות גדולה מזו שהוא מגדל ענפים, והיא לא יודעת שהשנה נולד לה חימש ראשון, ששר לה שיר משלו. ושצעירת בנותיה הפכה בעצמה לסבתא לנכדה הקרויה על שמה.

"אילו הייתי צריכה להגדיר אותה במילה אחת", אמרה עליה במסיבה ההיא אישה יקרה לנו, "הייתי אומרת: רעיה ואם". המשפט הזה בלתי נשכח. לא (רק) בגלל המתימטיקה, אלא כי הוא פשוט נכון: אם יש דברים שהיא *לא* היתה, זה בת-זוג והורה-2.

אבל היא היתה עוד דברים.

היא היתה ציונית. כן, כן. ציונות בנאלית כזו, יש מי שיאמר פרימיטיבית: היא ממש אהבה את ארץ ישראל. כל ימיה.

היא גם אהבה ללמוד תורה. כילדה קטנה, כשכבר ידעה לקרוא, שאל סבא שלה איזו מתנה היא רוצה. "שמלה", היא אמרה, כי הוריה הזהירו אותה שלא תעז לבקש משהו יקר, בובה למשל). שמלה אמא שלך תקנה לך, אמר לה הסבא, ממני תבקשי מה שאת באמת רוצה, והיא אמרה בחשש: חומש. עשרות שנים למדה את הפרשות כסדרן, ואני בטוחה שכשהגיעה לשערי שמים חיכה לה רש"י בעצמו וליווה אותה פנימה. הרי היא ידעה את כל פירושו בעל פה. היא לא היתה פמיניסטית, חלילה, אבל קצת קינאה בנכדות שלה שכבר היו להן מדרשות ללמוד בהן.

הטלפון של "בואי להיפרד" תפס אותי לפני שמונה שנים בקניון מודיעין, בדוכן תכשיטים: חיפשתי מתנה לבתי, ששעות ספורות קודם לכן זכתה במקום הראשון בחידון התנ"ך המחוזי לנוער. חשבתי שאחי מתקשר כדי לברך, ועניתי בעליצות. "בואי לתל השומר", הוא אמר, "שתספיקי".

הספקתי. וגם הספקתי לספר לה על הזכיה, והיא הספיקה להעניק לנו רגע של צלילות ולהיות נרגשת וגאה בנכדה.

וגם להתגעגע אני מספיקה.

*

אנשים מתגעגעים באוכל.

בסוף שנת האבל, במחווה לט"ו בשבט ולפירות ההדר הארצישאליים שאהבה, הכנתי את "עוגת שבע השכבות" שלה. זו אולי הפעם הראשונה שהערצתי אותה באמת: אני הכנתי תבנית קטנה, כמות אחת, והזעתי וקיטרתי בין שכבה לשכבה, ולא חזרתי על המבצע. היא, שהכינה כל דבר בכמות של גדוד, הסתדרה עם תבנית בגודל של פי ארבע או שש, ועשתה את זה מדי שנה.

אין לי תמונה של העוגה. במקום זה יש מסמך של התרגשות אמיתית, של שמחה עצומה על העלייה לארץ ישראל.

אז אין תמונה, אבל אני מצרפת את המתכון. רק בשביל הגעגוע. אל תטרחו לנסות אם אין לכם בוקר שלם, צימוקים וקליפות הדרים (וגם אומץ להכין עוגה של אמא שלי בלי התבנית הירוקה והמים של כפר פינס).

*

עוגת שבע שכבות – Seven Layer Schalet

רגע לפני שאני מתחילה, הערת המתרגמת:

המתכון הוא מהספר The Jewish Cook Book מאת Mildred Grosberg Belln, מהדורת ניו יורק, 1950. הוא כתוב באונקיות, פאונדים ואינצ'ים. אני חפיפניקית, ומעגלת קצת את המספרים כשאני מבשלת, אבל אמא שלי לא היתה עוברת על זה לסדר היום, אז כאן הכנסתי מספרים מדויקים לפי טבלאות המרה אינטרנטיות.

ועוד משהו:

כשהעוגה מתקררת היא מתקשה מאד. יש לחתוך אותה לריבועים קטנים *מיד* כשמוציאים מהתנור.

ועכשיו לעבודה.

לערבב 2 כוסות קמח, ביצה, שלוש כפות שומן, רבע כוס סוכר וקמצוץ מלח. ללוש בעדינות לבצק רך ולהכניס למקרר.

לערבב כוס סוכר עם חצי כפית קנמון ושלוש כפות פירורי לחם.

כשהבצק קר, לחלק לשבעה חלקים, ולרדד כל חלק לעלה בגודל של "6 או 7 אינץ' פודינג-דיש" (הכנתי בתבנית של בערך 15*25 ס"מ).

לשמן את התבנית. *לא* להדליק תנור מראש.

[עד כאן לשון הספר, מפה אני כותבת לכם בצורה מסודרת ונוחה, כך שאם תיכנסו להרפתקאה הזו תזכרו שעשיתי מה שיכולתי כדי להקל עליכם את ההכנה].

שכבה 1:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.

שכבה 2:

בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 57 גרם שקדים מולבנים קצוצים דק.

שכבה 3:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, 227 גרם צימוקים.

שכבה 4:

בצק, שכבה דקה של ריבה, 227 גרם קליפות הדרים קצוצות דק.

שכבה 5:

בצק, כף מרגרינה מומסת, מעט מתערובת הסוכר-קנמון, מיץ וקליפה מגוררת מלימון אחד.

שכבה 6:

בצק, מעט מתערובת הסוכר-קנמון.

שכבה 7:

בצק, כף מרגרינה מומסת, שארית תערובת הסוכר-קנמון.

להכניס לתנור (שלא חומם מראש!) ולאפות ב-162.8 מעלות צלזיוס (325 פרנהייט).

העוגה נשמרת חודש. היו חסכנים פעם.

*

פורסם בפייסבוק, 14.2.20, לכבוד יום פטירתה (י"ט בשבט).

***

חודש אחרי שפרסמתי את הפוסט הזה פרצה הקורונה לחיינו. כשהגיע יום פטירתה של שולמית חברתי לא יכולתי להגיע לבית העלמין. במקום זה התגעגעתי מהבית.

באוכל, כמובן.

*

שולמית נפטרה שלושה חודשים אחרי אמא שלי. שולמית, שכשאני כותבת את שמה אני שומעת אותה צוחקת צחוק גדול ורואה את החיוך שממלא לי את המסך. שולמית שעומדת במטבח ומבשלת ואופה מעדנים. שולמית ששום דבר לא יכול היה להכריע אותה, עד שהסרטן הצליח לעשות זאת.

וכך כתבתי בבוקר האזכרה:

בין כל הדברים שהקורונה מפריעה לעשות, נמצא גם הגעגוע.

מסתבר שהיא מפריעה להתגעגע ביחד.

הרי אילו לא היתה קורונה הייתי מתגעגעת היום עם אנשים נוספים: היינו נפגשים מחוץ לבית העלמין, כמו בכל שנה, ונכנסים יחד פנימה. ואחר כך באים לשיעור, וזוכרים.

אבל היום אי אפשר.

אז אני מתגעגעת בבית, לבד, בעוגיות התמרים של שולמית.

The post עוגה, עוגיות וגעגוע appeared first on אירועים מחוננים.

The post המלפפונים החמוצים הכי טובים בעולם appeared first on אירועים מחוננים.

במסגרת "שטות-הופ" שהטילה עלינו יונית צוק במפגש פרלמנט (לימודי בלוגינג) ב 2.4.2019, קיבלתי את תרגיל הכתיבה של ה-35 במאי בספרה של חגית אלמקייס, "מסע במילים".

מסתבר שבתאריך זה חל יום הולדתו של סוקרטס, ואני נצטוויתי לכתוב במשך חמש דקות אל הלא-נודע: טקסט אינטואיטיבי המורכב אך ורק משאלות.

קבלו:

מה בא קודם: האווירה וההשראה, או הביצוע? נגיד, חדר עבודה – האם העיצוב שמבטיח השראה אכן מביא אותה? או שאנשים שיש להם השראה – יש להם גם חדר עבודה מעוצב?

האם כל מה שגורם לי פריחה מחמת שימוש-יתר במערכת החינוך הוא באמת גרוע כפי שנדמה לי?

מה יקרה אם לא אהיה זמינה בפלפון במשך ארבע שעות? האם אמשיך לחשוב על זה, או שמתישהוא יסחפו אותי הנושא והחברותא כאן, ולא אשים לב? והאם, אם לא אשים לב, זה יהיה סימן שכאבי הפאנטום של גדיעת הסלולרי תלויים בעצם ברמת השיעמום שלי?

האם הרתיעה שלי מכתיבת פוסט שעוסק ב doing לעומת being היא רתיעה מהמילים, רתיעה מהטרנדיות שלהן או רתיעה מהשיעמום הכרוך ב being?

ומה באמת כוחו של הסטיילינג?

איך בוחרים את הבתים לספרי העיצוב?

איך מתחלפת אופנה?

ומה אילו לא היתה כזאת? האם השאיפה ליופי, הצורך באסתטיקה – היא צורך פנימי או חיצוני? האם גם תינוק בן-יומו זקוק לאסתטיקה?

ומה יקרה אם תהיה לי עוד חצי שעה לכתוב כך? האם אצליח?

~~~

כשסיימתי, פרסמתי בפייסבוק (זה היה חלק מהעניין). התגובות היו משועשעות. מביאה פה תגובה אחת, כי פשוט אי אפשר לוותר עליה – זו של מרב סדובסקי, שהיא חברה, ובזמנה החופשי היא מפתחת פתרונות הדרכה:

תרגיל גאוני. ביצוע שמיימי. ומבחינתי זה אוצר בלום. הכי מסקרן אותי להציץ לראשים של מומחים ברגע שהם מורידים את הרגל מהגז, ומאפשרים זרימה של מחשבות. כי זה נראה לאדם מהצד שאין פראדיגמה. אבל (כמעט) תמיד יש אחת. רוצה לשמוע אותה? קבלי :

1. יש לך סה"כ 14 שאלות בטקסט

2. שאלת 3 שאלות כללית, 4 אישיות, 6 כלליות, ועוד אחד כללית (שיכול להיות שאם הזמן היה מאפשר זה היה משלים את הסדרה העולה)

3. השאלה הכללית שפתחת איתה את כל סשן כללי היא גדולה, רחבה,שורשית, ונונתת את הטון להמשך.

4. המעברים בין החלקים היו מרתקים – בין נושאים של אסטטיקה ומשמעות והשפעה בחלק הכללי, לנושאים של התעסקות קיומית יומיומית בחלק האישי היו דיכוטומיים בצורה חדה וברורה

5. מדהים כמה את רואה שאלות, וחוקרת נושאים, ומתבוננת על אנשים בגדול שלהם

6. ומדהים עוד יותר כמה את כנה וישירה לגבי ה"זוטות" והשטויות של החיים ובאופן שהם פוגשים אותך באישי

7. ומגניב שהתמסרת לתרגיל.

מרב לא הסתפקה במלים, היא צירפה את התמונה הזו:

קראתי את התגובה הזו ביושבי באוטובוס בירושלים. התביישתי לצחוק בקול, אבל היא עשתה לי את היום.

~~~

בתמונה למעלה: ספריית פינת האוכל בביתה של שרי בר-נע גבעון שמארחת אותנו למפגש הפרלמנט, שצולמה בפלפון של אורית שטלצר (את שלי שכחתי באוטו. ורק Ana Baumwol-Rousso לא כתבה. אני כבר זוממת לאחר למפגש הבא!)

The post בסימן שאלה: יום הולדת לסוקרטס appeared first on אירועים מחוננים.

The post מי ישמור עלינו? appeared first on אירועים מחוננים.

The post חורף, ברור appeared first on אירועים מחוננים.

"תורידי את האצבע, אני יודעת שאת יודעת את התשובה". יש ילדים שזו חוויית הילדות שלהם. יש מי שיחשבו שזו חוויית ילדות נהדרת. מה יותר טוב מלהצליח ללא מאמץ? אבל לא מעטים שיזכרו אותה כחוויה של שקיפות.

כשמערכת החינוך מכוונת את המורים לעקומת הגאוס של הישגי תלמידים בכיתה רגילה, הטרוגנית, היא מבקשת מהם להתייחס לעשירונים השני עד השמיני. היא מתעלמת במכוון מהעשירון התחתון, שכולל את שלושת הילדים החלשים ביותר בכיתה. היא פשוט מיואשת ממנו. (ואני לא מדברת על החינוך המיוחד, שבו היא דווקא משקיעה מאמצים).

אז היא מכוונת טיפה יותר למעלה, לעשירון השני. היא מתחילה משלושת התלמידים שהם לא הכי נמוכים בכיתה, אלה שיש צ'אנס לקדם אותם "אם נראה אותם כמו שצריך". ולאלה שמעליהם, ולאלה שעוד קצת מעליהם. ושם היא עוצרת: החמישון העליון, היא אומרת לעצמה, כבר יסתדר לבד. היא מתעלמת ממנו בשיעור, אבל אומרת את זה בדרך בה היא מתמללת ציונים: הציון 80 מתורגם אצלה ל"טוב". וכידוע, מי שכבר "טוב" לא צריך טיפוח.

הייתי הילדה שבבית הספר היסודי הורידו לה את האצבע, כי יודעים שהיא יודעת. והורידו שוב. ושוב. והאצבע הזו, שהפסיקה לעלות, היא שהביאה אותי לעבוד, כעבור שנים, באגף למחוננים. ובמחשבה-לאחור, אולי מגמת המחשבים בתיכון היא זו שקבעה יותר מכל את גורלי: מצד אחד, לא למדתי שם ללמוד. הכל היה קל, והמורה הרשתה לי לעשות מה שאני רוצה ובלבד שזה לא יהיה בולט, במקום לתת לי משימה אישית לפיצוח – אולי ללמוד שפה בעצמי, או לכתוב קוד מסובך במיוחד. היתה לי הרגשה של הצלחה, אבל כזו שאין בה סיפוק של עמל, כזו שלא מעודדת למיד והשקעה. מצד שני, שעות במקלט של האולפנא, בין Digger המיתולוגי לשורות קוד, לימדו אותי לא לפחד מתיקשוב.

הוראה דיפרנציאלית.

רוב המורות שומעות את המלים ורואות לנגד עיניהן מחזה אימה של ארבעה דפי עבודה שונים בכל שיעור. משום מה הדיפרנציאציה מתקשרת אצלנו למשימות ולתוצרים של למידה. אבל הוראה דיפרנציאלית היא יותר מזה, והיא יותר פשוטה מזה, וראו זה פלא: הטכנולוגיה מאפשרת אותה יותר מאשר הלמידה בכיתה. ובעיקר היא מאפשרת להיות דיפרנציאליים גם כלפי מעלה.

כי דיפרנציאליות מתחילה בדרך בה לומדים.

"כולם צריכים ללמוד מספר הלימוד" – אבל למה, בעצם? הרי ספר הלימוד הוא רק אחת האפשרויות! ממה עוד אפשר ללמוד? – מסרטונים, ממאמרים אקדמיים, מהערך בויקיפדיה (ואם עושים שימוש בדף השיחה של הערך, או בקישורים החיצוניים – אז בכלל הרווחנו. אבל זה כבר לפוסט אחר). אז כשמלמדים את החומר, או טוב מכך – כשמנחים את התלמידים ללמוד את החומר, לא כולם חייבים להשתמש באותם מקורות. אפשר לתת להם לבחור, אפשר לעשות הגרלה, אפשר להחליט עבורם – לא משנה מה נעשה, כל האפשרויות יוצרות דיפרנציאציה; וזה אומר גם לאתגר את מי שזקוק ליותר. וכמובן, מגוון המקורות הקיים ברשת זמין יותר ונוח יותר מאשר זה המצולם.

דיפרנציאציה ממשיכה בתיווך שהלומדים זקוקים לו.

הטכנולוגיה מאפשרת סביבות למידה גמישות. היא מאפשרת מעקב של המורה אחר תהליך הלמידה, עצירה, שאלה, הסבר – תוך כדי למידה, ולא רק אחריה.

אבל היא מאפשרת גם משך למידה גמיש. אין צורך "להעסיק" תלמידים שהבינו ויכולים לצאת לעבודה עצמאית בזמן שמתווכים שוב למי שצריך עוד. אין צורך לדאוג שמא אלה שסיימו את המשימה יפטפטו או יפריעו. קל מאד לתת להם משימות ייעודיות, מתאימות להם, או לאפשר להם הפוגה בלמידה עד שיחזרו לקבוצה.

ועוד היא מאפשרת בדיקה עצמית ווידוא הבנה כתנאי מעבר למשימה הבאה.

ורק אחרי כל אלה,

דיפרנציאציה נוגעת למטלה ולתוצר.

וגם כאן, מאפשרת הטכנולוגיה דברים מרתקים. היא מאפשרת שימוש במיומנויות נוספות – לא מחליפות, נוספות – לשימושם של הלומדים: בין אם מדובר ביצירת תוכן חדש – צילום ועריכה של תמונות וסרטונים, כתיבה אינטרנטית בסוגות שונות (טוויטר, פייסבוק, בלוג ואינסטגרם הן כבר ארבע דוגמאות בסיסיות) ובין אם אוצרות של תוכן קיים (יצירת לוחות השראה כתובים או ויזואליים, בניית לוחות או שרשראות קישורים). וכמובן, יש עוד.

וגם כשמדברים על מטלה ותוצר צריך להתבונן בחמישון העליון ולשאול מה אנחנו מצפים שיעשה. האם המטלה או התוצר של כל הכיתה מהווה אתגר עבור המצטיינים? ואולי צריך לשאול האם תפקידנו לספק להם אתגרים, או נסתפק בהגיעם לתקרת הזכוכית – כי מספיק שיהיו בדיוק כמו כולם?

כשחושבים דיפרנציאלית, וכשמוכנים לראות גם את הצד הימני של עקומת הגאוס (שעשויה להשתנות מתחום לתחום; המחוננת במדעים אינה, בהכרח, מחוננת ויזואלית, והמצטיין בתפיסתו הספרותית לא תמיד בולט ביכולותיו המתימטיות) – נותנים מענה גם למחוננים ולמצטיינים, מענה שהוא חלק מתפקידה של מערכת החינוך לא פחות מהמענה לצידה השמאלי של העקומה.

ומעניין לגלות שכשמאפשרים ומגדילים את טווח האפשרויות מרוויחים כולם. גם אלה שפתאום מאותגרים; גם אלה שלא חשבנו להציע להם "יותר" ופתאום הם, ואנחנו, מגלים שאפשר; וגם אנחנו, המורים, שחושבים גבוה יותר ורחב יותר.

כי כשיש גאות, לא רק חרטום הספינה מתרומם, אלא הספינה כולה.

~~~

קרדיט לתמונות: Milada Vigerova, Mark König, Ashwini Chaudhary

~~~

יש לך רעיונות לדיפרנציאציה בכיתה? – מאש אשמח לשמוע עליהם – כאן, בתגובות!

~~~

וכאן למטה נרשמים לקבלת עדכון כשמתפרסם פוסט חדש. זה קורה פעם בשלושה-ארבעה שבועות, וזה כדאי, כי למה לפספס?

~~~

הפוסט נכתב במקור לקבוצת הפייסבוק "חדשנות טכנולוגית בחינוך" בניהולה של נעה להב, ונכנס לפה בשינויים קלים. ורק אומרת שזו קבוצה נהדרת למי שבעניין, ושבפוסט הזה התפתח שירשור תגובות מעניין ושווה בפני עצמו.

The post למידה מרחוק היא הזדמנות לתת מענה למחוננים ולמצטיינים appeared first on אירועים מחוננים.

The post בין הסכמה להסתה: תרבות דיון – אפשר ללמוד את זה בבית הספר appeared first on אירועים מחוננים.

The post טיפוח מחוננים ו"סוציאליזם של החינוך" appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מרחוק: חמישה דברים שעובדים טוב appeared first on אירועים מחוננים.

The post בלוג דיי שמח: סיכום שנה והמלצות על בלוגים מחוננים 2020 appeared first on אירועים מחוננים.

The post פתיחת שנת לימודים בצל קורונה: הזדמנות להגדיר מחדש את המערכת appeared first on אירועים מחוננים.

The post למה הלמידה בבית הספר אינה שיתופית? – שיחה עם אריק גולדשטיין appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה היברידית appeared first on אירועים מחוננים.

The post שישה טיפוסי מחוננים – Profile of the Gifted and Talented appeared first on אירועים מחוננים.

The post איפה אפשר ללמוד הוראת מחוננים ומצטיינים? – כל האפשרויות appeared first on אירועים מחוננים.

The post מבחנים במערכת החינוך – פרולוג ואפילוג גם יחד appeared first on אירועים מחוננים.

הפוסט הזה, שעוסק בתרומתם של מבחנים לתהליכי הוראה, נכתב בעקבות חזרתם של תלמידי ישראל מלמידת-בית בחסות הקורונה. שאלת ההיבחנות בבחינות בגרות, מיצ"בים, בחינות הקבצה ושאר הערכות עלתה על הפרק, וגרמה לי לשאול את חברי ואת עצמי על מבחנים – כן או לא ולמה.

זה פוסט שני מתוך שלושה. הפוסט הקודם שאל האם ולמה ומתי ואיך מסייעים מבחנים ללמידה. שם גם ציינתי שהפוסטים נכתבו בעת שהותי בעליית הגג של ג'וד ויינמן. בשלושת הימים שביליתי כאן נהניתי מהשראה, אבל לא רק: ג'וד הרשתה לי לצלם את המקום ולהשתמש בתמונות, כך שהתמונות המלוות את הפוסטים הן מעליית הגג (אלא אם כן צויין אחרת).

הפוסט האחרון מהווה, בעצם, הקדמה וסיכום גם יחד. סיפרתי בו מה הביא אותי לכתוב על מבחנים ושיתפתי בתובנות שעלו מדיון פייסבוקי שפתחתי.

ועכשיו – לפוסט הזה, שעוסק ב

נחיצותם של מבחנים מנקודת המבט של ההוראה.

אומרים שלומדים מהצלחות. אז ככה אני מתחילה: מהסיפור של מעין אלכסנדר. את מעין אני מכירה כבלוגרית שכותבת על כלים דיגיטליים. היא ותיקה בתחום, החלה לכתוב בלוג עוד לפני שידעתי שיש מילה כזו. כששאלתי את חברי בפייסבוק מה יש להם להגיד על מבחנים היא הציעה לספר לי על הרסיטל שלה במוזיקה. ברור ששמחתי.

למדתי למבחן הזה שנה וחצי, סיפרה לי. היא נבחנה בחמש יחידות עיוניות במוזיקה, ובמקביל – המורה שלה לחליל צד עודדה אותה לגשת לרסיטל. "את ממילא מנגנת הרבה שעות", אמרה לה, "ואת ברמה גבוהה. למה שלא תרוויחי נקודות לבגרות?" ועוד אמרה לה: זה אתגר שיתן לך כיוון: תצטרכי לבחור את היצירות, להתכונן, זה ישפר את הנגינה שלך. ומעין, שהחליטה שכן, לא הבינה עד הסוף עד כמה זה עומד להיות

מבחן גדול ומשמעותי

שלומדים לקראתו שנה וחצי.

רסיטל, מסבירה לי מעין, מורכב מחמש יצירות (לבחירה), שיש בהן ייצוג לתקופות שונות ולסוגות שונות; אפשר לנגן עם מלווה, מה שמצריך עבודה ותירגול עם אדם נוסף. ובנוסף, צריך לכתוב עבודה עיונית על אחת מהיצירות שנבחרו. בסך הכל תפס הרסיטל שיעור שבועי כפול עם המורה לחליל, ועוד שיעור אחד עם הפסנתרנית המלווה – מורה לפסנתר בעצמה. וכמובן, אימונים בזמן החופשי.

ואז, כשממש מוכנים – יש שני אירועים. הראשון היה רסיטל בקיבוץ – אירוע חגיגי ונרגש, והשני – המבחן עצמו. וכמו במבחן, הכל מלחיץ: הנגנים שמתאמנים בחדרים הסמוכים (כולם מנגנים כל כך טוב! ויצירות מסובכות!) והבוחנים (אחד מהם היה בפילהרמונית!). ועם הלחץ הזה מתחילה מעין לנגן, ואחרי יצירה או שתיים היא מנגנת את הנערה מארל של ביזה, יצירה שהיא מכירה היטב ומאוד חוזרת על עצמה. היצירה הזאת כל כך התנגנה לה מאליה שמעין עברה לנגן בעל פה, ללא תווים. היא היתה לגמרי מרוכזת בנגינה, ופתאום, בלי אזהרה –

"התבלבלתי, ופשוט הפסקתי לנגן.

נהיה שקט כזה כמו בסרט. לא השתמשתי בתווים אז לא ידעתי איפה אני. הסתכלתי על המלווה שלי שניגנה אתי בפסנתר, והיא הסתכלה עלי בחזרה, והבנתי שאני צריכה להוביל. אז פשוט בחרתי מקום אקראי והתחלתי משם, והיא הצטרפה".

מעין יצאה מהמבחן בידיעה ברורה שנכשלה. אחרי הכל, היא הפסיקה באמצע יצירה…

בדיעבד הסתבר שלא ירדו לה נקודות על האירוע הזה. כי מה שהבוחנים ראו לא היה הרגע הזה של הבלבול, אלא יכולת ההתאוששות ממנו: הם ראו שהיא לא איבדה את עשתונותיה אלא לקחה פיקוד, סימנה למלווה שלה והמשיכה. הם ראו את היכולת שלה לעמוד על הבמה ולנגן בבטחון, גם כשמתעוררת בעיה. הם ראו משהו שהוא יותר מסכום חלקי הנגינה. וזה לא מפתיע, כי – סליחה על השורה הקלישאתית והמתנשאת-משהו –

דברים שרואים מכאן לא רואים משם

לרוב, הטענה לפיה מורים לא לומדים כלום ממבחנים לא נשמעת מפי מורים. לא משום שהם עצלנים מכדי לבדוק עבודות, אלא משום שממבחן ניתן ללמוד דברים רבים. אפשר לראות איך תלמידים מתמודדים עם קשרים פנימיים ומבנה של תוכן לימוד, בעיקר אם הוא רחב מאד. אפשר לראות האם הבינו את מה שלמדו והאם הם יודעים להשתמש בו – לאנליזה וסינתזה, בעיקר (חושבת שהערכה ויצירה – באמת אין מקומן במבחן, אבל אולי זה כי עוד לא היה לי רעיון מספיק טוב לשאלת מבחן מוגבלת-בזמן כזאת). אפשר לראות אם יש משהו שלא לימדתי כמו שצריך.

כל זה, כמובן, בהנחה שהמבחן כתוב היטב, שהמורה יודע מה רצה לבדוק ואיך לבדוק את זה ושהמורה בודק את המבחנים בעצמו.

וזו בדיוק הסיבה שבגללה שמתי את הסיפור של מעין כאן ולא בפוסט הקודם שעסק בלמידה: כי מעין לא ידעה מה הבוחנים מחפשים, אבל הם כן.

מה עוד לומדים מורים ממבחן?

ממש כמו תלמידים, גם כשמורים מחברים מבחן הם חוזרים על החומר ובונים אותו לעצמם מחדש. הם מגדירים מה חשוב ומה פחות, מה מתקשר למה, מה דוגמא ומה עקרון. יש מורים שכותבים את המבחן ממש לקראת מועדו, יש כאלה שמחברים מבחן עוד לפני השיעור הראשון, ובונים את השיעורים בהתאם. לא משנה מה הסדר – מה שחשוב פה זה ההבנה שהערכה היא חלק מלמידה, והן צריכות להתאים זו לזו במהותן ובצורה בה הן נערכות. יש מגוון דרכים להעריך למידה; מבחן הוא אחת מהן, והוא מעריך ידע (כולל זיכרון שאני לא מזלזלת בו) והבנה ורצוי שיעריך גם חשיבה. הכי רצוי שהוא יהיה אחת הדרכים להערכה, ובצידו יהיו דרכים נוספות.

והם לומדים מה עשו טוב ומה לא.

"כולם נכשלו במבחן" – אולי יצא לך לשמוע, או להגיד, את המשפט הזה? – לי יצא גם וגם… – כמורה, אני לומדת מהמבחן על ההוראה שלי. אומרים כל יום לומדים משהו חדש. אני לא בטוחה שזה לגמרי נכון, אבל היום שבו ביררתי עם תלמידה מה ללורד בלפור אצל מתיישבי ראשון לציון והיא אמרה "אבל למדנו שבלפור היה שר המושבות!" בהחלט היה יום כזה.

וכמובן, המורים לומדים כיצד צריכה הלמידה להתנהל מכאן ואילך, גם ברמת התלמיד. הם לומדים מי לא הבין ומי הבין ולא ידע להסביר ומי הבין אבל לא יודע מה לעשות עם זה מחוץ להקשר, ובעולם אידיאלי הם מכינים תוכנית למידה לכל קבוצת תלמידים בהתאם למה שגילו. (אני יודעת שהעולם לא אידיאלי. אנחנו עוסקים פה בעקרון). כלומר,

המבחן נותן תמונה מהירה של מצב התלמיד והכיתה

הזכרת לי את הטסט שלי, אמרתי למעין כשסיימה לספר. זה היה יום ששי, והבוחן היה מאד ענייני. כשהנבחנת שלפני סירבה לפנות לרחוב שהיה בו שלט "אין כניסה" עם הכיתוב: "מעל 16 טון" הוא חיכה לפניה הבאה והוריד אותה מההגה. לא היה לי מושג כמה שוקלת הסובארו האדומה שאני יושבת בה, אבל ידעתי ש-16 טון אין שם. וטוב שידעתי, כי הבוחן החזיר אותי לאותה פניה ימינה ולא אמר מילה כשאותתי ופניתי. עוד רחוב וחצי, עוד פניה – ואל מעבר החציה ירד הולך רגל, בלי לעצור ובלי להתבונן או לחשוב שאולי יש פה איזו תלמידת-נהיגה לחוצה… בלמתי מיד. זה היה מספיק מיד: שניה לפני שהבוחן עשה זאת.

משם ניווט אותי הבוחן בקלילות אל נקודת הסיום. אפילו חניה לא היתה לי הזדמנות לעשות. לא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד, בלמתי לפניו. מצד שני, הוא בכלל לא הספיק לראות אותי נוהגת!

הטלפון הגיע ממש לקראת הערב. "עברת", אמר לי המורה שלי. "מבחינתו, את יכולה לעלות על הכביש. הוא רגוע: את נוהגת מתוך שליטה מלאה, ויש לך אינסטינקטים נכונים".

"אז שהמורה ישמור אצלו את הציונים", כתב לי אחד המגיבים לפוסט בפייסבוק. "שילמד מהם, מצוין. למה התלמיד צריך לקבל אותם?" – אם נתעלם לרגע מהעובדה שלומדים צריכים לדעת מה למדו, במה הצליחו ובמה עליהם להשתפר – אז באמת אין סיבה שתלמידים יראו כמה קיבלו במבחנים. אני חושבת שלשמור את הציונים אצל המורה זה רעיון נהדר; אבל רק לפרקים. לא כל מטלה חייבת ניקוד מספרי, לא כל מטלה חייבת להיות מבחן, לא כל ידע ניתן לכימות בסקאלה של 1-100. אני בעד גיוון.

פעם אפילו עשיתי ניסוי: החזרתי מבחנים עם הערות, ללא ציונים. "הציונים אצלי", אמרתי לתלמידות הנזעמות, "וההערות אצלכן. אם זה ממש חשוב לכן – קראו מה כתבתן ומה אני כתבתי וחשבו כמה מגיע לכן. אני מהמרת על כך שתתנו לעצמכן פחות משאני נתתי". זה היה ניסוי נבזי במיוחד (אני צדקתי: כשהיו צריכות לנקד לעצמן את התשובות הן החמירו יותר ממני, וזה לא קל). אבל רציתי שהן תקראנה את מה שכתבתי: את ההערות, התיקונים, המחמאות על הכתיבה או החשיבה או המקוריות (היו כאלה). הן, מצדן, טענו שזה לא דומה לקבלת ציון עם החזרת המבחן. כי המתח, המתח הורג אותן.

והציון? לא הורג? – הייתי חייבת לברר. – גם, ענו לי, אבל פחות.

אבל טסט ורסיטל הם מבחן מעשי, אי אפשר להשוות אותם למבחן בבית הספר

ובמידה מסוימת זה נכון: רסיטל ומבחן לקראת רשיון נהיגה בודקים מיומנויות, ולא ידע.

מצד שני, אפשר להשוות אם מסתכלים על מבחני מערכת החינוך כעל עשיה – כזאת שמותאמת למערכת החינוך, כמובן. הנסיון לדבר על בית הספר כעל מקום שאין לו שום דמיון למציאות פתטי בעיני. הוא דומה לעולם האמיתי, והוא שונה, וזה בסדר. גם בעולם האמיתי יש דרישה לידע, להבנה, הסבר, להישגים ולביצועים. לפעמים אפילו צריך לכתוב אותם.

ואולי אפשר להשוות אם מסתכלים על הסיזיפיות, על כך שלא נהנים מכל רגע בדרך, על כך שיש רגעי הצלחה ורגעי כשלון ("המשימה שלך היתה לחנות בין שתי המכוניות, לא לתצפת על שתיהן מן הצד" – מי אמר שבלימודי נהיגה הכל הולך חלק?). על כך שלא תמיד ברור מה נותן כל תרגיל ושלא כל התקדמות ניכרת לעין. ועל כך שלא כולם טובים באותה מידה. ופתאום זה באמת נשמע יותר דומה.

יש החושבים שמערכת החינוך צריכה להכין את הדור הבא לעולם האמיתי. יש הטוענים שהיא צריכה לתת מענה לצרכיהם של ילדים בהווה ולא בעתיד. כך או כך, הערכה היא חלק בלתי נפרד מתהליך למידה, ולמידה היא חלק בלתי נפרד מהעולם. ממש כמו הצלחה וכשלון.

וכל זה לא סיבה לחשוב שמבחן הוא הדרך היחידה, ואפילו הטובה ביותר, להעריך תלמידים. זו סיבה לשאול – מתי הוא טוב, ואיך עושים אותו כך שיהיה טוב, ואיך מכניסים אותו לפרופורציות של משמעותו האמיתית: נקודה בזמן שבה חוזרים על מה שנלמד ומבצעים משימות המראות את הידע וההבנה והחשיבה ומסיקים מכך מה ואיך כדאי ללמוד הלאה.
~~~

ומה דעתך?

האם זה אפשרי, להזיז את מערכת החינוך לכיוון של שימוש במבחנים רק כשהם באמת משרתם מטרה – של למידה או של הוראה?

ואולי אני אופטימית, ומערכות ישנות וגדולות נשארות כאלה עד שתהיה מהפכה אמיתית?

The post למה לא לבטל את המבחנים במערכת החינוך? – (2) – כי הם טובים להוראה appeared first on אירועים מחוננים.

The post למה לא לבטל את המבחנים במערכת החינוך? – (1) – כי הם טובים ללמידה appeared first on אירועים מחוננים.

The post התמודדות עם אי-ודאות appeared first on אירועים מחוננים.

The post כיתה הפוכה: כדאי תמיד, ובמיוחד בלמידה מרחוק appeared first on אירועים מחוננים.

אז עכשיו פתחתי אינטרנט, נכנסתי לויקיפדיה וגיליתי שהרחוב נקרא על שם שמואל חיים לנדוי, ממנהיגי תנועת הפועל המזרחי. הוא חיים קצרים באופן יחסי, אך הספיק לא מעט – הוא התחיל כפעיל בועד המזרחי, המשיך בפרסום מאמרים ביקורתיים כלפי דעות וזרמים שונים, ב1921 החליטו הוא ופעילים מרכזיים נוספים מתנועת המזרחי להקים באופן רשמי תנועה פוליטית של צעירי במזרחי, וב1926 עלה לארץ ואיחד את הפועל המזרחי בארץ. bפטר בשנת 1928 כתוצאה מניתוח כושל בעקבות דלקת בתוספתן.

היה מעניין לקרוא עליו, ולחשוב שבמשך כל הזמן שגרתי ברחוב על שמו לא ידעתי מי הוא".

את הדברים האלה כתב גשם שלנו בתשובה לשאלה ברשת החברתית quora. מישהו שאל – "האם אתם גרים ברחוב על שם דמות היסטורית? איזו? מה היא עשתה בשביל המדינה שלנו?" – וגשם ענה מה שענה.

"מי לימד אותך הסטוריה?" –

התעניינתי, כי אני יודעת ששמו של שח"ל מופיע בתוכנית הלימודים בתולדות עם ישראל. "בנה של הסנדלרית הולך יחף", ענה מיד. "וחוץ מזה, למדנו בתוכנית החקר בהסטוריה", הזכיר, "מה שאומר שאני יודע הרבה מאד על די מעט".

כבר סיפרתי כאן בבלוג שיום העצמאות הוא לא יום שאני יכולה להתעלם ממנו. בשנה הראשונה של הבלוג פרסמתי פה פעילות על הימים המתוחים שלפני הקמת המדינה, כשלא היה ברור אם יכריזו עליה או לא; בשנה השניה הצעתי משחק אירועים – מה קרה פה, בשבעים וקצת שנותיה של המדינה הצעירה?

והשנה אני חושבת עליו עוד יותר מהרגיל: ימי קורונה. מנגל  עם חברים לא יהיה, וגם לא טיול משפחתי. את טקס המעבר מיום הזכרון ליום העצמאות, זה שכל היישוב מתקבץ אליו לדשא הגדול שליד בית כנסת, יחליף משדר זום. את התפילה הגדולה, החגיגית, יחליפו מנייני חצרות. 

בשנה כזו התוכנית המשפחתית חשובה לא פחות מבכל שנה אחרת. אולי יותר. ואני, שמלפני פסח כבר תכננתי לחשוב על אחת כזאת, מצאתי את עצמי שלושה ימים אחרי פסח בלי תוכנית ובלי פוסט וכבר חשבתי להתייאש.

ואז הגיעה המקלחת של יום ראשון בערב. 

תשושה נכנסתי אל מתחת לזרם המים, ופתאום שמעתי שהם לוחשים לי משהו. "בינגו!" חשבתי, וממש הרגשתי ארכימדס.

אז הנה, קבלו אותו:

בינגו ליום העצמאות: יישובים שנקראו על שם אנשים

אם אתם גרים בהרצליה, אתם באמת לא צריכים אותי. זו, אגב, היתה התשובה השניה לשאלה ההיא שגשם ענה עליה. מישהו כתב, "רחוב הרצל. לא נראה לי שאני צריך לפרט".

אבל אם אתם גרים בגבעת השלושה או בנתיב העשרה לא בטוח שאתם יודעים למנות את האנשים שהונצחו בשם יישובכם. וכמה מתושבי נתניה יודעים, בעצם, מיהו הנתן שעירם קרויה על שמו?

אז הנה, אני כאן כדי לעזור.

בבינגו הזה יש שישה לוחות, ובהם – שמות יישובים. יש גם קובץ שמספר על שם מי נקראו היישובים האלה, ומדוע.

אפשר לעשות איתו הרבה דברים. לשחק בינגו פשוט, לשאול שאלות, לבקש מבני המשפחה או מתלמידים ללמוד מראש על שורה או טור של יישובים, ולשחק – בבית, עם המשפחה, אבל גם במפגש zoom (או כל תוכנה אחרת…) עם המשפחה. אפשר אפילו בווטסאפ. ויש גם הצעות לשידרוג – עם ג'וקרים, ועוד. כל ההוראות – בקובץ הנלווה למשחק.

איך מקבלים את הקבצים?

ככה, בקלות: פשוט לוחצים על הקישורים –

בינגו יום העצמאות תשף – קובץ המשחק

בינגו יום העצמאות תשף – קובץ יישובים

הורדתם? יופי!

שיהיה לכם

חג עצמאות שמח!

מאחלת לכולנו שאת יום העצמאות הבא נחגוג בחוץ, ברוב עם..

אבל עד אז, יש לכם כבר שלוש פעילויות אפשריות לחג הזה. ואם נהניתם – חיזרו כדי לספר כאן למטה, בשביל זה יש מקום לתגובות…!

~~~

עורכת:

עברה שנה (וחצי, למעשה) מאז שפרסמתי את הפוסט, ואני מוסיפה בשמחה קישור לפרקון קצרצר של הפודקאסט החביב "על שם מה" שעורכים הלל פישרמן ורועי קנוהל (הלל ורועי הם בני דודים, יש להם סבתא משותפת, ובמקרה או שלא – היא אחותי הבכורה, מה שמסביר למה אני יודעת שהפודקאסט קיים). הלל ורועי עשו פרודיה על "דקה ישראלית" של גלי צה"ל – פרק של דקה (למעשה, שתיים וקצת) על אישים ציוֹנים חשובים ועל מה שנקרא על שמם. וכך יצאה דקה על-שמית, בה גיליתי מי שינה את שמו בגלל שם של רחוב, על שם מי נקרא "בית ספר הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול" ומי היה ריש גלותא של ת"א. ומאחר שהיתה לי סבלנות להאזין גם ל"מאחורי הקלעים" של שתי הדקות האלה (עוד 7 דקות, בערך) שמעתי על המייל ששלח הלל לבית משה שרת ועל התשובה שקיבל מבנו, יעקב שרת, בן ה-94…

אפשר לשמוע את הפרק החמוד והקצר בכל האפליקציות בקישור הזה. 

~~~

התמונות – קודחי הבאר הראשונה בהרצליה – פסל בגן בית הראשונים בהרצליה, ופסיפס במוזיאון לתולדות נתניה – צולמו על ידי ד"ר אבישי טייכר אשר העלה אותן לויקיפדיה (הן מלוות את הערכים: הרצליה ונתניה, בהתאמה) ונתן להן רשיונות לשימוש חוזר (רשיון לתמונה מהרצליה, רשיון לתמונה מנתניה).

The post … ומה הם עשו בשביל המדינה? – בינגו ליום העצמאות appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מרחוק בימי קורונה – דוגמאות מהשטח (2): ממשיכים את רצף הלמידה appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מרחוק בימי קורונה – דוגמאות מהשטח (1): לימודי העשרה appeared first on אירועים מחוננים.

The post למידה מרחוק באמצעות קבוצת ווטסאפ appeared first on אירועים מחוננים.

מפגש "מה נשמע?"

מדובר במפגש חברתי, אפילו קצת רגשי: אי אפשר להיפגש בכיתה, בואו נעשה את זה בזום. תספרו לנו מה שלומכם, איך בבית, מה עשיתם לאחרונה. המטרה העיקרית של המפגש היא מתן במה לילדים (ואיתור מצבי קיצון שמצריכים סיוע).

מפגש למידה רגיל

זהו מפגש שמחליף שיעור רגיל בכיתה. במפגש הזה יש למידה פרונטלית, ולעתים צריך אותו – בחיים הרגילים כמו גם בלמידה מרחוק. כמובן, ניתן ורצוי לשבץ בו פעילויות שמערבות את התלמידים: דיון, כתיבה, התייעצות, התייחסות – ממש כמו בכיתה, אגב.

מפגש התנעה ללמידה עצמאית

זהו מפגש שמטרתו להעלות נושא שבעקבותיו יעברו הילדים ללמידה עצמאית, וכן כל המפגשים הבאים שהם "איים" של עדכון ותמיכה בלמידה הזו שמתבצעת סביבם. הנושא יכול להיות אחיד או לבחירה, הוא יכול להיות עניין ללמידה יחידנית או קבוצתית, ותוצריו – מגוונים.

The post למידה מרחוק: מודלים ללמידה סינכרונית appeared first on אירועים מחוננים.

The post קורונה, אפילוג appeared first on אירועים מחוננים.

אני מאד אוהבת משחקים, הרבה פחות אוהבת מישחוק. כמעט תמיד אני מרגישה שמישחוק תהליכי הלמידה מאולץ. מעטים משחקי הלמידה שאני מרגישה שהם גם משחק-באמת וגם למידה-באמת. ולמרות זאת הלכתי לסדנת משחק אימון של עדי מורן-קיבא. משהו רמז לי שהיא תהיה המקרה הנדיר הזה שיש בו גם משחק טוב וגם למידה רצינית.

היא היתה.

משחק אימון: משחק קופסה שהוא משחק מהחיים

אל הסדנה של עדי הגעתי חצי במקרה. במקרה, כי עדי פרסמה אותה בפייסבוק, וצוקי בחר לשים לי אותה בפיד. חצי, כי לפני שנתיים-שלוש לא הייתי מזכה את הפוסט הזה במבט שני. אבל בזמן הזה יצא לי לפגוש את עדי בעבר ואנחנו מסתובבות במרחב משותף, גם אם ווירטואלי. והתקופה התאימה לי: כל מורה יודעת שזה הזמן בשנה שמתחילים לחשוב על השנה הבאה. משום מה התאים לי לפגוש כלים חדשים לחשיבה על ההווה ועל העתיד.

מאד קשה לספר על סדנה משחקית בלי לעשות ספוילרים. מצד שני, אם לא אספר, איך תדעו? אז אני הולכת על בטוח: מספרת על תובנות ותהיות שעלו בי בעקבותיה.

1. תובנה: האדם הוא תבנית נוף חינוכו

הסדנה מתחילה בתיאוריה. "אנחנו משחקים משחק של win-lose", אומרת לנו עדי, "פשוט משום שכך התחנכנו. גדלנו על ברכי אמיתות שמלוות אותנו עד היום: מי שרוצה להצליח צריך לעבוד קשה; השכלה היא מפתח למקצוע מכניס; המנצח הוא זה שמגיע יותר מהר, יותר גבוה, יותר חזק. ואנחנו מונעים על ידי פחד: מי שלא מנצח – הפסיד". ואולי זו פשוט ההוויה הישראלית: העיקר שלא נצא פראיירים.

"אבל העולם השתנה", היא ממשיכה, "והחוקים של העולם הישן לא עובדים, אז אנחנו חייבים לשנות פרדיגמות". היא נותנת דוגמאות לחוקי העולם החדש ואני לא בטוחה שאני מסכימה אתה לגמרי בניתוח שלהן.

אין ספק שהכפר הגלובלי משנה את חוקי המשחק. זה ברור כשאנשים טסים לקבל טיפול רפואי בקצה העולם, וגם כשנגיף הקורונה מתפשט במהירות עצומה בין יבשות. כשמותגים ומושגים משותפים לצפון ודרום, מזרח ומערב, וכשכל אדם בכל מקום בעולם יכול לרכוש תואר אקדמי באוניברסיטאות מעולות.

אבל אחרי כל אלה, יש דברים שלא השתנו. בני אדם מונעים מתשוקות ומיצרים, הם יצורים חברתיים, וסטטיסטית – עדיף להיות צעיר, בריא ועשיר ולא זקן, עני וחולה. אלו אמיתות שתקפות גם בעולם הגלובלי. זה עולם שיש בו יותר שיתופיות, אבל גם יותר תחרותיות. הוא יותר מהיר וגם יותר איטי. אז זה לא הכיוון של השינוי, אני חושבת, אלא עצם העובדה שיש שינוי, שמחייב חשיבה מחודשת. על זה אנחנו מסכימות.

וזו מטרתו של משחק אימון: לחווט את התודעה מחדש. לעבור מתודעת אין-אונים לתודעה של הסתגלות למצב משתנה, וממנה – להמשיך לתודעה שמחפשת ומצליחה ליצור מצב חדש.

2. טלטלה: שינו את הכללים ולא סיפרו לי

במשחק, כמו בעולם האמיתי, יש כללים. חלקם נאמרים במפורש לפני תחילת המשחק, חלקם מתגלים במהלכו. כולם כתובים בחוברת ההוראות שנמצאת על השולחן. וחלקם הם אלה ש"ידענו" אותם מראש. זה השלב שבו אני מבינה מה אומרת עדי על הנחות יסוד שמקורן בדרך בה גדלנו.

בערימת משחקי הקופסה אצלנו בבית יש שני משחקים "שיתופיים": "עת האסיף" ו"בית סבתא" של קודקוד. הם בני עשרים בערך, וכבר נחשבים "משחקים של פעם". אבל כשקנינו אותם לרוח הם היו בשורה חדשה. העקרון היה זהה: כל המשתתפים יחד צריכים לבצע משימה – לאסוף את הירקות מהגינה לפני בוא החורף או להתגבר על מכשולים כדי להגיע לבית סבתא. המטרה החינוכית ברורה: אין מנצח ומפסידים, כולנו עובדים יחד כדי לנצח את האתגר.

אני זוכרת את המשחקים כמשמימים, אולי זה מפני שהם פשוט לא היו מוצלחים. (היום יש מוצלחים מהם: הארנב השובב, למשל, והשועל החמקמק. פרטים נוספים בסוף הפוסט. יש למה לחכות!).

אבל אולי חוויתי אותם כמשמימים משום שאני תחרותית יותר מהממוצע? לא שזה מפריע לי – בדרך כלל אני דווקא בעד תחרותיות – אבל כמו כל דבר בחיים, לפעמים תחרות היא פשוט לא הדבר הנכון. מה שבטוח – היא הרגל נרכש: שני משחקים שיתופיים על המדף, מתוך כעשרים או שלושים משחקים לגילאי הגן – ובכן, זה אומר עלינו משהו. כללי המשחק שהם אוטומטיים לנו קשורים לרוב משחקי הקופסה ששיחקנו בילדותנו, וריבוי המשחקים "הרגילים" (והתחרותיים!) אומר שמובן מאליו שיש תורות, שכל אחד פועל בתורו, ושמישהו ינצח ועוד.

אבל לפעמים הכללים האלה תוקעים אותנו, כי ברור לנו שאסור לעשות דברים ש… פשוט לא עושים אותם במשחקים.

"אני אמרתי שאסור?" שואלת אותי עדי בכאילו-פליאה, כשאני מלינה על שלא ידעתי שמותר לעשות משהו. אני לא הראשונה שזה קורה לה, זה ברור. גבולות המשחק, מסתבר, הרבה יותר רחבים משחשבנו בעצמנו. זה מעניין ומעורר מחשבה: מה לא עשיתי מעולם, רק משום שלא היה בכלל בשדה הראיה שלי? והשאלה הזו מעלה מיד שאלה נוספת:

3. תהייה: האם אני מכירה מספיק את המרחב שאני פועלת בתוכו?

כשמדובר בחיים, מרחב הפעולה הוא רב-ממדי. כל כך רב-ממדי שבלתי אפשרי לתפוס את מורכבותו ואת מידת הגיוון שלו בבת אחת. כבר שנים שאני מגלה שוב ושוב שהיכרות כזאת חייבת להיות מפעל חיים, שאין זמן שבו אדע הכל. כמו שאמר לי שלג על התנינים בגן החיות; צריך ללמוד את המרחב הזה בביסים-ביסים. האם אפשר לחכות עם החיים עד שנכיר את המרחב הזה כמו שצריך? כנראה שלא. אבל מה זה "להכיר מספיק" את המרחב? מתי ארגיש את המספיק הזה?

"יוצאת עם הרבה שאלות" כתבתי לעדי כמה שעות אחרי הסדנה, "וזה סימן ההיכר של סדנה מעולה". תלמידות שלי היו משתגעות כשביקשתי לכתוב בסוף עבודה "מה אני עדיין לא יודעת ואולי ארצה לשאול פעם". וכמו שקורה בחיים, יום לפני הסדנה מגלה לי אחד הבנים את קיומו של פודקאסט בשם "שאלה טובה", ובדרך הביתה אני מאזינה לפרק העוסק בשאלות חינוכיות – וגם בשאלה "מה היא שאלה?". הבטחתי בלי ספוילרים, אז רק אומר ששאלה היא מצב של התודעה שיש בו חסר שיתמלא רק כאשר תהיה תשובה לשאלה.

ואיך נדע אם יש תקווה שכשנבוא נמצא תשובה? – אריק איינשטיין כבר שאל את זה פעם, ואין לי אלא לומר: שאלה טובה.

4. תסכול: כשאחרים קובעים את קצב ההתנהלות

מהירות היא אחת מהתכונות הבולטות שלי, אני חושבת. חושבת מהר. מגיבה מהר. מדברת מהר. לפעמים מדי.

"אנשים מביאים את עצמם לתוך המשחק", אומרת עדי, ואני ממש מבינה: המחצית הראשונה של המשחק איטית עבורי עד כדי חוסר מנוחה. אני מרגישה בפקק תנועה, ומנסה לדחוף: להציג אפשרויות למי שלא רואה אותן עד הסוף, לשאול – סיימת? אפשר להתקדם? – ואני לגמרי מזהה בי את אני של החיים האמיתיים. זו שצריכה לזוז, לתקתק, לעבור הלאה.

אבל האחרים שמנהלים את הזמן הם לא רק השחקנים האחרים על המגרש, הם גם תנאי השוק, והם משתנים כל הזמן. חלק מההזדמנויות הן כאלה שלא ישובו, ואני צריכה להיות ערה להן ולהשתמש בהן בתבונה.

בשני-שליש הזמן, בערך, משהו מתהפך. מתחילים להרגיש תזוזה, בעיקר כי עדי מזכירה לנו שאוטוטו נגמר הזמן. קצב המשחק והרעש מוכפלים פי ארבע. משהו במהירות החדשה הזו מאט אותי: הלם השינוי, הרעש שהיא מביאה אתה, ריבוי המהלכים שנעשה מסביב לשולחן פתאום – גם זה חלק מהחיים: החיים זה מה שקורה בזמן שאנחנו עסוקים בשלנו. וכשאנחנו עסוקים מדי, אנחנו לא שמים לב שהחיים שנחזור אליהם כשנתפנה הם כבר חיים אחרים.

ואולי מה שמאט אותי זה התסכול מכך שלאט או מהר – זה מישהו אחר שקובע את הקצב.

5. החמצה: לפעמים מפספסים הזדמנויות

כרבע שעה לפני תום המשחק מציעה עדי שנרכוש "ייעוץ עסקי" משותף. אני מחליטה שזה יקר לי מדי, שלוש האחרות דווקא נענות, ופתאום – הכל משתנה. מסתבר שלא רק השעון המתקתק עושה את הרעש ויוצר התקדמות, אלא גם כניסתה של יועצת לתמונה… כשאני מחליטה להצטרף זה כבר מאוחר מדי: עדי מסרבת להכניס אותי לשותפות הזו, ואני מתנהלת במקביל.

"התבאסת כשלא יכולת להצטרף", היא אומרת לי בסוף, אבל אותי לא מבאסים בקלות: "עובדה", אני אומרת לה, "שהייעוץ לא עזר. הוא נועד להביא את שלושתן לשלב האחרון של המשחק, ואף אחת מאיתנו לא הגיעה לשם – לא אני ולא הן". "תלוי מה מחשיבים כהצלחה", משיבה לי עדי, ומשקפת לי מה כן קרה מהרגע שהתערבה (וקרה הרבה). אני ממשיכה להתלבט בזה עוד שעות ארוכות. מצד אחד, אף אחת מאיתנו לא ניצחה. מצד שני, הייעוץ העסקי – הפרטי והמשותף – פתח אפשרויות של התקדמות, וגם אני נהניתי מהן, כי "כשמדברים במושגים של שפע – נוצר שפע". כלכלה, כידוע, זזה רק כשהכסף משמן אותה.

כמה אני מוכנה לשלם בשביל ללמוד משהו חדש או לשחרר מקום תקוע? – זו שאלה שאני שואלת את עצמי אינסוף פעמים. לשלם – משמעו מחירים, והם משולמים לאו דווקא בכסף: גם בזמן, באנרגיה, לעתים בוויתור על האגו. ולפעמים, עד שניזכר שאנחנו מוכנים לשלם אותם, זה כבר יהיה מאוחר מדי.

וזה חשוב, כי גם זה מסימני העולם החדש: הילדות מתאחרת. הילד בן שלושים ועדיין לא יודע מה יעשה כשיגמור את הצבא. אני בגילו כבר הספקתי —

מצד אחד, למה לא? תוחלת החיים עולה, למה למהר? מצד שני, הזמן הוא עדיין משאב מוגבל. "לימודים אפשר להשלים, ילדות לא" – זה משפט של העולם החדש, שמעולם לא הייתי מוכנה לקבל אותו. גם היום לא. פחות בגלל הסיפא, יותר בגלל הרישא: גם לימודים לא תמיד אפשר להשלים. יש דברים שזול יותר לעשות בזמנם, יש דברים שאי אפשר יהיה לעשות אותם אחר כך.

6. יישום: שיתופי פעולה בפוסט הזה

יש התנסויות שאני כותבת עליהן ממרחק של זמן, יש כאלה שהן עוצמתיות עד כדי כך שאני כותבת עליהן מיד. הכתיבה עוזרת לי לסדר את החוויה ולבנות לה פיגומים לחשיבה עתידית.

את הפוסט הזה התחלתי לכתוב שלוש שעות אחרי הסדנה. סיימתי אותו עשר שעות מאוחר יותר (קצת ישנתי בין לבין). הסדנה מילאה אותי בכל כך הרבה מחשבות שהייתי צריכה לרוקן אותן, ולהניח במקום שאוכל לחזור אליו ולחשוב. ככה זה עובד באימון, גם אם הוא משחק אימון: יוצאים עם שיעורי בית.

אבל במהלך הכתיבה כבר חייכתי לעצמי, שהנה, אני מיישמת: גלית קידר ולילך פינצ'בסקי סימיאן הן רק שתיים מהנשים הרבות שהכרתי בשנתיים האחרונות, מאז שהכנסתי רגל רועדת לעולם הבלוגים. זה התחיל בבלוג-הופ שחברנו אליו לקראת יום העצמאות, כשעוד הייתי ממש חדשה בכתיבה, והמשיך בחדר בריחה שהפעילה לילך וגלית אירחה. כשחיפשתי מידע על משחקים שיתופיים היה זה אך הגיוני לחפש סקירה של משחקים כאלה בבלוגים שלהן, לכתוב להן – מתאים לכן שיתוף פעולה קטן? – ולקבל "כן" נלהב ומיידי. אז אני לא ממש מכירה את המשחקים השיתופיים של העולם החדש, אבל זה לא נורא, כי אני יודעת עם מי אתייעץ כשהנכדה שלי תגדל ואחפש משחקים עבורה: עם גלית, שסיפרה בבלוג "שיעמום הוא בחירה" על המשחק "השועל החמקמק", ועם לילך, שסיפרה בבלוג play with lilach על המשחק "הארנב השובב".

7. ותודה לעדי

(ולששת השחקנים הנוספים).

היה מעולה.

~~~

עדי מורן קיבא היא מפענחת פוטנציאל אישי| עסקי| קבוצתי. תוכלו למצוא אותה בפייסבוק, או לקרוא על "לפענח את הפוטנציאל" – משחק אימון – בקישור הזה.

The post לפענח את הפוטנציאל: משחק אימון לעולם החדש appeared first on אירועים מחוננים.

ולפעמים זו פשוט אומנות ראיית התמונה השלמה. מתי מתחיל אירוע הסטורי, למשל? כשלמדתי בתיכון, היטלר עלה לשלטון ב-1933, יום אחד, ללא אזהרה מוקדמת. אבל מתי מתחיל הסיפור ההסטורי שאיפשר את זה? האם ברפובליקת ויימאר? או בהסכמי וורסאי? אולי בימיו של פון ביסמרק? ואולי, בכלל, בקיסרות הרומית הקדושה, או במעמד הר סיני?

רעננה למען עולם ללא ילדים?

את התמונה הזו, שמופיעה גם בראש הפוסט, צילמתי בסמוך לעיריית רעננה, כשחיכיתי לפגישת עבודה (זה ילמד אתכם לא לתת לי לחכות!). שלחתי אותה מיד בקבוצה המשפחתית – בגירסה מקוצרת, זו שמופיעה בתמונה שבראש הפוסט (השמטתי את המילה "רעבים").

"מה זה??" שאלה אחיינית אחת.

"רעבים? אלימים? ירוקים?" ניחשה אחרת.

ובתה בת השש הציעה: "ומבוגרים".

~~~
ומה אתכם? איך אתם מתמודדים עם פייק-ניוז? איך אתם מחנכים להתמודדות כזו?

אשמח אם תספרו לי פה, בתגובות!

The post חצי אמת: על ניוז ועל פייק-ניוז appeared first on אירועים מחוננים.

מעטים האנשים שאני יכולה לשמוע הרצאה שלהם שנה אחר שנה, באותו נושא, ולגלות כל פעם משהו חדש. אלין, האחראית על מערך הייעוץ באגף למחוננים, היא אחת מהם. בכנס הורים למחוננים שהתקיים בירושלים דיברה אלין על מחוננים בגיל ההתבגרות, וכרגיל, השאירה אותי עם תובנות ועם שאלות מעניינות. הצעתי שניפגש לקפה ונדבר. יהיה כיף, אמרתי לה, ויצא מזה גם פוסט.

השיחה שלנו מתחילה בשני ספרים שאלין המליצה עליהם בחום – להורי מחוננים, וגם למחוננים עצמם. "יכול להיות להם מעניין לקרוא על מה שהם חווים", אמרה אלין בהרצאה, ואני – שהתחלתי לקרוא את Living with Intensity של Daniels & Piechowski – מבינה לגמרי למה היא מתכוונת: כי הספר הזה מחזיר אותי שלושים ומשהו שנים אחורה, אל גיל ההתבגרות שלי. אל הנסיון להבין את השונות, למצוא מה לא בסדר אתי, ואולי – עם אחרים; להבין את החוויות המטלטלות והעוצמתיות של גיל התבגרות עם ווליום של מחוננות. שואלת את עצמי מה זה היה עושה לי, אם מישהו היה דוחף לי את הספר הזה לידיים בשלב המחוצ'קן ההוא. לא יודעת לענות.

מחוננים מתבגרים הם גם וגם

זה לא שיש מחוננים, ויש מתבגרים, ויש מחוננים מתבגרים – שהם טיפוס שלישי ונפרד, אומרת לי אלין. מחוננים בגיל ההתבגרות מכילים בתוכם את כל מאפייני המחוננות שאת כבר מכירה, וגם הם מכירים למעשה, ובנוסף, הם חווים חוויה חדשה – את ההתבגרות על כל מאפייניה.

אז רגע, אני מבקשת, בואי נעשה סדר.

אמרנו שמחוננים מתבגרים הם מחוננים

וכמחוננים הם מתאפיינים, מלבד באינטליגנציה גבוהה, בשלוש תכונות נוספות:

התפתחות א-סינכרונית – אצל מחוננים ניכר פער בין ההתפתחות הקוגניטיבית המהירה להתפתחות רגשית וחברתית, ביחס לבני גילם ובוודאי ביחס להתפתחותם האינטלקטואלית.

The young gifted child may appear to be many ages at once. He may be eight (his chronological age) when riding a bicycle, twelve when playing chess, fifteen when studying algebra, ten when collecting fossils and two when asked to share his chocolate chip cookie with his sister"

את התיאור המקסים הזה כותבת סטפני טולן במאמרה Giftedness As Asynchronous Development, וממחישה את הבלבול שאוחז בסביבה למראה ההתפתחות המוזרה והבלתי מותאמת הזו – בסביבה, וגם בילד עצמו.

עוררות יתר – ופה אני נשענת על התיאוריה של קז'ימיירז דברובסקי, מדבר על עוררות היתר כעל תכונה של מערכת העצבים, שחווה גירויים ומגיבה אליהם בעוצמה גבוהה מהרגיל. עוררות היתר יכולה להתבטא בחמישה תחומים: פסיכומוטורי, תחושתי, אינטלקטואלי, רגשי ודמיוני. עוד על עוררות היתר כדאי לקרוא בעיבוד שערכה אלין למושגים מרכזיים בתיאוריה של דברובסקי.

צורך באוטונומיה – כל מתבגר מחפש אוטונומיה. כשאנחנו מדברים על "מרד" גיל ההתבגרות, זה לא מרד נגד המבוגרים, אלא מרד למען המתבגר עצמו: כחלק מההתבגרות, הוא מחפש אחר "הקול הפנימי" שלו. המחוננים מחפשים את האוטונומיה הזאת מאז היוולדם. הם לא מקבלים מוסכמות רק משום שכך מקובל; הם צריכים לחשוב ולבדוק עצמאית. אצלם זה לא עניין שמתלווה להתבגרות, אלא לדופק. גם על זה מדבר דברובסקי כתכונה המאפיינת מחוננות.

ומחוננים מתבגרים הם מתבגרים

הספר השני שאלין ממליצה לקרוא (טרם הספיקותי, אבל הוא כבר בדרכו אלי באדיבות אמאזון) הוא Brainstorm של Daniel Siegel. ובשלב זה אני מקבלת הרצאה קצרה על התפתחות המח: תינוק נולד כשמוחו כבר מכיל את כל התפקודים שהוא נדרש להם. מה שמתפתח במהלך הילדות זה התיזמור: "עבודת הצוות" בין התפקודים השונים, זו שיוצרת בסוף סימפוניה. וה"תזמורת" הזו של המוח מתפתחת עם הגיל.

מתברר שבגיל ההתבגרות יש התפרקות מסוימת של התזמורת: המוח מתפקד פחות טוב. קצב גלי הגאמה יורד, יש נסיגה בהתפתחות של הסינכרוניות התפקודית. ההרמוניה של התזמורת עובדת פחות טוב. המוח "גוזם" תפקודים שפחות מועילים לו, להבנתו, או מפחית את מידת פעילותם. במקביל, הנוירונים במוח מתעטפים במיאלין, שמגביר את המוליכות שלהם, ולכן מהירות התיפקוד גדולה יותר – והתגובות מהירות יותר, עד כדי אימפולסיביות. זה מסביר במידה מסוימת את החוויה שלנו, כמבוגרים, שהילד השתנה פתאום: אבל עד אתמול היה אפשר לדבר איתו, עד אתמול הוא עשה או לא עשה כך או אחרת – מה קרה פתאום?

נוסיף לכך את העובדה שסיגל מתייחס לגיל ההתבגרות כאל גילאי 12-24 ונבין שהשינויים המבניים במוח נמשכים זמן ארוך מאד. הילד מתבגר מחטיבת הביניים אל התיכון, ומשם אל השירות הצבאי, והגיל הזה לא נגמר עד אחרי הטיול הגדול, אולי אפילו אמצע התואר הראשון.

ועכשיו אפשר לחזור אל ה"גם וגם"

אז אנחנו מדברים על מחוננים בני 12 פלוס, שמלבד כל מה שאנחנו מכירים בהם, הם עוברים עכשיו תהליך של "שיפוץ" מוחי.

נשמע איום? – לא בהכרח.

גיל ההתבגרות אצל מחוננים יכול להיות מאד מעניין, אומרת לי אלין, בעיקר אצל ילדים שהאוטונומיה שלהם מאד חזקה מאז ומתמיד, והם לא מרגישים צורך במרד ובערעור על מוסכמות. הם הרי לא קיבלו אותן מעולם. ודווקא בגיל ההתבגרות הם נעשים בשלים ובוגרים יותר וסוף סוף ניתן לנהל אתם שיחה אינטיליגנטית על מוסכמות ואוטונומיה (זה לא אומר שהם יסכימו איתנו, רק שיהיה ברור).

מצד שני, מחוננים שעד כה נטו לרצות את סביבתם, עלולים לחוות גיל התבגרות מרדני במיוחד. שילוב הצורך באוטונומיה יחד עם הצורך במרד ההתבגרות מייצר מכפלת כח. לילד קשה יותר, למבוגרים הסובבים אותו קשה עוד יותר.

פה אני עוצרת רגע ושואלת את אלין מיהם המחוננים שאנחנו מדברים עליהם. כבר עסקתי פה בבלוג בסוגיית האיתור: משרד החינוך מאתר תלמידים המתאימים לתוכניות הטיפוח למחוננים, אבל יתכן שיש תלמידים מחוננים שלא אותרו ככאלה במבחן. "אני מדברת על המחוננים שדברובסקי מדבר עליהם", היא אומרת, "אלה שמלבד יכולת קוגניטיבית גבוהה מתאפיינים גם בשאר מאפייני המחוננות".

בנוסף, מסתבר שגם מחוננים בתחום אחד מתאפיינים פעמים רבות במאפייני המחוננות שמתאר דברובסקי. היא מספרת על ילדים שהוגדרו כמחוננים בתחומי אמנות, ולא ידוע לנו על הישגיהם במבחני אינטליגנציה קונבנציונאליים, אבל בהחלט מתאפיינים בהתפתחות א-סינכרונית, בעוררות-יתר ובצורך עז באוטונומיה.

גורמי סיכון, גורמי חוסן

אז מחוננים מתבגרים לא נמצאים בסיכון יותר ממתבגרים אחרים? – אני שואלת.
כשאנחנו מדברים על סיכון, אנחנו מדברים על כמה חוסן יש להתמודד איתו, מבהירה אלין. וזה קשור לא רק להתבגרות, אלא לחיים בכלל. לכל אחד מאיתנו יש גורמי פגיעות, קובעים את מידת הסיכון, וכל אחד מאיתנו צריך לטפח נקודות חוסן. המחוננות מביאה איתה גם גורמי פגיעות וגם גורמי חוסן. יש בה גורמי פגיעות, כי היא מקשה על יצירת התיזמור במוח. אבל היא מביאה גם גורמי חוסן: תושיה, הומור, יצירתיות. השאלה החשובה היא מה "שוקל" יותר ברגע נתון.

גיל ההתבגרות מזמן התמודדויות רבות. הוא כולל מעברים בין בתי ספר (מהיסודי לחטיבה, מהחטיבה לתיכון) ועדיין נוכח כשתקופת הלימודים מסתיימת והמתבגר עובר לעצמאות. השייכות החברתית הופכת לחשובה יותר מאי-פעם, משום שעם ירידת קרנם של המבוגרים כעוגן שנשענים עליו פונים המתבגרים אל בני-גילם. גם עם השינויים הפיזיולוגיים צריך להתמודד, בין אם הם מתרחשים בזמנם ובין אם מקדימים או מאחרים יחסית להתפתחותם של בני הגיל.

המחוננות עשויה להיות גורם סיכון: הטרדה שגורמות שאלות קיומיות שהמחוננים עסוקים בהן, הקושי במציאת מענה אינטלקטואלי מספק, עוצמת חוויית ההתבגרות – כל אלה יכולים להקשות על המחונן בגיל ההתבגרות עוד יותר משהם מקשים עליו בגיל הילדות. מצד שני, העצמאות בחשיבה והשאלות הגדולות יכולות להוות גורמי חוסן: תחושת הבדידות שחווים מתבגרים אינה פתאומית, ואולי בשל כך – פחות מבהילה; החשיבה העצמאית אינה חדשה, ועשויה להשרות דווקא רוגע ובטחון.

למצות פוטנציאל

אנחנו יושבות על כוס קפה, אז השיחה זורמת, אבל גם הזמן, וגורמי החוסן מביאים אותי לנושא האחרון והחביב במיוחד של "מיצוי פוטנציאל". הרבה מהעיסוק של גיל ההתבגרות (והוריו) סובב סביב הפוטנציאל והמיצוי: באיזו מגמה לבחור? לאילו חוגים ללכת? "העשרה זה נחמד", אני מספרת לאלין מה אמר לי אבא בכנס הורים על קורסי בית הספר הווירטואלי לתלמידים מחוננים, "אבל היא כבר בכתה ז, אני רוצה שתעשה משהו שמועיל לה לעתיד. אלפא או אודיסיאה, אולי אקדמיה בתיכון. שתמצה את הפוטנציאל שלה".

מי מחליט מהו פוטנציאל הזה, שיש לממש? – מחזירה לי אלין בשאלה. למה הילדה המחוננת, שבנוסף להיותה מבריקה במתימטיקה היא גם ספורטאית מוכשרת, צריכה לממש דווקא את המתימטיקה ולא את הספורט? למה המחונן שמנגן בחסד עליון צריך לממש דווקא את הבנתו המדעית? אולי הוא צריך לממש את שניהם יחד, אולי רק אחד, אולי קודם אחד ואז השני? ואולי יש תחום אחר, פוטנציאל, שהוא עוד לא גילה שיש לו?
שאלה טובה, אני אומרת לה, וחושבת על אשת חינוך שאני מכירה, שמצרה על בנה המוכשר המבזבז את חייו כמאייר בסטודיו לעיצוב גרפי.

להיות נקודת משען

אבל אם לא נדרבן אותם לעבוד ולהתאמץ, אני חושבת בקול, הם באמת לא יממשו את היכולות שלהם.
ואם כן נדרבן אותם? – היא שואלת בחזרה. – אם לא נצליח, וננסה לדחוף אותם למקום שהם לא רוצים להיות בו, הפסדנו. ואם כן נצליח להביא אותם לעשות משהו שאינם רוצים בו, גם הפסדנו.

אז מה אנחנו צריכים לעשות? כמה אנחנו צריכים לזמן להם התמודדות, מפגש, אתגר עם העולם הזה שמסביב?
אנחנו לא, אומרת לי אלין. העולם מזמן את עצמו. כל אחד מאיתנו פוגש אתגרים וקשיים והתלבטויות. גם המחוננים, בוודאי מחוננים בגיל ההתבגרות. ואנחנו – אנחנו צריכים להיות שם, כשההתמודדות מתרחשת, אבל להיות בצד. לעזור כשהם מבקשים עזרה, להאיר ערוצים נסתרים ולאפשר להם להחליט האם לצעוד בהם ומתי ועד מתי. להוות נקודת משען. לא להאיץ ולא להפריע.

The post מחוננים בגיל ההתבגרות appeared first on אירועים מחוננים.

למדתי שבאמת לא שוכחים מיומנויות

אחד הדיונים הכאובים במערכת החינוך היא שאלת "ידע או מיומנויות". "אין מיומנויות ללא ידע" – טוענים חסידי השינון ו"חומר הלמידה". "שוכחים הכל מיד אחרי המבחן" ו"אין טעם לשנן כשאפשר למצוא הכל בגוגל" – נשבעים כנגדם חסידי המיומנויות, "אבל מיומנות לא שוכחים!". וכאן נשלף טיעון הרכיבה-על-אופניים: מי שידע לרכוב, אומרת האמונה העממית, לא ישכח את זה לעולם.

ובכן, לגבי רכיבה על אופניים אני באמת מתקשה להעיד. אופניים היו חלק בלתי-נפרד מנוף ילדותי במושב, אבל כבר שלושה עשורים לא ניסיתי לבחון האם, באמת, לא שוכחים את זה אף פעם. אבל ארבעה ימים אחרי הלידה הלכתי לקנות חוט לסריגת כובע לאפרוחה. כבר שני עשורים לפחות שלא סרגתי בשתי מסרגות, והידיים – הפלא ופלא – יודעות לבד מה לעשות. אני מעלה עיניים בעיניים עצומות, וחושבת איזו דוגמא לבחור לכובע.

איזה כיף זה, סריגה בעידן הגוגל! אני כותבת (בעברית, בעברית) "סריגת כובע לתינוק בשתי מסרגות" ומקבלת שלל תוצאות מרהיבות. נכנסת להוראות — ו"שתיים ימין, שתיים שמאל" ו"שלוש עיניים על מסרגת-עזר", מסבירה לי גוגל (ואל תתקנו אותי ל"מסביר". וזה לא שהפכתי בן-לילה למרב מיכאלי. אני פשוט יודעת שלא יכול להיות שמי שמוצאת כל דבר במהירות כזו היא זכר).

וכשגוגל אומרת "שמאל, ימין, שמאל", למה היא מתכוונת?

ואני דווקא יודעת למה היא מתכוונת, כי פעם, בכתה ט, בשיעור מלאכה, למדנו סריגה בשתי מסרגות. ולא שאהבתי לסרוג, להיפך, שנאתי את זה. הייתי אלופה במסרגה אחת, סרגתי כיפות ומפיות קרושה, אבל מסרגה שניה היא כמו רגל שלישית: מיותרת ונתקעת. שליש שלם סרגתי עיני ימין וסבלתי מכל רגע עד שהשלמתי חצי אפודה. זו רק אחת הסיבות לכך שאמא שלי האמינה עד סוף ימיה שאני לא מסיימת שום דבר (היא, בשונה ממני, עשתה הכל עד הסוף). למדתי לסרוג היטב רק כשגשם שלנו נולד, והיה חורף קפוא בפסגות, וסבתא שלו, הסורגת, סרגה לו גרביים קטנטנות ויפהפיות ועשתה לי חשק. בקיצור, כשאני קוראת את גוגל אני מבינה מה היא אומרת. כשאני רואה תרשים של הוראות סריגה, אני יודעת "לקרוא" אותו. יש לי בסיס – וזה בראש ובראשונה בסיס של ידע, ורק אחר כך – של מיומנות.

נכון, גם את הבסיס הזה יכולתי ללמוד עכשיו לראשונה ביוטיוב, אבל זה שוב מה שהייתי לומדת: ידע. את מיומנות הסריגה בידיים הייתי רוכשת במהלך הזמן, אילו הייתי מתמידה. אז ברור שהידע לבדו איננו מספק, אבל גם המיומנות לבדה לא. כל אחד מהם הוא הכרחי, כל אחד מהם זקוק לשני שיעמוד לצידו.

אבל מסתבר שהחיים מורכבים. אמנם אני זוכרת מהן עיני ימין ושמאל, והידיים עובדות לבד והסריגה מתקדמת במהירות עד תומה – אבל החיבור לכדי כובע לא עולה יפה, ואני מנסה כך ואחרת, ומתחרטת. ולבסוף, ללא טיפת נוסטלגיה, פורמת את מה שסרגתי ומתחילה שוב, הפעם במסרגה אחת. וסורגת, וסורגת, עד הסוף המתוק.

שמחתי לגלות שלמידה טובה פירושה למידה במקביל

וכאן אני מגיעה אל הספר, Make It Stick מאת Peter C. Brown ואחרים. קראתי עליו בפוסט נהדר בבלוג "זיקוקי למידה" של שירי דייטש והסתקרנתי. השלב הבא היה לבקש משלג ורוח להצדיק את בואם לשבת ולשאול עבורי עותק מספריית האוניברסיטה.

ובכן, מסתבר שלמידה ותירגול של נושא עובדים טוב יותר כשהם מעורבבים בנושאים אחרים. כותבת את זה שוב, שיהיה ברור: שינון ותירגול חוזרים ונשנים של נושא אחד יעילים יותר כאשר מתבלים אותם בשינון ותירגול של נושאים נוספים. ולמה אני כותבת שוב? – כי זה מנוגד להנחה שמרתון למידה לקראת הבגרות הוא טוב, שאם נעסוק המון שעות ביום באותו הדבר – נדע אותו טוב יותר, שאם רק "נכניס לנו את זה טוב טוב לראש" זה גם יישאר שם.

אי שם בשלהי כתה י"א סבלתי מכאבי ראש. הרופא שלח אותי לבדיקת ראיה, ואמא שלי ניסתה לקבוע לי תור לאופטומטריסט. וככה זה נשמע: "מחר ב-10:00?" – לא, יש לי 5 שעות מתימטיקה מהבוקר. "אז אולי מחרתיים בבוקר?" – לא, יש לי 5 שעות מתימטיקה על הבוקר. "ומה עם יום…?" – אתם כבר יודעים. "אז למה היא צריכה לבוא אלי?" – תהה האופטומטריסט, "אני חושב שהסיבה לכאבי הראש ברורה…"

כשאנחנו מתרגלים מגוון של נושאים, אנחנו "קוראים" לידע קודם ונותנים לו משמעויות חדשות וקשרים חדשים, אומרים בראון ושות'. אנחנו מלמדים את המח לעבוד בצורה גמישה, לקפוץ מנושא לנושא ולחבר בין נושאים שונים. והרי זה מה שנדרש מאיתנו בחיים: העולם לא באמת מחולק לתחומי דעת, ואתגרים והחלטות מתערבבים זה בזה. וכשמילאתי באחד האמשים אמבטיה לאפרוחה בעיניים טרוטות מעייפות, ושכחתי כמובן לסגור את הפקק, הבנתי ששאלות "מילוי וריקון בריכה" שהטריפו אותי בתיכון הן באמת חלק מהחיים.

ויש פה עוד משהו חשוב: כדי ללמוד משהו חדש לא מספיקה מיומנות קריאה. צריך גם מטען ידע רחב, שמאפשר את ההפריה הזאת, את ההקשר הרחב והמעבר מתחום לתחום. ולכן, האמירה שבית הספר כבר לא צריך ללמד ידע כי "הכל קיים בגוגל" לא נכונה: צמיחת ידע חדש מחייבת מצע גידול של ידע קודם רחב ועשיר.

נוכחתי (שוב) שכשמסבירים למישהו אחר, מבינים אחרת

"אולי היא רוצה לאכול?" מתייעצת אתי שלג.
"לא, יש לה כאב בטן".
"איך את יודעת?"
שאלת מליון הדולר. איך יודעים מה יש למי שלא יודע להסביר את עצמו?
"אני פשוט יודעת", אמרתי, "זה הנסיון, גם את תרכשי אותו עם הזמן".

אבל זו לא תשובה. בוודאי שזו לא תשובה לאם צעירה, שעוד מעט חוזרת הביתה עם תינוקת ראשונה ורוצה ללמוד ולהבין כמה שיותר. וזו אחת השאלות הקשות שיש. אפילו בחמש יחידות במתימטיקה לא שואלים שאלות מכשילות כאלה.

אז חשבתי. תירגמתי לה למילים מה שאני מרגישה, איך אני מבדילה בין ההרגשה הזו להרגשות אחרות. ופתאום אני יודעת שיש פה הגיון שאפשר להסביר אותו. יש סט של תחושות ומחשבות שהן עיבוד של עובדות שהצטברו אצלי במהלך השנים, ושביחד יצרו תובנה. העיבוד לא נעשה באופן מודע, אבל כשנאלצתי להסביר אותן – עשיתי תהליך של מטא-קוגניציה: חשיבה על חשיבה.

מה, בעצם, אנחנו יודעים על מה שאנחנו יודעים? ולמה זה חשוב?

אחת הבעיות הנפוצות בלמידה, אומרים בראון וחבריו, היא אשליית הידע. הם מתארים סטודנט בשנה הראשונה שלא מבין איך לא הצליח בבחינה: הרי הוא למד היטב – קרא את הספר וסימן במרקר את הקטעים החשובים, וחזר על כך שוב, איך זה יכול להיות שנכשל? – אבל עובדה שנכשל, והסיבה היא שלא למד באופן יעיל. הרגלים בכלל, והרגלי למידה בפרט, הם עניין חמקמק: החזרה שוב ושוב על החומר אינה ערובה להבנה של מבנה הידע, של עיקר וטפל, של קשרים פנימיים כמו סיבה ותוצאה. הסטודנט קרא את החומר שוב ושוב, אבל לא פירק אותו לחלקים וחיבר אותם בדרכים שונות, בעצמו, כך שהבין את משמעותם.

אז עכשיו אני יודעת להסביר איך יודעים שכואבת לה הבטן, ואני בטוחה שאני גם יודעת את זה טוב יותר בעצמי.

וכל הלמידה הזו התרחשה, כמובן, במקביל

במשך שבועיים מצאתי את עצמי חוזרת לקרוא את הספר בהפסקות, סורגת כובע לנכדה, לומדת לסגור את פקק האמבטיה לפני שאני ממלאת מים ומסבירה במילים את מה שאני יודעת אינטואיטיבית. וזה לא מעט, בהתחשב בעובדה שיש רק 24 שעות ביממה, שהבית פעיל ושאני עובדת בזמני החופשי.

זה אומר שבראון צודק, אני חושבת. שכשלומדים במקביל, זה עובד טוב.

או שפשוט קמתי שעה קודם.

The post ימים של למידה: שלושה דברים שלימדו אותי תינוקת חדשה וספר ישן appeared first on אירועים מחוננים.

The post האצת בגרויות, עבודות חקר ולימודים אקדמיים בחטיבת הביניים ובתיכון appeared first on אירועים מחוננים.

The post כיתות ייחודיות בחינוך העל-יסודי: מה צריך לשאול לפני שמחליטים? appeared first on אירועים מחוננים.

The post כיתות ייחודיות למחוננים ולמצטיינים בחינוך העל-יסודי: מחוננים, נחשון, עמ"ט ומופ"ת appeared first on אירועים מחוננים.

The post מבחן איתור מחוננים – לבית הספר העל יסודי: כל מה שחשוב לדעת appeared first on אירועים מחוננים.

The post יש שכל, יש דאגות: כתבה במגזין "נשים", תשרי תשף appeared first on אירועים מחוננים.

The post סוכות: החג שמתרגל לי את שריר הגמישות appeared first on אירועים מחוננים.

The post שוות: תוכנית חונכות לנערות appeared first on אירועים מחוננים.

השיעור – שיעור הסטוריה, והכיתה – י"א, מב"ר. זו הפעם הראשונה שתלמידה אומרת לי את זה, ואני שמחה: כי זו הזדמנות נהדרת לברר את משמעותו של המושג שעומד בבסיס החומר לבגרות: מהי, בעצם, ציונות.

"מושגים מתהווים כאשר האדם מוצא מכנה משותף לתופעות אחדות שאותן הוא מייחס לסוג אחד בעל אופי מוגדר… ההמשגה היא תולדה של פעילות שכלית שהאדם מפעיל כאשר הוא נדרש להתמודד עם בעייה ולפתור אותה" – כך כותבים שלמה שרן ויעל שרן בספרם "ליקויי למידה ותיקונם".

לעתים נדמה לנו, שפתרון בעיה הוא דווקא דוגמא להתמודדות עם מקרה פרטי, ולא להמשגה, כי אין בעיה דומה לחברתה. אבל מסתבר ש

המשגה חיונית לפתרון בעיות – דווקא משום שהיא בונה עולם רחב של הבנה:

"ההמשגה מורכבת, בין השאר, משתי פעולות פסיכולוגיות יסודיות: הפשטה והכללה… אחרי שהגיע האדם דרך מעשה ההפשטה למושג מסויים ביחס לקבוצה אחת של תופעות (למשל , ילד הגיע למושג של כלי רכב לאחר שבדק עגלה, אוטובוס ומכונית) הוא עשוי להשתמש במושג הזה גם לגבי דגמים נוספים או קבוצות נוספות של אותן התופעות השייכים, לדעתו, לסוג הכללי המסויים… כך הולכות תופעות רבות בעולם ונכללות בתוך מערכת המושגים של האדם והודות לתהליך זה מסוגל האדם לתפוס את עולמו כמרחב מאורגן ובעל הגיון…"

בכל תחום-דעת יש מושגי-יסוד, כאלה שבלי להבין אותם לעומקם לא ניתן ללמוד את התחום ברצינות. בפוסט הזה אני מדגימה דרכים להמשגה באמצעות מושגים מתחום ההסטוריה: התיוונות, ציונות, מסורת ומודרנה. אבל בכל יחידת לימוד יש מושגים כאלה, פחות רחבים, ובכל זאת – מושגים.

איך מלמדים מושגים באופן מענין, רלוונטי, וחשוב מכל – יעיל?

בפוסט הזה אציע ארבע דרכים, ואף אחת מהן איננה "כתבו על הלוח את ההגדרה המילונית, צוו על תלמידים להעתיק אותה למחברת והניחו שהם מבינים את המושג".

דרך #1: המשגה באמצעות היפר-לינק בויקיפדיה

הרעיון הזה הגיע מאביטל וייס – מורה להסטוריה בכיתת "נחשון" בבאר שבע, וחשוב יותר: אחיינית שלי.

הנושא היה בכלל שאילת שאלות, כמבוא לתוכנית תמ"ר (במסגרתה יכתבו התלמידים עבודת חקר במקום להיבחן בבחינת הבגרות בהסטוריה). אביטל גילתה בהפתעה שתלמידיה – תיכוניסטים בכיתת מצטיינים – לא ממש יודעים להסביר מהי ציונות, ביקשה מהם לפתוח ויקיפדיה בערך "ציונות" ולכתוב שורת פתיחה לפסקה בנושא הציונות מתוך ערך זה. לאחר מכן עליהם להיכנס לאחד מהקישורים אליהם מפנה הערך, על פי בחירתם, לכתוב עוד שורה, ושוב – פעמיים נוספות. לכל אחד יצאה פסקה של 4 שורות שמסבירה מהי ציונות, ומסתעפת למושגים הקשורים לציונות. והשורות שונות מתלמיד לתלמיד, משום שכל אחד בחר להיכנס לקישורים שעניינו אותו.

כשמציעים לי משחק אני חייבת לנסות בעצמי: הלכתי לויקיפדיה ושוטטתי בכמה מסלולים של ציונות. לא חיפשתי; נכנסתי לקישור שהעין התבייתה עליו.

ככה זה נראה – צילמתי את המשפטים שהשתמשתי בהם בכל ערך, ואת הפסקה שכתבתי על פיהם:

מילאתי אחר הוראותיה של אביטל. ניסיתי להיות תלמידה ולבחור את המשפטים הראשונים, לא לעבוד קשה מדי… הקפיצות בין הקישורים לא באמת לימדו אותי ציונות מהי, אבל הם פתחו לי עולמות ושמות ומושגים שקשורים, ישירות או בעקיפין, לציונות. הצורך לכתוב פסקאות חייב אותי לברור מידע חשוב ועודד אותי לקשר את הפסקאות זו לזו כדי לקבל טקסט בעל משמעות.

חשוב לציין שאביטל לא תכננה את הפעילות הזאת. 7 דקות לכתיבה היו לי, היא מסבירה, ועוד כמה דקות לדבר על זה  – תלמידים הקריאו את הפסקאות שכתבו, ראינו כמה הן שונות זו מזו, והבינו שהחומר מספיק רחב כדי לכתוב עליו אלפי עבודות שונות – ושהנושא הוא באמת, באמת, לבחירתם.

למעשה, זו פעילות שמזכירה קצת

דרך #2: למידה באמצעות מפת מושגים

יתרונותיה של מפת מושגים על פני שמש אסוציאציות הם בכך שהמפה אינה הירארכית, והיא מאפשרת עבודה במגוון צורות: אישית (תלמיד בונה את המפה שלו), זוגית וקבוצתית (ארבעה עד שישה תלמידים מכינים מפה גדולה, על גליון). הסבר בסיסי ליצירת מפת מושגים ככלי לשימוש נוח בכיתה תמצאו כאן, וכדאי לצפות גם בסרטון הזה של טוני בוזאן כדי להרחיב את היריעה.

הכנת מפת מושגים ביחידות, בזוג או בקבוצה יכולה להיעשות בכיתה בו-זמנית, כמו שתיארתי כאן:
ודרך רביעית, חשובה, להמשגה – היא

דרך #3: המשגה באמצעות תמונה ומילים (אחרות)

"אילו היית חיה, איזו חיה היית?" – קרוב לוודאי שנתקלתם בשאלה הזו בראיונות עבודה, בפעילויות גיבוש לצוות או בימי הולדת של חברים (וקרוב לוודאי שמישהו ענה "עצלן", אבל תשובות צפויות הן נושא לדיון אחר).

דימויים ומטאפורות הם כלי חשוב להעשרת שפה, להרחבת אופקים, וגם – להמשגה.

לקראת לימוד על האימפריה היוונית, בכיתה ז', רציתי לדבר על אחת התופעות שהיו ייחודיות לאימפריה, ואנחנו מכירים אותה היטב מהעולם היהודי – תופעת "ההתיוונות". תיארתי את השיעור בפירוט בפוסט התיוונות – שיעור לחנוכה: למידה סביב מושג, והוא אכן יכול לשמש הן ברצף שיעורי הסטוריה והן בשיעור מיוחד לכבוד החג.

דרך #4: המשגה באמצעות צילום

שדברתי עליה בכנס "יוצרים חינוך" וגם סיכמתי אותה בפוסט, וסיפרתי על ההתנסות הראשונה שלי בהמשגה כזאת, בשיעור הסטוריה ראשון של שנת הלימודים, כששלחתי את תלמידותי לצלם מסורת ומודרנה ברחובות ירושלים.

הפעילות הזו הביאה אותי לבחור בתמונת הנושא של הפוסט, זו שבראש הדף. כי התמונה צולמה במקום ובזמן מסוימים, אבל היא יכולה להופיע כתמונה שמסייעת להבנת מושגים (אני יכולה לחשוב על שני מושגים כאלה, לפחות. אם יש לכם רעיון, מוזמנים לשתף אותי בתגובות).

אז מה היה לנו כאן?

עוד לפני שהתחלנו, היה ברור שלמידה חייבת לכלול המשגה.

וברור שהמשגה היא הרבה יותר מאשר שימוש בהגדרה המילונית של המושג.

ברור שגם בדרכים "המסורתיות" של העלאת אסוציאציות בעל פה או באמצעות "שמש אסוציאציות" על הלוח ניתן לעשות המשגה.

ועוד ברור שהמשגה רחבה הופכת את הלמידה למעניינת, רלוונטית ועמוקה.

אני מציעה לגוון את השיטות, לבחור גם בשיטות שמכריחות את כל תלמידי הכיתה לעבוד (ולא רק את המהירים שבהם), לעבוד לבד וביחד. הגיוון תורם ליצירת עניין, וזה חשוב. אבל חשוב עוד יותר ללמד את התלמידים מהי המשגה וכיצד בונים אותה. גם זו מיומנות למידה, והיא חשובה לפחות כמו הידיעה מה זו ציונות.

~~~

יש לכם דרכים נוספות ללימוד מושג? – אשמח מאד אם תכתבו לי!

ניסיתם? הצליח? לא הצליח? – גם לאלה יש מקום כאן למטה, בתגובות.

~~~

The post יש לי מושג: למה חשוב ללמד מושגים ואיך עושים את זה בכיתה appeared first on אירועים מחוננים.

הקייטנה של אבא

"אנשים שואלים אותי איך אני אוהב/מסוגל להיות בבית כל כך הרבה זמן עם הילדים (בלי ממש לצאת כל הזמן, ולרצות עוד)" – כך מספר דניאל יהל באחד הפוסטים בקבוצה הציבורית, "הקייטנה של אבא". בקבוצה הזו הוא משתף בקייטנת-אבא שהוא עורך לילדיו מדי קיץ, ועל הדרך – מעורר מחשבות על הורות ועל חינוך.

פוסט חובה: כניסת הקוביה ההונגרית לחיינו. אם אין לכם פייסבוק, תוכלו למצוא אותו כאן. הפחד הגדול שלי הוא שהתבוננות כזאת בתהליכי למידה ביתיים עשויה להיות מרתקת עד כדי התמכרות.

בלוג על הורות

קשה להבדיל בין בלוגים של חינוך לבלוגים של הורות. אחרי הכל, כל הכותבים שאני מביאה כאן כותבים חינוך, והם הורים, וההורות היא חלק מהחינוך שלהם ולהיפך… ובכל זאת, יש לכל בלוג נקודת נקודה אחת שהיא קצת יותר בולטת מהשניה. אני לא יודעת מה הם יגידו אם תשאלו אותם; חילקתי לפי ההרגשה שלי.

 

אבנים חצץ חול

שירה דרמון כותבת בלוג של הורות."אמהות מתוך מודעות", היא מגדירה אותו.

ארבעת ילדיה צעירים משמעותית משלושת ילדי, והחוויות שהיא מתארת זכורות לי אך במעומעם. ולמרות זאת, התובנות שלה רלוונטיות גם עבורי, משום שהיא חושבת על אמהות ועל משפחה ועל חינוך ומספרת את זה נהדר.

פוסט ששבה את לבי: סיפור על משפחה עם יותר מדי כביסה ופחות מדי גרביים.

אני, כמובן, הייתי כותבת על משפחה עם יותר מדי כביסה ויותר מדי גרביים. למען הדיוק, יותר מדי גרביים של בנים. כי העובדה שהצבע שלהם הוא מאותה משפחה ("את לא רואה שכולם אפורים?") מספיקה לבעליהם החוקיים לסווג אותם כ"זוג".

 

בלוג על חשיבה עיצובית

שגם אם נדמה שהוא לא חינוך, כשקוראים מגלים שיש בו הרבה מזה.

מיגדלה

 

את מינה פורטנוב הכרתי במפגש בלוגריות, ואז הבנתי שהיא מינה מ"שניים הפוך, בבקשה" שגיליתי כבר מזמן.

היא טוענת שהבלוג שלה הוא "מחברת מחשבות בשפה עיצובית מדוברת", ואני אומרת: גם מחברת וגם חשיבה – נו, ברור שהבלוג הזה שייך בכלל למחלקה שלי.

פוסט שיסביר למה הבלוג הזה שייך לכאן, אם זה עוד לא היה ברור: מי אמר ש-A זה Apple?

כי באמת, מי אמר שיש כללים שנכונים לכוווולם?

ובבלוג שלה פותחת מינה צוהר לשפה ולצורת חשיבה, והיא עושה את זה בהומור ובסבלנות ובאהבה, תכונות הכרחיות כשרוצים ללמד משהו חדש.

~~~

זהו, עד כאן אני.

עכשיו תורך:

אולי קראת בלוג שווה שכדאי שגם אני אכיר? בשביל זה בדיוק יש למטה מקום לתגובות: תמיד שמחה לרענן את רשימת הקריאה שלי!

 

The post בלוג דיי שמח: המלצות על בלוגים מחוננים 2019 appeared first on אירועים מחוננים.

The post תוכנית אלפא לבנות מחוננות במדעים: האם בנות צריכות ללמוד בקבוצות נפרדות? appeared first on אירועים מחוננים.

The post תעלומה בבית התפוצות: מה לומדים מחוויה קייצית במוזיאון? appeared first on אירועים מחוננים.